מדרש על איוב מא:22

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, אַתֶּם קִיּוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה וְשֶׁל עוֹלָם הַבָּא. כְּשֶׁיָּבֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים, הוּא מַרְאֶה לָהֶם בְּהֵמוֹת רוֹבְצוֹת עַל הַרְרֵי אֶלֶף, וְאֶלֶף הָרִים מַעֲלִין עֲשָׂבִים וְהֵם אוֹכְלִים. וּמִנַּיִן שֶׁהֵם רוֹבְצוֹת עַל אֶלֶף הָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אֶלֶף (תהלים נ, י). וְכָל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ, הֵן שׁוֹתִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ (איוב מ, כג). אָמַר רַב יוֹסֵף, כָּל מַה שֶּׁהַיַּרְדֵּן מוֹשֵׁךְ בְּשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, הֵן עוֹשִׂין גְּמִיעָה אַחַת. וּמִקְרָא מָלֵא הוּא, בְּרַעַשׁ וְרֹגֶז יְגַמֶּא אָרֶץ (שם לט, כד). וְאַף לִוְיָתָן רוֹבֵץ עַל הַתְּהוֹם. לָעוֹלָם הַבָּא אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, בֹּאוּ וְהִלָּחֲמוּ בוֹ. וְכֵיוָן שֶׁהֵן יוֹרְדִין לְהִלָּחֵם כְּנֶגְדוֹ, הוּא תּוֹלֶה עֵינָיו וּמַבִּיט בָּהֶם וְהֵם מִתְיָרְאִים וּבוֹרְחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֵּׂתוֹ יָגוּרוּ אֵלִים, מִשְּׁבָרִים יִתְחַטָּאוּ (שם מא, יז). כְּשֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל, הוּא עוֹשֶׂה שֶׁבֶר בַּיָּם, וְהַדָּגִים סְבוּרִים שֶׁהוּא דְּבַר אֲכִילָה וְהוֹלְכִים לְשָׁם, וְהוּא פּוֹתֵחַ וּבוֹלְעָן. אֵין אֶחָד מֵהֶן נִמְלָט, אֶלָּא כֻּלָּן נִכְנָסִין לְתוֹךְ פִּיו. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, יְרוּ חִצִּים. וְהֵם זוֹרְקִים בּוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ, אֶלָּא כְּקַשׁ הֵם נֶחְשָׁבִים לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יַבְרִיחֶנּוּ בֶן קָשֶׁת (שם פסוק כ). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם, טְלוּ אַבְנֵי בַּלִּסְטְרָא וְהַשְׁלִיכוּ עָלָיו. וְהֵן עוֹשִׂין. וְהוּא סָבוּר קַשׁ הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּקַשׁ נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח (שם פסוק כא). וְאִם תֹּאמַר, הֵיכָן הוּא רָבוּץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל טִיט שֶׁהוּא יָפֶה מִן הַזָּהָב, שֶׁנֶּאֱמַר: יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי טִיט (שם פסוק כב), רְפִידָתוֹ שֶׁל חָרוּץ. וְאִם תֹּאמַר, שֶׁאִם מְבַקֵּשׁ לָצֵאת יוֹצֵא. תַּלְמוּד לוֹמַר: סָגוּר חוֹתָם צַר (שם פסוק ז), סָגַרְתִּי לְפָנָיו וְחָתַמְתִּי כְּנֶגְדוֹ, וְגַם הֵצַרְתִּי לוֹ. וְהֵיאַךְ הַצַּדִּיקִים אוֹכְלִים. אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בַּבְּהֵמוֹת וְגַם בַּלִּוְיָתָן רוּחַ, וְהֵן בָּאִין וְנִלְחָמִין זֶה עִם זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶחָד בְּאֶחָד יִגָּשׁוּ (איוב מא, ח). זֶה הוֹפֵךְ בָּאָרֶץ וְשׁוֹקֵט הַבְּהֵמוֹת, וְאֵלּוּ בּוֹקְעִין הַלִּוְיָתָן. מִיַּד הַצַּדִּיקִים מִתְכַּנְּסִין עֲלֵיהֶם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְאוֹכֵל לְפִי שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים (שם מ, ל). חִזְקִיָּה אָמַר, אֵלּוּ חַבְרֵי תּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר, יִכְרוּ עָלָיו חַבָּרִים, כָּל מִי שֶׁחָבַר עַצְמוֹ מִלַּעֲשׂוֹת. יֶחֱצוּהוּ בֵּין כְּנַעֲנִים (שם). יֵשׁ בִּבְנֵי אָדָם שֶׁעוֹשִׂין סְחוֹרָה, זֶה נוֹתֵן חֲמִשִּׁים זְהוּבִים, וְזֶה נוֹתֵן עֲשָׂרָה. לוֹקְחִין מַרְגָּלִית אַחַת וְהִיא עוֹשָׂה שָׂכָר. לְפִי מַה שֶּׁנָּתַן כָּל אֶחָד וְאֶחָד, נוֹטֵל מִן הַשָּׂכָר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת יָבֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא אַכְזָר כִּי יְעוּרֶנּוּ, וּמִי הוּא לְפָנַי יִתְיַצָּב (שם מא, ב). וּמִי הֵם שֶׁאוֹכְלִים לְפָנַי, אַתֶּם נִצָּבִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הֱיִיתֶם עוֹמְדִים לְקַבֵּל מִצְוֹת. אַף בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי מַעֲמִיד אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה עוֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם ה', כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם (ישעיה סו, כב). כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא.

[ה] אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון קיפונות; מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחד ואין לו אלא קשקשת אחת? תלמוד לומר "קשקשת". ר' יהודה אומר אף שני קשקשים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר (ש"א יז, ה) "ושריון קשקשים הוא לבוש". ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר (איוב מא, ז) "גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים", (איוב מא, כב) "תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ". "גאוה אפיקי מגינים" – אלו קשקשים, "תחתיו חדודי חרש" – אלו סנפרים שלו.