מדרש על איוב 14:5

אִם בְּחֻקֹּתַי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִם חֲרוּצִים יָמָיו מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ, חֻקָּיו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר (איוב יד, ה). מַהוּ אִם חֲרוּצִים יָמָיו. בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא עוֹלָמוֹ, חָרַץ יָמָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ לְאֹתוֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים (בראשית א, יד). וּלְמִי נְתָנָהּ. לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמז, יט). מִסְפַּר חֳדָשָׁיו אִתָּךְ, חֻקָּיו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִם עֲשִׂיתֶם אֶת חֻקַּי, אֵין הַשָּׂטָן נוֹגֵעַ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יַעֲבֹר. אֲבָל אִם אֵינְכֶם עוֹשִׂים חֻקַּי, הֲרֵי הַשָּׂטָן נוֹגֵעַ בָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם וְגוֹ' (ישעיה כח, יט). חֻקָּיו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר. כָּךְ אָמַרְתִּי לִשְׁלֹמֹה בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁאַל אֶת הַחָכְמָה, מָה אָמַרְתִּי לוֹ, וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד (מ״א ג, יג). אִם תְּקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַחֻקִּים, אֵין מַלְאַךְ הַמָּוֶת נוֹגֵעַ בְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךְ וְגוֹ' (שם פסוק יד). הֱוֵי, חֻקָּיו עָשִׂיתָ וְלֹא יַעֲבֹר. אָדָם הָרִאשׁוֹן אִלּוּ שָׁמַר אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְוֹת שֶׁנָּתַתִּי לוֹ, לֹא הָיָה מֵת. לְפִיכָךְ כְּתִיב: אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְגוֹ'.

אם בחקתי תלכו וגו' (ויקרא כו ג). זש"ה אם חרוצים ימיו [ומספר חדשיו אתך חקיו עשית ולא יעבור] (איוב יד ה), מהו אם חרוצים ימיו, כשברא הקב"ה את העולם חרץ ימיו של כל אחד ואחד, שנאמר והיו לאותות ולמועדים [ולימים ושנים] (בראשית א יד), ולמי נתנם לישראל, שנאמר מגיד דבריו ליעקב [חקיו ומשפטיו לישראל] (תהלים קמז יט), מספר חדשיו אתך חקיו עשית (איוב שם), אמר הקב"ה לישראל, אם עשיתם (חוקיו) [חוקי], אין השטן נוגע בכם, שנאמר מדי עברו יקח אתכם (ישעיה כח יט), חקיו עשית ולא יעבור (איוב שם), כך אמרתי לשלמה בשעה ששאל את החכמה, ומה אמרתי לו, גם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד (מ"א ג יג), ואם תקיים את התורה, אין מלאך המות נוגע בך, שנאמר לו והארכתי [את] ימיך (שם שם יד), חוקיו עישת ולא יעבור וגו'. אדם הראשון אילו שמר את התורה ואת המצות נתתי לו לא מת, לפיכך כתיב אם בחקותי תלכו וגו'.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. עיקר מלת חרץ הוא לשון הפסקה, בין לענין דבור בין לענין פועל, בין לענין מפעל. לענין דבור, כגון לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), כלומר לא פסק איש מישראל רעה על עצמם כמקללם את יומם על אידם, וכגון כן משה משפטיך אתה חרצת (מ"א כ מ), ותרגם יונתן בן עוזיאל את דנת דינך ופסקתא, לענין פועל, כגון אז תחרץ (ש"ב ה כד), כלומר אז תפסוק חנייתך ותסע ותרוץ להלחם כי ה' יצרו לפניך, וכגון אם חרוצים ימיו (איוב יד ה). לענין מפעל, כגון כי בחרוץ יודש קצח (ישעי' כח כז), ובחריצי הברזל (דה"א כ ג) חריצי החלב (ש"א יז יח), דהיינו חתיכות של גבינה, והוא הדין ללא יחרץ כלב לשונו, כלומר לא יפסיק הכלב נבוחו מפיו לא לאיש מישראל, ולא לבהמה. וכן תנינן פה מחתך לשון גומר, אלמא אין חרץ אלא לשון הפסקה, אלא ששני התרגומים הדבירו שני החריצות בלשון היזק, לא יחרץ כלב לשונו. תרגם אונקלס לא ינזק כלבא בלישנא למנבח, לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשונו (יהושע י כא), תרגם יונתן בן עוזיאל לא הוי נזקא לבני ישראל לאזקא גבר ית נפשיה, אפס כי דרך הפשט מדביר את כולם על אופן הפסקה כשדרשנו כמו כלה ונחרצה (ישעי' י כג), ומה שכר נטלו הכלבים, כדכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב ל):