מדרש על אסתר 9:30

אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה (אסתר ב, ה), אִישׁ מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מָרְדֳּכַי שָׁקוּל בְּדוֹרוֹ כְּמשֶׁה בְּדוֹרוֹ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (במדבר יב, ג): וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד, מַה מּשֶׁה עָמַד בַּפֶּרֶץ, דִּכְתִיב (תהלים קו, כג): וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי משֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ וגו', אַף מָרְדֳּכַי כֵּן, דִּכְתִיב (אסתר י, ג): דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ. מַה מּשֶׁה לִמֵּד תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים ד, ה): רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, אַף מָרְדֳּכַי כֵּן, דִּכְתִיב (אסתר ט, ל): דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת, וּכְתִיב (משלי כג, כג): אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר. וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי. הָרְשָׁעִים קוֹדְמִין לִשְׁמָן, (שמואל א כה, כה): נָבָל שְׁמוֹ, (שמואל ב כ, כא): שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ. אֲבָל הַצַּדִּיקִים שְׁמָן קוֹדֵם לָהֶם (שופטים יג, ב): וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ, (שמואל א ט, א): וּשְׁמוֹ קִישׁ, (שמואל א ט, א): וּשְׁמוֹ שָׁאוּל, (שמואל א א, א): וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה, (רות ב, א): וּשְׁמוֹ בֹּעַז. וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי, לְפִי שֶׁדּוֹמִין לְבוֹרְאָן, דִּכְתִיב (שמות ו, ג): וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. יְהוּדִי, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יְהוּדִי, וַהֲלֹא יְמִינִי הוּא, לְפִי שֶׁיִּחֵד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּנֶגֶד כָּל בָּאֵי עוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה. וְכִי קַנְתְּרָן הָיָה וְעוֹבֵר עַל גְּזֵרַת הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא כְּשֶׁצִּוָּה אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְהָמָן, חָקַק עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַל לִבּוֹ, וְנִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּחֲווּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה הָמָן שֶׁאֵין מָרְדֳּכַי מִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ, נִתְמַלֵּא חֵמָה, וּמָרְדֳּכַי אוֹמֵר לוֹ יֵשׁ אָדוֹן הַמִּתְגָּאֶה עַל כָּל גֵּאִים, הֵיאַךְ אֲנִי מַנִּיחוֹ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּלְפִי שֶׁיִּחֵד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא יְהוּדִי, לוֹמַר יְהוּדִי יְחִידִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיָה שָׁקוּל כְּאַבְרָהָם בְּדוֹרוֹ, מָה אַבְרָהָם אָבִינוּ מָסַר אֶת עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ וְהֶחֱזִיר וְהִכִּיר לַבְּרִיּוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יב, ה): וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, אַף מָרְדֳּכַי בְּיָמָיו הִכִּירוּ הַבְּרִיּוֹת גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (אסתר ח, יז): וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים, וְיִיחֵד שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְקִדְּשׁוֹ, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא יְהוּדִי, דִּכְתִיב: אִישׁ יְהוּדִי, אַל תִּקְרֵי יְהוּדִי אֶלָּא יְחִידִי.

ושימוש תפילין ועשייתם הכין הוי, נוטל עור של בהמה טהורה, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך (פסוק ט), מן המותר בפיך, ואית דנהגו למיעבד מעור שליל של פרה ומשימו בסיד ומתקנו כמין קלף ויהיה אמום שלו מתוקן מעץ ובשפת האמום שיניים כשיני המפתח ארכו כאצבע וחצי ועובי השי"ן כאצבע קטנה, ובין שן לשן כחצי אצבע ונוטל חתיכה מאותו עור כחצי זרת ומרכיכו במים, ומרכיבו על אותן השיניים, ועל כל האימום של עץ ואוסרה בחוט של פשתן, ומעביר החוט בין שן לשן, ודוחק האוסר יפה לעשיית השיניים להיות בתי התפילין עשויין כמין העור בצורת השיניים להכניס שם תפילין של ראש, ומניח העור על פני האימום ועל השיניים שלו עד שיתייבש יפה. ואח"כ יוצא האימום מתוכו ויביא עור בהמה טהורה וחיה טהורה שיהא מעובד לשם תפילין, והלכה למשה מסיני הוא שתפילין נכתבין על הקלף ובמקום בשר, ומזוזה נכתבת על דוכסוסטוס ובמקום שיער. תפילין אין צריכין שירטוט, מזוזה צריכה שרטוט, ואמרי' התם מגילה צריכה שירטוט כאמיתה של תורה, משום דכתיב בה דברי שלום ואמת (אסתר ט ל), ומאי אמיתה של תורה. זו מזוזה, ולאו משום דמזוזה עדיפא מתפילין, אלא דגריעה, דמזוזה אית בה שתי פרשיות, ותפילין אית בהו ארבע, אלא מזוזה נאמר בה וכתבתם על מזוזות (דברים יא כ), תפילין לא נאמר בהו כתיבה, אלא ושמתם וקשרתם (שם שם יח), אלו ואלו נכתבות שלא מן הכתב, מאי טעמא מגרס גריסן. תני ר' חיננא בריה דרבה מפשרוניא ספר תורה תפילין ומזוזות שכתבן מין ועבד ושפחה וגוי וקטן וכותי וישראל משומד פסולין, שנא' וקשרתם וכתבתם (שם שם), כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, ושאינו בקשירה אינו בכתיבה. ויטול ד' חתיכות מאותו קלף וכותב ד' פרשיות, בחתיכה אחת כותב פרשה ראשונה מן וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור עד מימים ימימה, בחתיכה שנית כותב פרשה שניה מן והיה כי יביאך תניין עד סוף פיסקא כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים, בחתיכה שלישית כותב פרשת שלישית שמע ישראל עד ובשעריך, בחתיכה רביעית כותב פרשה רביעית והיה אם שמוע עד על הארץ, ומעייף אותן החתיכות כשהן כתובות עיוף מול קורא, פי' מתחיל לעייף מסוף הפרשה ובא כנגד ראש קריאת הפרשה, וכן מעייף מול קורא לקמיע ומשים כל פרשה ופרשה ארבעתן באותן ארבעת בתי העור ויושיבן כסדרן שלא יתחלפו הפרשיות: