מדרש על איוב 40:17

ד) פחז כמים אל תותר, וכל כך למה שנוטלו ממך ג׳ כתרים הללו? לפי שפחזת, כמו יחפוץ (יחפוז) זנבו כמו ארז (איוב מ' י״ז) כלומר נתקשה ולא נכנע. פחז כמים, כמים הנגרים ארצה בזריזות, שהרי שאר משקין יורדין בנחת כמו היין והחלב והדבש, וריח לא נשאר בכלי כשהן (המים) נשפכין ממנו, כך כל כעסך הבערת. כי עלית משכבי אביך, כדי לבלבל יצועי, שכיון שמתה רחל הביא יעקב אבינו את בלהה והושיבה על יצועה, אמר ראובן לא דיי שאחות אמי צרה לאמי אלא גם שפחתה תהא צרה לאמי, עמד ובלבל יצועה, לפיכך אמר לו אז חללת שלשה כתרים הללו על עסקי יצועי. עלה, עלית לא נאמר אלא עלה שאין לו תרופה עד שיבא משה רבינו שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים (שמות י״ט ג'). שכיון שכתוב אלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וגו׳ ואמרו ארור שוכב עם אשת אביו (דברים כ״ז) ידעו הכל כי ראובן אביהם של שבט לא שכב את בלהה פלגש אביו. וישמע ישראל, ולא עשה בו נקודות (סוף פסוק) כדרך כל הפסוקים אלא צורף הענין עם ויהיו בני יעקב שנים עשר, ללמדך שנקי היה אותו צדיק מאותו עון. כיוצא בדבר אתה אומר אשר ישכבון הנשים הצובאות (ש"א ב׳ כ״ב) אפשר חפני ופנחס שוכבים את נשי ישראל והן שותקין? אלא ששהו את קיניהן והיו מתאחרות לישכב עם בעליהן ומעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום, להודיעך שהתורה לא ניתנה לטיפשין ולא נמסרה אלא לחכמים לדרוש ולאזן ולחקור אותן ולתקן מדרשות נאות, דברים דבורים על אופניהם לקיים מה שנאמר משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים י"ט) ואין מקרא עוקר מקרא. ד״א פחז כמים, לשון נוטריקון - פ׳חדת מן החטא, ח׳לית, ז׳רחה תפילתך. אל תותר, שלא נותר בך חטאת ואע״פ שעלית משכבי אביך. אז חללת יצועי עלה, עלה שבחך בהצלת אחיך שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם (שמות ל״ז כ״א).

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר תַּנִּינָם כְּתִיב, זֶה בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן שֶׁאֵין לָהֶם בֶּן זוּגוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהֵמוֹת יֵשׁ לוֹ בֶּן זוּג, וְאֵין לוֹ תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, יז): גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָא אָמַר, הַצָּבוּעַ הַזֶּה מִטִּפָּה שֶׁל לוֹבֶן הוּא, וְיֵשׁ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁל חַמָּה. רַבִּי יִרְמְיָה כַּהֲנָא שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַמַּרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם מַהוּ, אָמַר לוֹ אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן (בראשית א, כא): לְמִינֵהֶם בַּהֲדָא. פָּרַס בֶּן לָקִישׁ מְצוּדָתֵיהּ לְכַהֲנָא, אוֹתִיב כַּהֲנָא, וַהֲלוֹא אַף הַדָּגִים כְּתִיב בָּהֶן לְמִינֵהֶם, בְּהָא פָּרַס כַּהֲנָא מְצוּדָתֵהּ עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהֵיךְ עֲבִידָא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה יָכוֹל אֲנִי מְקַיֵּם לָהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג, מֵבִיא שְׁנֵי דָּגִים חַד מַיְירוֹן וְחַד אַסְפְּרוֹן, וְקוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וּמַמְשִׁיכוֹ בַּנָהָר אוֹ בַיָּם, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דִּתְנַן כִּלְאַיִם שֶׁאָמְרוּ הַנּוֹהֵג בָּהֶן אֲסוּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וְלִנְהֹג יַחְדָּו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כא): וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף, זֶה הַטַּוָּס.