מדרש על איוב 18:4

תניא אבא בנימין אומר על ב׳ דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום. על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא ריב״ל מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל שנאמר (ישעיה לח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה׳. לא תימא לפני מטתי אלא אימא סמוך למטתי. ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום דאמר רבי חמא בר׳ חנינא ואמרי לה אמר רבי יצחק כל הנותן מטתו בין צפון לדרום הוויין ליה בנים זכרים שנאמר (תהלים יז יד) וצפונך תמלא בטנם ישבעו בנים. רב נחמן בר יצחק אמר אף אין אשתו מפלת נפלים כתיב הכא וצפונך תמלא בטנם וכתיב התם (בראשית כה כד) וימלאו ימיה ללדת. תניא אבא בנימין אומר שנים שנכנסו להתפלל וקדם א׳ מהם להתפלל ויצא ולא המתין לחבירו טורפין לו תפלתו בפניו שנאמר (איוב יח ד) טורף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר (שם) ויעתק צור ממקומו. ואין צור אלא הקב״ה שנא׳ (דברים לב יח) צור ילדך תשי. ואם המתין לו מה שכרו (דף ו) אמר רב יוסי בר׳ חנינא זוכה לברכות הללו שנא׳ (ישעי׳ מח יח) לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וגו׳ ויהי כחול זרעך וגו׳. תניא אבא בנימין אומר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת שנאמר (מלכים א ח׳:כ״ח) לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב״ה מצוי בבהכ״נ שנאמר (תהלים פב א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל. ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר (שם) בקרב אלהים ישפוט, ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר(מלאכי ג טז) אז נדברו יראי ה׳ איש אל רעהו ויקשב ה׳ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה׳ ולחושבי שמו. מאי ולחושבי שמו אמר רב אשי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר (שמות כ כד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך וכי מאחר דאפי׳ חד תרי מיבעיא. תרי מיכתבן מלייהו בספר הזכרונות חד לא מיכתבן מליה בספר הזכרונות. וכי מאחר דאפי׳ תרי תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ״ל דדין נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מיבעיא. עשרה קדמא שכינה ואתיא. תלתא עד דיתבי:

טו תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: עַל שְׁנֵי דְּבָרִים הָיִיתִי מִצְטַעֵר כָּל יָמַי, עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי. וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם. [עַל תְּפִלָּתִי שֶׁתְּהֵא לִפְנֵי מִטָּתִי], מַאי "לִפְנֵי מִטָּתִי"? אִילֵימָא לִפְנֵי מִטָּתִי מַמָּשׁ, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, (ואמרי לה) [וְאִיתֵימָא] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: (ואמרי לה במתניתא תנא, אבא בנימין אומר:) מִנַּיִן לַמִּתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר חוֹצֵץ בֵּינוֹ לְבֵין הַכֹּתֶל? שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ל״ח:ב׳) "וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'". לָא תֵּימָא: "לִפְנֵי מִטָּתִי", אֶלָּא אֵימָא: "סָמוּךְ לְמִטָּתִי". וְעַל מִטָּתִי שֶׁתְּהֵא נְתוּנָה [בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם], דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כָּל הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים י״ז:י״ד) "וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, יִשְׂבְּעוּ בָנִים". רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: אַף אֵין אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, כְּתִיב הָכָא ["וּצְפוּנְךָ] תְּמַלֵּא בִטְנָם", וּכְתִיב הָתָם: (בראשית כ״ה:כ״ד) "וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, [וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ"]. תַּנְיָא, אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְהִתְפַּלֵּל, וְקָדַם אֶחָד מֵהֶם לְהִתְפַּלֵּל, וְיָצָא, וְלֹא הִמְתִּין לַחֲבֵרוֹ, טוֹרְפִין לוֹ תְּפִלָּתוֹ בְּפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב י״ח:ד׳) "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ, הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזֵב אָרֶץ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁגּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ", וְאֵין 'צוּר' אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים ל״ב:י״ח) "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי". וְאִם הִמְתִּין לוֹ, מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רַבִּי (אסי) [יוֹסֵי] בְּרַבִּי חֲנִינָא: זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו מ״ח:י״ח) "לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְגוֹ', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ" וְגוֹ'.