תנחומא בובר
ורבקה אמרה אל יעקב וגו' ועתה בני שמע בקולי לאשר וגו', לך נא אל הצאן וגו' (שם ו ח ט), כיון שהלך והביא הלך אצל אביו, שנאמר ויבא אל אביו וגו', ויאמר יעקב אל אביו (שם יח יט), וברכו. ואע"פ שאתם אומרים שיקר יעקב לא שיקר, בלעם אמר לא הביט און ביעקב (במדבר כג כא), אלא [אמר] אנכי יעקב, עשו [הוא] בכורך וגו', קום נא שבה וגו', ויאמר יצחק אל בנו וגו' (שם שם כא), א"ל כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית שם שם), ועוד אמר לו כשנעקדת על גבי המזבח ואמר המלאך אל תשלח ידך אל הנער (שם כב יב), שמא היה שם כלום לא הצמיח הקב"ה אלא בשבילך, שנאמר וישא אברהם את עיניו וגו' (שם שם יג), ואף אמר כי הקרה ה' אלהיך לפני, וכיון ששמע יצחק שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני, אמר אין זה עשו, אמר אין עשו מזכיר ה' אלהיך, א"ל גשה נא ואמושך בני וגו', ויגש יעקב אל יצחק אביו וגו', (שם כא כב) א"ל הויא את עושה בקולך אבל הידים ידי עשו. אמר ר' יהודה בר אילעאי בדורות הראשונים היה דורש מהו הקול קול יעקב, קול אדרינוס קיסר [הרג] בביתר שמונים אלף רבוא, אמר ר' יוחנן קולו של יעקב צווח מה שעשו לו ידי עשו בביתר.
תנחומא בובר
ד"א וירא ה' כי שנואה לאה. לא מפני שהיא שנואה בפני בעלה, אלא מפני שהוכיחה אותו שעבד יעקב שבע שנים ברחל, שאמרה לו אמו וישבת עמו ימים אחדים (בראשית כז מד) וישב שם שבע שנים. ויאמר יעקב אל לבן הבה את אשתי וגו', ויהי בערב ויקח את לאה בתו וגו' (שם כט כא כב) כל הלילה היתה עשה עצמה כרחל, כיון שעמד בבקר והנה היא לאה, אמר לה בת הרמאי למה רמית אותי, אמרה לו ואתה למה רמית אביך, כשאמר לך האתה זה בני עשו, ואמרת לו אנכי עשו בכורך, ואתה אומר למה רימיתני, ואביך לא אמר בא אחיך במרמה, ומתוך הדברים הללו שהוכיחה אותו התחיל שונאה, אמר הקב"ה אין רפואתה של זו אלא בבנים, ובעלה נכסף לה, לפיכך וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ודוד מקלס עושה משפט לעשוקים (תהלים קמו ז).
מדרש תנחומא
כֵּיצַד? הָיָה עֵשָׂו רָץ וְצָד צְבִי וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ וְרָץ וְתוֹפֵס אַחֵר וְקוֹשְׁרוֹ וּמַנִּיחוֹ, וְהַשָּׂטָן מַתִּירָן וּמַבְרִיחָן, וְהָיָה עֵשָׂו בָּא וְלֹא הָיָה מוֹצֵא אַחַד מֵהֶן. וְכָךְ עָשָׂה שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלֹש פְּעָמִים. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ (משלי יב, כז). וְהָיָה מְגַלְגֵּל בְּשָׁעוֹת עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב וְנָטַל אֶת הַבְּרָכוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו וְעֵשָׂו אָחִיו בָּא מִצֵּידוֹ. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנַס הָרָשָׁע, הִתְחִיל קוֹרֵא לְאָבִיו בְּזָדוֹן, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר עָלָיו בְּבֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז (משלי יח, ג). יָקֻם אָבִי, הָיָה גוֹזֵר עָלָיו. אֲבָל יַעֲקֹב לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא בָּא בִּלְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה.