מדרש על איוב 37:5

ב׳): ממיעוט, כיצד? המיעוט שלש לשונות: אך, רק, מן. ״אך״ למעט כיצד? דכתיב וישאר אך נח (בראשית ז׳:כ״ג), מה ת״ל ״אך״ מלמד שאף נח היה בתיבה גונח דם מפני הצינה. כיוצא בדבר אתה אומר אך בעשור לחודש (ויקרא י״ג) אילו נאמר בעשור לחודש הייתי אומר לכפר על שבים ועל שאינם שבים, כשהוא אומר ״אך״ מיעט הכפרה, ללמד שאינו מכפר אלא על השבים. ״רק״ למעט כיצד, ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה (בראשית כ׳:י״א), יכול לא היו יראים כל עיקר, ת״ל ״רק״ אמור מעתה עד שלא שמעו באזניהם לא היו יראים, מששמעו באזניהם היו יראים. כיוצא בדבר אתה אומר עד כמה פעמים אני משביעך שלא תאמר אלי ״רק״ אמת בשם ה׳ (מלכים א כ״ב:ט״ז), מלמד שלא אמר מכל לבו אלא שהיה שם יהושפט עמו. "מן" למעט כיצד? ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב (שמות י״ח:י״ג) יכול כל היום היה דן, אימתי היו התלמידים לומדים, ת״ל ״מן״ הבקר מיעט, מלמד שלא היה יושב כל היום, ושיערו חכמים עד ו׳ שעות. כיוצא בו ירעם מן שמים ה׳ (שמואל ב כ״ב:י״ד) יכול שהרעם נשמע מכל קרנות השמים, ת״ל ״מן״ מיעוט שלא נשמע אלא מן אפרכיא שנתבע לה. וכה״א ירעם אל בקולו וגו׳ (איוב ל״ז:ה׳) במקום שהוא צריך לחדש דבר.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. מַהוּ יַרְעֵם, כְּשֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה בְּסִינַי הֶרְאָה בְּקוֹלוֹ לְיִשְׂרָאֵל פִּלְאֵי פְּלָאִים, כֵּיצַד הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְדַבֵּר וְהַקּוֹל יוֹצֵא וּמַחֲזִיר בְּכָל הָעוֹלָם, יִשְׂרָאֵל שׁוֹמְעִין אֶת הַקּוֹל בָּא עֲלֵיהֶם מִן הַדָּרוֹם וְהָיוּ רָצִים לַדָּרוֹם לְקַבֵּל אֶת הַקּוֹל, וּמִדָּרוֹם נֶהְפַּךְ לָהֶם לְצָפוֹן וְהָיוּ רָצִים לַצָּפוֹן, וּמִצָּפוֹן נֶהְפַּךְ לְמִזְרָח וְהָיוּ רָצִים לַמִּזְרָח, וּמִמִּזְרָח נֶהְפַּךְ לָהֶם לְמַעֲרָב וְהָיוּ רָצִים לַמַּעֲרָב, וּמִן הַמַּעֲרָב נֶהְפַּךְ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ תּוֹלִין עֵינֵיהֶן וְהָיָה נֶהְפַּךְ בָּאָרֶץ, וְהָיוּ מַבִּיטִין לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, לו): מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (איוב כח, יב): וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים מֵהֵיכָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, מִן הַמִּזְרָח אוֹ מִן הַדָּרוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ב): ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵֹּׂעִיר לָמוֹ. וּכְתִיב (חבקוק ג, ג): אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא. וְאוֹמֵר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת. הַקּוֹל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא הַקּוֹלֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא וְנֶחְלַק לְשִׁבְעִים קוֹלוֹת לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת, וְכָל אֻמָּה וְאֻמָּה שׁוֹמַעַת קוֹל בִּלְשׁוֹן הָאֻמָּה וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן יוֹצְאוֹת, אֲבָל יִשְׂרָאֵל הָיוּ שׁוֹמְעִין וְלֹא הָיוּ נִזּוֹקִין. כֵּיצַד הָיָה הַקּוֹל יוֹצֵא, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא דוּ פַּרְצוּפִין הָיָה יוֹצֵא, וְהוֹרֵג לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁלֹא קִבְּלוּהָ, וְנוֹתֵן חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה. הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם בְּסוֹף אַרְבָּעִים שָׁנָה (דברים ה, כג): כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ וגו', אַתָּה הָיִיתָ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְחָיִיתָ, אֲבָל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שׁוֹמְעִים וּמֵתִים. בּוֹא וּרְאֵה הֵיאַךְ הַקּוֹל יוֹצֵא, אֵצֶל כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ, הַזְּקֵנִים לְפִי כֹּחָן, הַבַּחוּרִים לְפִי כֹּחָן, וְהַקְּטַנִּים לְפִי כֹּחָן, וְהַיּוֹנְקִים לְפִי כֹּחָן, וְהַנָּשִׁים לְפִי כֹּחָן, וְאַף משֶׁה לְפִי כֹּחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יט, יט): משֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, בְּקוֹל שֶׁהָיָה יָכוֹל לְסוֹבְלוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בַּכֹּחַ, בְּכֹחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, וְאַף נָשִׁים מְעֻבָּרוֹת לְפִי כֹּחָן, הֱוֵי אוֹמֵר כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כֹּחוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אִם תָּמֵהַּ אַתָּה עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְמֹד מִן הַמָּן שֶׁלֹא הָיָה יוֹרֵד לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא לְפִי כֹּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הַבַּחוּרִים הָיוּ אוֹכְלִין אוֹתוֹ כְּלֶחֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, ד): הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וגו'. וְהַזְּקֵנִים, כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טז, לא): וְטַעֲמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. וְיוֹנְקִים, כְּחָלָב מִשְּׁדֵי אִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ח): וְהָיָה טַעֲמוֹ כְּטַעַם וגו'. וְהַחוֹלִים כְּסֹלֶת מְעֹרָב בִּדְבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, יט): וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ סֹלֶת וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךָ. וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים טָעֲמוּ אוֹתוֹ מַר וְגַד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, ז): וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא וּמָה הַמָּן שֶׁהָיָה מִין אֶחָד נֶהְפַּךְ לְכַמָּה מִינִין בִּשְׁבִיל צֹרֶךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד, הַקּוֹל שֶׁהָיָה כֹּחַ בּוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁהָיָה מִשְׁתַּנֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהַקּוֹל נֶחְלַק לְקוֹלוֹת הַרְבֵּה שֶׁלֹא יִנָּזֵקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, טו): וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, הֱוֵי (איוב לז, ה): יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. דָּבָר אַחֵר, יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת, אָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁלשָׁה קוֹלוֹת הוֹלְכוֹת מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהַבְּרִיּוֹת בֵּינֵיהֶן וְאֵינָן שׁוֹמְעוֹת כְּלוּם, וְאֵלּוּ הֵן, הַיּוֹם, וְהַגְּשָׁמִים, וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵאת מִן הַגּוּף. הַיּוֹם מִנַּיִן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אִלְעָאי זֶה הַכּוֹכָב שֶׁהוּא שָׁף בָּרָקִיעַ אֵינוֹ אֶלָּא כַּמַּסָּר סְפָרִים אֲחֵרִים: כַּמַּסְמֵר הַזֶּה שֶׁהוּא נָתוּן בָּעֵץ. הַגְּשָׁמִים מִנַּין, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים מב, ח): תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כֵּיצַד, יֵשׁ אִילָן שֶׁשָּׁרָשָׁיו יוֹרְדִים עֶשְׂרִים אַמָּה, וְיֵשׁ שְׁלשִׁים, וְיֵשׁ חֲמִשִּׁים, וְיֵשׁ שֶׁאֵינָן יוֹרְדִין אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים, וְהַגְּשָׁמִים לְמַעְלָה אִם אֵין מַשְׁקִין אוֹתָן אֶלָּא שְׁלשָׁה טְפָחִים אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה הֵן מֵתִים, אִם שׁוֹתִין שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה, טוֹרֵף אוֹתָן שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים, אֶלָּא זֶה תְּהוֹם הָעֶלְיוֹן קוֹרֵא לַתַּחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ עֲלֵה וַאֲנִי יוֹרֵד, וְתַחְתּוֹן אוֹמֵר לוֹ רֵד וַאֲנִי אֶעֱלֶה, עַד שֶׁהָעֶלְיוֹן יוֹרֵד וּמַשְׁקֶה שֶׁל שְׁלשָׁה טְפָחִים וְהַתַּחְתּוֹן עוֹלֶה וּמַשְׁקֶה אוֹתָן שֶׁל חֲמִשִּׁים אַמָּה. בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין אֵלּוּ לְאֵלּוּ וְקוֹרְאִין זֶה לָזֶה, וּבְנֵי אָדָם בֵּינְתַּיִם וְאֵינָן [יודעין] שׁוֹמְעִין, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. וְהַנֶּפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִן הַגּוּף וּבְנֵי אָדָם יוֹשְׁבִין אֶצְלוֹ וְאֵינָן שׁוֹמְעִין. הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת. אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמִדְיָן (שמות ד, יט): לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, נֶחְלַק הַדִּבּוּר לִשְׁנֵי קוֹלוֹת וְנַעֲשָׂה דוּ פַּרְצוּפִין, וְהָיָה משֶׁה שׁוֹמֵעַ בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיְמָה, וְאַהֲרֹן שׁוֹמֵעַ, לֵךְ לִקְרַאת משֶׁה הַמִּדְבָּרָה, הֱוֵי יַרְעֵם אֵל בְּקוֹלוֹ נִפְלָאוֹת.

כתיב ה׳ מסיני בא וזרח משעיר למו (דברים ל״ג:ב׳), זו היא נאמרת ברוה״ק. ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל״ז:ה׳), מה ירעם ה׳ בקולו? בשעה שנתן הקב״ה התורה לישראל, הראה להם קולו בפלאי פלאות, כתיב וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:ט״ו), את הקול לא נאמר אלא את הקולות, א״ר יוחנן היה הקול יוצא ונחלק לשבעה קולות, ומשבעה קולות לשבעים לשונות, כדי שישמעו כל העולם, וכשהיה יוצא הקול לא היה יוצא אצל ישראל אלא לפי כחו של כל אחד ואחד לפי מה שהיה יכול לסבול (עי׳ שמות רבה פכ"ה ופכ"ט). מכאן הוא אומר קול ה׳ בכח (תהילים כ״ט:ד׳) - בכח של כל אחד ואחד. א״ר יוסי בר חנינא, אם תמיה - למד מן המן שירד לישראל במדבר שהיה טעמו לכל אחד ואחד. לבחורים - היה טעמו כמו לחם, שנאמר הנני ממטיר לכם לחם (שמות ט״ז:ד׳). לזקנים - היה טעמו כאשישות בדבש, שנאמר וטעמו כצפיחית בדבש (שם ל״א). ליונקים - טעמו כחלב משדי אמם. לחולה - טעמו כסולת מעורב בה שמן ודבש, שנאמר ובשלו בפרור (במדבר י״א:ח׳), ואם היה המן משתנה לכמה טעמים כדי שיוכלו לשאת אותו, הקול כדי שלא יזיק אעכו״כ שהיה לפי כח של כל אחד ואחד. אריב״ל, בתחלה כשבקש ה׳ ליתן תורה לישראל הלך אצל בני עשו הרשע ואמר להם רצונכם לקבל התודה? אמרו, מה כתיב בה? אמר, לא תרצח. אמרו, לא הבטיחו אביו אלא על החרב שנאמר על חרבך תהיה (בראשית כ״ז:כ״ה) ואיך נקבל התורה? (עי׳ מכילתא יתרו פ״ה). הלך אצל בני עמון ומואב, א״ל רצונכם לקבל התורה? אמרו, מה כתוב בה? אמר, לא תנאף. אמרו, איננו באים אלא מזימה, שנאמר ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (בראשית י״ט:ל״ו) ואיך נקבלה. הלך אצל בני ישמעאל, א״ל רצונכם וכו׳, אמר, לא תגנוב. אמרו, כל אותן האנשים אין חייהם אלא מגניבה וגזל, דכתיב והוא יהיה פרא אדם, ונקבל התורה?! הלך אצל בני ישראל, אמרו נעשה ונשמע. עלי עשור ועלי נבל (תהילים צ״ב:ד׳) - עלינו לקבל עשרת הדברות עלי נבל, עלינו לקבל אפילו בימי השמד. ובשעה שהקב״ה ירד על הר סיני ליתן תורה לישראל נדמה להם כזקן, שאין תורה נאה אלא א״כ זקן. ובשעה שעלה אלהים לעשות מלחמה נדמה להם כבחור, שאין מלחמה נאה אא"כ בחור, שנאמר ה׳ איש מלחמה (שמות ט״ו:ג׳).