מדרש על בראשית 1:31: בראשית רבה ומקורות קלאסיים

כנגד מה אמר קהלת מקרא זה כנגד כל באי העולם שטובתו ורעתו של אדם אינה ברשותו ואינו יודע עד כמה טובתו ועד כמה רעתו ועתים לו לכל דבר ואין מי יתהלל ויאמר בחכמתי ניצלתי מכל רע או בצדקתי באה לי טובה אלא הכל ביד יוצרו אשר אין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. אדם הראשון בראו הקב"ה דמות נכבד בתחלה ויניחהו בגן עדן לסוף ויגרש את האדם קמו שני בניו קם איש על אחיו ויהרגהו. נח איש צדיק ברכו אלהים הצילו משטף ממות לאחר שש מאות שנה קלל גזעו. אברהם אבינו לעת זקנתו קבר את אשתו לא ראתה שרה אמנו בחופת יצחק בנה. יצחק אבינו שטם עשו בנו את יעקב בחייו והבריחו יצחק לחוצה לארץ, יעקב אבינו מכרו בניו יוסף אחיהם ויתאבל על בנו ימים רבים. אהרן ראה את אחיו מלך ואת עצמו כהן גדול ואת ארבעת בניו משוחים בשמן המשחה סיגני כהונה ואת נחשון אחי אשתו נשיא שבט מקריב קרבנו בראשון לכל השבטים ובו ביום מתו שני בניו לכך נאמר ביום טובה היה בטוב לתת שבח לבורא הכל. שנא' (תהילים קט״ז:י״ג) כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ולהודות שכן ראינו ומצינו ההודאה נקראת טוב שנא' (שם קיח) הודו לה' כי טוב. וביום רעה ראה. כי לא על חנם הגיעה. ד"א וביום רעה ראה שלא תתרעם אלא צריך אדם להודות ולברך על הרעה כשם שמברך על הטובה שנאמר (שם קטז) צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא. דאע"פ ביום טובה אתה ותהיה שמח בטוב זכור יום רעה שנאמר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר. גם את זה לעמת זה. כל מה שברא הקב"ה בעולמו ברא זה כנגד זה. תחתונים כנגד עליונים. דלים כנגד עשירים. אנחה כנגד שמחה. רעה כנגד טובה. ברא גן עדן לצדיקים ברא גיהנם לרשעים. על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה. שלא יוכל אדם להרהר אחריו של בוראו מאומה לאמר אם כך נוצרתי היה טוב לי אם היה זה בעולם היה טוב אלא לא חסר הקב"ה בעולמו כלום שנאמר (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ויהי ביום השמיני. אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי יוחנן כל מקום שנאמר ויהי אם צרה אין צרה כיוצא בה ואם שמחה אין שמחה כיוצא בה. וכל מקום שנאמר והיה שמחה (מכל) [בכל] מקום שנא' (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלם. (מיכה ה׳:ו׳) והיה שארית יעקב וכן כיוצא בהן. ואם תאמר (ירמיהו ל״ח:כ״ח) והיה (ביום ההוא אשר) [כאשר נלכדה ירושלים] וגו' אינה צרה. שבאותו היום נטלו ישראל אפופסין על עונותיהם שנאמר (איכה ד׳:כ״ב) תם עונך בת ציון. ויהי חמשה במקרא. והם לשון ווי שנא' (בראשית י״ד:א׳) ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה. (ישעיהו ז׳:א׳) ויהי בימי אחז מפני שאחז ביטל בתי כנסיות ובתי מדרשות וצעקו ווי. (ירמיהו א׳:ג׳) ויהי בימי יהויקים צעקו ווי ששרף את המגלה. (רות א׳:א׳) ויהי בימי שפוט השופטים צעקו ווי על שאוי לו לדור ששופט את שופטיו. (אסתר א׳:א׳) ויהי בימי אחשורוש צעקו ווי על גזירותיו של המן. וכן אמר ר' יהושע בן לוי בשם נתן המדרש הזה עלה בידינו מסורת מן הגולה מפורש במסכת מגלה. מצאנו ויהי שהוא לשון צרה ויש מקום לשון שמחה. אמנם בא ויהי ביום השמיני לשון שמחה גדולה ביום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית כתיב (בראשית א׳:ה׳) ויהי ערב ויהי בקר. וכאן נאמר ויהי שכיון שכילו ישראל את מלאכת המשכן בא משה ובירכן שנא' (שמות ל״ט:מ״ג) וירא משה את כל המלאכה. ומה היא ברכת משה שבירכן אמר להן יהי רצון שתשרה שכינה על מעשה ידיכם. על אותה השעה הוא אומר (שיר השירים ג׳:י״א) צאינה וראינה בנות ציון בנות המצויינות לי. במלך שלמה במלך שהשלום שלו. בעטרה שעטרה לו אמו אומו כמו (ישעיהו נ״א:ד׳) ולאומי אלי האזינו. שהיה המשכן מצוייר בתכלת וארגמן ותולעת שני ושש ביום ששרתה שכינה על ישראל. וביום שמחת לבו ביום שירדה אש חדשה מן המרום וליחכה את העולה ואת החלבים. ביום השמיני. שמיני למלואים שבעת ימים היה משה מחנכן בעבודה. קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. להראותם גדולתו של הקב"ה ועבודת נוהו ששם בתוך בני ישראל. וכן הוא אומר (שם נז) כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון אע"פ שמרום וקדוש אשכון אף אני שוכן את דכא ושפל רוח:

ולא והתניא ר' מאיר היה אומר מנין שאפילו נכרי שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול שנאמר (ויקרא יח ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככ״ג אלא לומר לך שאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה דא״ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אלא כך אומרים העכו״ם לפני הקב״ה רבש״ע ישראל שקבלוה היכן קיימות אמר להן הקב״ה אני מעיד בישראל שקיימו את התורה כולה אומרים לפניו רבש״ע כלום יש אב שמעיד על בנו דכתיב (שמות ד כב) בני בכורי ישראל אמר להם יבואו שמים וארץ ויעידו בהם בישראל שקיימו את התורה כולה אומרים רבש״ע אף שמים וארץ נוגעין בעדותם שנאמר (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ואמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב (בראשית א לא) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו הריני מחזיר אתכם לתהו ובהו ואמר חזקיה מאי דכתיב (תהלים עו ט) משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה אומר הקב״ה להן יבאו מכם ויעידו בישראל שקיימו את התורה כולה יבא נמרוד ויעיד באברהם שלא עבד ע״ז יבא לבן העיד ביעקב שלא נחשד על הגזל תבא אשת פוטיפרע ותעיד ביוסף שלא נחשד על העריות יבא נבוכדנצר ויעיד בחנניה מישאל ועזריה שלא השתחוו לצלם יבא דריוש ויעיד בדניאל שלא ביטל את התפלה יבא בלדר השוחי וצופר הנעמתי ואליפז התימני ויעידו בישראל שקיימו את התורה כולה שנאמר (ישעיה מג ט) יתנו עדיהם ויצדקו אומרים לפניו רבש״ע תנה לנו מראש ונעשנה אומר להם הקב״ה שוטים מי שטרח בערב שבת אוכל בשבת ומי שלא טרח בערב שבת מהיכן אוכל בשבת אלא אע״פ כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה ומי מצית אמרת הכי והא״ר יהושע ב״ל מ״ד (דברים ז יא) אשר אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ולא מחר לעשותם היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם אלא לפי שאין הקדוש ב״ה בא בטרוניא עם בריותיו ואמאי קרי ליה מצוה קלה לפי שאין בה חסרון כיס מיד כל אחד ואחד עושה סוכתו בראש גגו והקב״ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז ומיד כל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא שנאמר (תהלים ב ג) ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו מקדיר והא אמרת אין הקב״ה בא בטרוניא עם בריותיו משום דישראל נמי זמנין (ע״ב) דמשכה להו תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ומצטער והאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה נהי דפטור בעוטי מי מבעטי. מיד הקב״ה יושב ומשחק עליהם שנאמר (שם) יושב בשמים ישחק. א״ר יצחק אין שחוק לפני הקב״ה אלא אותו היום בלבד:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ, וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן (תהלים עה, ה). מַהוּ אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. לָמָּה, לְפִי שֶׁהוּא מַזְכִּיר כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם (שה״ש ז, א). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת (שופטים כא, כא). לְפִי שֶׁאֵין הַשִּׂמְחָה מַמְתֶּנֶת לָאָדָם. לֹא כָּל מִי שֶׁשָּׂמֵחַ הַיּוֹם שָׂמֵחַ לְמָחָר, וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּצֵר הַיּוֹם מֵיצֵר לְמָחָר, לְפִי שֶׁאֵין הַשִּׂמְחָה מַמְתֶּנֶת לָאָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב, ב). רְצוֹנְךָ לֵידַע, שֶׁהֲרֵי שִׂמְחָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִמְתִּינָה. אֵימָתַי, כְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, הָיְתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם, יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו (תהלים קד, לא). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד (בראשית א, לא). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְגָּאֶה וּמִשְׁתַּבֵּחַ בְּמַעֲשָׂיו מְאֹד, וְצִוָּה לָאָדָם הָרִאשׁוֹן מִצְוָה קַלָּה וְלֹא קִיְּמָהּ. מִיָּד נָתַן לוֹ אַפּוֹפְּסִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (שם ג, יט). וְכִבְיָכוֹל לֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, וְאָמַר, לֹא בָּרָאתִי אֶת הַכֹּל אֶלָּא בִּשְׁבִיל אָדָם, וְעַכְשָׁו הוּא מֵת, מַה הֲנָאָה יֵשׁ לִי. וּמָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, בְּנֵי אָדָם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. אַבְרָהָם כַּמָּה שָׂמֵחַ. נִתְבָּרֵךְ בָּעוֹלָם וְנִתְגַּדֵּל, הָרַג כַּמָּה מְלָכִים, וְהִקְנָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ, וְנָתַן לוֹ בֵּן בְּזִקְנָתוֹ וּמָל אוֹתוֹ וְגִדְּלוֹ, וְלַסּוֹף נֶאֱמַר לוֹ: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ וְהַעֲלֵהוּ (בראשית כב, ב). וְעָשָׂה מַהֲלַךְ שְׁלֹשָה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי (בראשית כב, ד). חָזַר בְּיוֹם אַחֵר מֵהַר הַמּוֹרִיָּה, וְקָבַר לְשָׂרָה אִשְׁתּוֹ, וּבִקֵּשׁ מָקוֹם לִקְבָרוֹת וְלֹא מָצָא, עַד שֶׁקָּנָה בְּאַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, וְאַחַר כָּךְ קָפְצָה עָלָיו זִקְנָה. וּמָה אַבְרָהָם הַצַּדִּיק כָּךְ, הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יִצְחָק לֹא הִמְתִּינָה שִׂמְחָתוֹ, נִמְלַט מִן הַחֶרֶב וּמִן אַנְשֵׁי גְּרָר, וְהוֹדִיעַ לָהֶם מִי הָיָה, וּבָאוּ הֵם אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲבִימֶלֶךְ הָלַךְ אֵלָיו מִגְּרָר וְגוֹ' (בראשית כו, כו), וְאָמְרוּ לוֹ: רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ (בראשית כו, כח). וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, אֶלָּא וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וְתִכְהֶינָה עֵינָיו (בראשית כז, א). וּמַה יִּצְחָק שֶׁהָיָה עוֹלָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ. הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יַעֲקֹב בְּכוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד, כב), כַּמָּה שָׂמַח. רָאָה סֻלָּם וּמַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ, וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמֶר אֲנִי ה' וְגוֹ' (בראשית כח, יב-יג). הָלַךְ אֵצֶל לָבָן, בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו, וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל בְּאִשָּׁה וּבְאִשָּׁה שָׁמַר (הושע יב, יג). וְעָבַד בְּלָבָן עֶשְׂרִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגוֹ' (בראשית לא, מא). וּלְבַסּוֹף הֶעֱשִׁיר וְהוֹלִיד בָּנִים, וְחָזַר וּפָגַע בְּעֵשָׂו וְנִצּוֹל מִמֶּנּוּ, וְשִׁלֵּם אֶת נִדְרוֹ. וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, אֶלָּא וַתֵּצֵא דִּינָהּ בַּת לֵאָה, וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (שם לד, א-ב). וּבָאת לוֹ צָרַת יוֹסֵף וְנִמְכַּר לְעֶבֶד. וּמַה יַּעֲקֹב הַצַּדִּיק כָּךְ, שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַבְדִּי אַתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג), וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְכָךְ כְּתִיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. וּכְתִיב: לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב, ב). יְהוֹשֻׁעַ כַּמָּה שָׂמַח הָרַג שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד מְלָכִים, וְהִנְחִיל לְיִשְׂרָאֵל אֶת הָאָרֶץ וְחִלֵּק, וְנָתְנוּ לוֹ כָּתֵף כָּל יִשְׂרָאֵל כָּל יָמָיו, וְאָמְרוּ לוֹ: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכָל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת (יהושע א, יח), מַה שֶּׁלֹּא זָכָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וְהִזְקִין וָמֵת בְּלֹא בָּנִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אֶל תָּהֹלּוּ. וְעֵלִי הַכֹּהֵן כַּמָּה שִׂמְחָה שָׂמַח. הָיָה מֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל וְאַב בֵּית דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵלִי הַכֹּהֵן יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה' (ש״א א, ט). וְעֵלִי הַכֹּהֵן, שֶׁהָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל. יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא, שֶׁהָיָה מֶלֶךְ. עַל מְזוּזַת הֵיכַל ה', שֶׁהָיָה אַב בֵּית דִּין. וְלֹא הִמְתִּין בְּשִׂמְחָתוֹ, אֶלָּא, וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחוֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת (שם ד, יח). וּמֵתוּ שְׁנֵי בָּנָיו חָפְנִי וּפִנְחָס. וּמָה עֵלִי הַצַּדִּיק כָּךְ, הָרְשָׁעִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאֵין אָנוּ מוֹצְאִין אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה שְׂמָחוֹת לָרֹב כֶּאֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עֲמִינָדָב (שמות ו, כג). שֶׁרָאֲתָה בַּעֲלָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה וְנָבִיא, וּמֹשֶׁה אֲחִי בַּעֲלָהּ מֶלֶךְ וְנָבִיא, וּבָנֶיהָ סְגָנֵי כְּהֻנָּה, וְאָחִיהָ נַחְשׁוֹן רֹאשׁ לְכָל נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא הִמְתִּינָה בְּשִׂמְחָתָהּ, אֶלָּא נִכְנְסוּ שְׁנֵי בָנֶיהָ לְהַקְרִיב קָרְבָּן, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וְתֹאכַל אוֹתָם. לְכָךְ נֶאֱמַר: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ. וְכֵן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל (קהלת ב, ב). מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי בָּבֶל, שֶׁהָיָה מַשִּׂיא בְּנוֹ בָּרְבִיעִי שֶׁלּוֹ, וְעָשָׂה סְעוּדָה וּמִשְׁתֶּה לַחֲכָמִים. אָמַר לִבְנוֹ, עֲלֵה וַהֲבֵא לָנוּ חָבִית יַיִן פְּלוֹנִי מִן הָעֲלִיָּה. עָלָה לָעֲלִיָּה וְהִכִּישׁוֹ נָחָשׁ בֵּין הֶחָבִיּוֹת וָמֵת. הִמְתִּין אָבִיו עִם הַמְּסֻבִּין וְשָׁהָה וְלֹא בָא. אָמַר אָבִיו, אֶעֱלֶה וְאֶרְאֶה מַה בְּנִי עוֹשֶׂה. עָלָה אָבִיו וּמְצָאוֹ מֻשְׁלָךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת מֵת. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ חָסִיד, הִמְתִּין בְּעַצְמוֹ עַד שֶׁאָכְלוּ הָאוֹרְחִין וְשָׁתוּ כָּל צָרְכֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁגָּמְרוּ, אָמַר לָהֶם: לֹא לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בָּאתֶם עַל בְּנִי, בֹּאוּ וּבָרְכוּ עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים. לֹא לְהַכְנִיס בְּנִי לַחֻפָּה בָּאתֶם, בֹּאוּ וְהַכְנִיסוּ אוֹתוֹ לִקְבוּרָה. אָמְרוּ, עַל רַבִּי זַכַּאי דְּכָבוּל, וּפָתְחוּ עָלָיו, לִשְׂחֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל, וּלְשִׂמְחָה מַה זּוֹ עוֹשָׂה (קהלת ב, ב).