מדרש על איוב 28:28

אליהו בן יוסף פתח, כתיב סוד ה׳ ליריאיו ובריתו להודיעם (תהילים כ״ה:י״ד), מהא אוליפנא שאין הקב״ה מגלה סודיו כי אם ליראיו, שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת שנאמר ראשית חכמה יראת ה׳ (שם קי״א), תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים (ישעיהו ל״ג:י״ד) הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה׳ ליראיו ואומר הן יראת ה׳ היא חכמה וסור מרע בינה (איוב כ״ח:כ״ח).

ירוחם בן יוסף פתח, אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה (משלי ג׳:י״ג) בא וראה שבכל מקום שמזכיר החכמה הוא מעמיד אצלה הבינה והתבונה, ללמדך שהחכמה והבינה שניהן שוין ואין נפרדין זו מזו לעולם. —כתיב בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל (שם) בדעתו של הקב״ה תהומות של חמשים שערי בינה נבקעו, והיינו דכתיב מבטן מי יצא הקרח הנורא (איוב ל״ח:כ״ט), ושחקים ירעפו טל, היכן השחקים מרעיפים הטל למי שהוא צדיק והוא יסוד עולם, כי אי אפשר לעולם בלא טל, ואין הטל נעצר, והיינו דקאמר הקב״ה לישראל אל תירא, שראשי נמלא טל (שה״ש ד׳) ואומר אהיה כטל לישראל (הושע י״ד:ו׳), טוב מעט ביראת ה׳ מאוצר רב ומהומה בו (משלי ט״ו:ט״ז-י״ז), טוב מעט תורה ויהיה בו יראת ה', כי מי שיש בו יראה הולך במישרים, שנאמר הולך בישרו ירא ה׳ (שם י״ד), ואז מגלין לו תעלומות חכמה שנאמר ואת ישרים סודו (שם ג׳). והיינו דתנינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. מאוצר רב ומהומה בו, מי שהוא מלא מאוצר התורה ומהומה בו שאין בו יראה שאז כל הימים הכל הומים בו, אוי לזה שקרא ואוי לזה ששנה אוי לזה ששמש ת״ח. הכלל הזה יהיה מסור בידך, מי שאין בו יראה אין בו חכמה, ותנינן אם אין יראה אין חכמה, ווי להון מן הדין קרא, יראת ה׳ היא חכמה (איוב כ״ח:כ״ח) הוי טוב מעט ביראת ה׳. — כתיב ובליעל כקוץ מונד כלהם וגו׳ ובאש שרף ישרפו בשבת (שמואל ב כ״ג:ו׳), זה המקרא נאמר על סמאל וחביריו, ואימתי נשרפים ונופלים ונשמדים, ישרפו בשבת, אל תקרי בשבת אלא בשבת בראשית. איכא דאמרי בערב שבת וחיליהון מן הדין קרא ויציצו כל פועלי און וגו׳ והיינו דמצלינן פסוק אחד: ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים ס״ח) כי אז עת רצון והמקטריגים נגנזים ונבטלים במקומם הוי עת רצון. —גדולה היראה שצוה משה רע״ה עליה, שנאמר ועתה ישראל מה ה' וגו' (דברים י') וכל הרוצה ליכנס בחדרי החכמה ואין בו יראה אובד כל מה שיגיע שנאמר תחלת חכמה יראת ה' ודעת קדושים בינה (משלי ט׳:י׳). כתיב לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' (דהי״א כ״ב). תנינן בספר יצירה לאברהם אבינו ע״ה עשר ספירות בלימה, מאי בלימה, כמה דאת אמר תולה ארץ על בלימה (איוב כ״ו:ז׳) שאין שום דמיון ודמות הוי בלימה אלא מעשה אצבעותיו של הקב״ה, והם כלי אומנות של הקב״ה. משל לאומן שיש לו מצרף לכסף וכור לזהב אע״פ שהמצרף והכור מטיט נעשו שמותיהם משונות, כך הם המדות של הקב״ה ושבחו. למה נקרא שמן ספירות, כמה דאת אמר ספיר ויהלום (שמות כ״ח:י״ח) ואומר מי יספר שחקים בחכמה (איוב ל״ח:ל״ז), ועל ידי כלי אומנתו הקב״ה משפיל גאים ומגביה שפלים מוריש ומעשיר, זה ישפיל וזה ירים, ואם הצדיק עושה צדקות ומישרים בעולם ועוסק בתורה שנקראת מעוז אז השכינה אומרת: או יחזיק במעוזי שלום יעשה לי (ישעיהו כ״ז:ה׳), ואם הרשעים והחוטאים מתרבים בארץ העולם מתמוטט והשכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, ואין החיים והשלום מתרבות בעולם אלא כשהצדיקים בעולם, הוי פעולות צדיק לחיים ותבואת רשע לחטאת (משלי ז').

כִּי חָיוֹת הֵנָּה, אִם תֹּאמַר מְיַלְּדוֹת הֵנָה, וְכִי מְיַלֶּדֶת אֵינָהּ צְרִיכָה מְיַלֶּדֶת אַחֶרֶת לְסַיְיעָהּ, אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ לוֹ אֻמָּה זוֹ כְּחַיּוֹת הַשָֹּׂדֶה נִמְשָׁלוֹת שֶׁאֵין צְרִיכוֹת מְיַלְּדוֹת, יְהוּדָה, נִמְשַׁל כְּאַרְיֵה, דִּכְתִיב (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה. דָּן, (בראשית מט, יז): יְהִי דָן נָחָשׁ. נַפְתָּלִי (בראשית מט, כא): אַיָּלָה שְׁלֻחָה. יִשָֹּׂשכָר, (בראשית מט, יד): חֲמֹר גָּרֶם. יוֹסֵף (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ. בִּנְיָמִין (בראשית מט, כז): זְאֵב יִטְרָף. וְעַל שְׁאָר כְּתִיב (יחזקאל יט, ב): מָה אִמְּךָ לְבִיָּא בֵּין אֲרָיוֹת רָבָצָה. וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. מֶה הָיָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת, שֶׁקִּבֵּל דִּבְרֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הִזִּיק לָהֶן. דָּבָר אַחֵר, וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בֶּן רַבִּי אַבָּא, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב כח, כח): וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה, מַהוּ שְׂכַר הַיִּרְאָה, תּוֹרָה. לְפִי שֶׁיָּרְאָה יוֹכֶבֶד מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֶעֱמִיד מִמֶּנָּה משֶׁה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמות ב, ב): כִּי טוֹב הוּא, וְנִתְּנָה הַתּוֹרָה עַל יָדוֹ, שֶׁנִּקְרֵאת (משלי ד, ב): לֶקַח טוֹב. וְנִקְרֵאת עַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כב): זִכְרוּ תּוֹרַת משֶׁה עַבְדִּי. וּמִרְיָם, יָצָא מִמֶּנָּה בְּצַלְאֵל, שֶׁהָיָה מָלֵא חָכְמָה, דִּכְתִיב (שמות לא, ג): וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים וגו'. וְעָשָׂה אָרוֹן לַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת: טוֹב, הֱוֵי: וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת. וַיִּרֶב הָעָם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (איכה ג, לז): מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי ה' לֹא צִוָּה, אִם פַּרְעֹה צִוָּה לַהֲרֹג אֶת הַזְּכָרִים מַה הוֹעִיל בִּגְזֵרָתוֹ ה' לֹא צִוָּה, אֶלָּא וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד.