מדרש על איוב 7:1

מני מתניתין לא רבי מאיר ולא רבי יהודה ולא רבי יוסי ולא רבי נתן דתניא הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביוה״כ דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים רבי יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר (איוב ז א) ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנאמר (שם) לרגעים תבחננו. וכי תימא לעולם רבי יהודה היא וכי קתני מתניתין אגזר דין אי הכי קשיא אדם אמר רבא האי תנא תנא דבי רבי ישמעאל הוא דתנא דבי רבי ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה ובעצרת על פירות האילן ובחג על המים ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים וכי קתני מתני׳ אתחלת דין. אמר רב חסדא מאי טעמא דרבי יוסי. מאי טעמא דרבי יוסי כדקאמר טעמא ותפקדנו לבקרים אנן הכי קאמרינן כרבי נתן מאי טעמא לא קאמר בחינה עיוני בעלמא היא פקידה נמי עיוני בעלמא היא אלא אמר רב חסדא טעמא דרבי יוסי מהכא (מ״א ח נט) לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. ואמר רב חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחילה לדין דכתיב לעשות משפט עבדו והדר משפט עמו מאי טעמא איבעית אימא דלאו אורח ארעא למיתב מלכי מאבראי ואי בעית אימא מקמי דליפוש חרון אף. אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי ואי בעית אימא לעולם כרבנן כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:

ה מַנִּי מַתְנִיתִין? לֹא רַבִּי מֵאִיר וְלֹא רַבִּי יְהוּדָה וְלֹא רַבִּי יוֹסֵי וְלֹא רַבִּי נָתָן, דְּתַנְיָא: הַכֹּל נִדּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר־דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַכֹּל נִדּוֹנִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּגְזַר־דִּין שֶׁלָּהֶם נֶחְתָּם כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ, בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בֶּחָג עַל הַמַּיִם, וְאָדָם נִדּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר־דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב ז׳:י״ח) "וַתִּפְקְדֶנוּ לִבְקָרִים". רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אָדָם נִדּוֹן בְּכָל שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ". וְכִי תֵּימָא: לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה הִיא, וְכִי קְתָּנִי מַתְנִיתִין, אַגְזַר־דִּין. אִי הָכִי, קַשְׁיָא 'אָדָם'! אָמַר רָבָא: (הכא) הַאי תַּנָּא (תנא) דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הוּא, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן; בְּפֶסַח עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, וּבֶחָג עַל הַמַּיִם, וְאָדָם נִדּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר־דִּין שֶׁלּוֹ נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכִי קְתָּנִי מַתְנִיתִין, אַתְּחִלַּת דִּין. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? כִּדְקָאָמַר טַעְמָא! "וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים"! אֲנַן, הָכִי קָאַמְרִינָן: כְּרַבִּי נָתָן מַאי טַעְמָא לֹא קָאָמַר? 'בְּחִינָה', עִיוּנִי בְּעָלְמָא הִיא. 'פְּקִידָה' נַמִּי, עִיוּנִי בְּעָלְמָא הִיא! אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי מֵהָכָא: (מלכים־א ח) "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ, וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ". וְאָמַר רַב חִסְדָּא: מֶלֶךְ וְצִבּוּר, מֶלֶךְ נִכְנָס תְּחִלָּה לַדִּין, דִּכְתִיב: "לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ". וַהֲדַר "מִשְׁפַּט עַמּוֹ". מַאי טַעְמָא? אִיבָּעִית אֵימָא: דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיתַב מַלְכָּא מֵאִבְּרָאִי. וְאִי בָּעִית אֵימָא: מִקַּמֵּי דְּלֵיפּוּשׁ חֲרוֹן־אַף. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מַצְלִינָן הָאִידְנָא אַקְצִירֵי וְאַמְרִיעֵי? כְּמַאן? כְּרַבִּי יוֹסֵי! וְאִי בָּעִית אֵימָא: לְעוֹלָם כְּרַבָּנָן, וּכִדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: יָפָה צְעָקָה לְאָדָם בֵּין קֹדֶם גְּזַר־דִּין בֵּין לְאַחַר גְּזַר־דִּין.

כל בך שבמקרא חסר ה״א חוץ מאחד של פרעה: ובכה ובעמך (שמות ז׳ כ״ט) מפני שבו התחילה הפורענות תחלה שאע״פ שעשו לו כמה תקנות שלטו הצפרדעים בגופו, וכן הוא אומר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (שם ח׳ ח׳). ויהי ישעיהו לא יצא חצר (מ״ב כ׳ ד') קרי, לא יצא העיר כתיב, שלא יפורסם הדבר. ר׳ נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות ל״ה ג׳) מה ת״ל? לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו׳ ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳ אלה הדברים אלו שלשים ותשע אבות מלאכות שנאמרו למשה בסיני, היה למקרא לאמר ויאמר אליהם אלה דברים, וכיון שאמר להם אלה שומע אני שאלה למנין שלשים וששה, ה׳ דהדברים לרבות אחת, דברים שנים, הרי מ׳ חסר אחת אבות מלאכות (עי׳ שבת צ״ז:). עליו בשמים ירעם (ש״א ב׳ י׳) עלו כתיב אם חד הוא ירעם עליו אם גם שנים ירעם עליהם. יחתו מריביו (שם) מריבו כתיב, אם אחד הוא יחת ואם גם שנים יחתו. בבוא כשואה פחדכם (משלי א׳ כ״ז) כשאוה כתיב לפי שהם אנשי שאייה ועושים במעשיהם עול לפיכך פחדים באו עליהם בשאוה. יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳ ז׳) וצפן כתיב, שכבר צפן הקב״ה להם שכרם, וכן הוא אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א כ׳). ודרך חסידיו ישמור (משלי ב׳ ח׳) חסידו כתיב, כי כשאדם חסיד אע״פ שאין באבותיו כמוהו כדי הוא להשמר. אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות (שם ג׳ כ״ז) ידיך כתיב, אע״פ שאין הכל סיפק בידו לעשות, שאין הקב״ה מבקש מן האדם אלא לפי כחו, אם יש סיפק עשה בשתי ידיך ואם לאו בידך האחת. שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו (משלי ו׳ ט״ז) תועבת כתיב, שלא תאמר אין אדם נעשה שנאוי להקב״ה עד שיהיו בו שבע אילו כולן, אלא אפילו באחת מהן, שכל אחת ואחת תועבה בפני עצמה, ולמה הוא קורא תועבות ללמדך ששקול אחד כנגד כולן. הן אלה קצות דרכיו (איוב כ״ו י״ד) דרכו כתיב שאפילו קצות דרך אחת מדרכיו של הקב״ה אין אדם יכול לעמוד עליו. ומה שמץ דבר נשמע בו (שם) שלא נשמע השמץ בדרכיו של מקום מעולם, שאפילו האומות משבחין אותו שנאמר ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, וכן ראיה לדבר עוד בכמה מקומות. ורעם גבורותיו מי יתבונן (שם) גבורתו כתיב, מי יכול לעמוד על רעם גבורתו [אחת] של הקב"ה. הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳ א׳) על ארץ כתיב, אילו עשר שנים שבין שבעים לשמונים שני חיי בשר ודם, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳ י׳), ולמה חסר יו״ד (בתיבת על) מפני שפעמים אדם משלימן לאלו י׳ שנים ופעמים אין אדם משלימן.