מדרש תנחומא
וְאֵין מִקְוֶה, אֵין מִי יְקַוֶּה שֶׁלֹּא יָמוּת, אֶלָּא הַכֹּל יוֹדְעִים וְאוֹמְרִים בְּפִיהֶם שֶׁהֵן מֵתִים. אַבְרָהָם אוֹמֵר, וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי (בראשית טו, ב). יִצְחָק, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת (בראשית כז, ד). יַעֲקֹב, וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁנָּטָה לָמוּת. לְכָךְ כְּתִיב: וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת.
תנחומא בובר
ויקרבו ימי ישראל למות וגו' (בראשית מז כט), זש"ה כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו (כי צל) [כצל] ימינו עלי ארץ ואין מקוה (דה"א כט טו), ולא כצלו של כותל. ולא כצלו של אילן, אלא כצלו של עוף, שנאמר (ימינו) [ימיו] כצל עובר (תהלים קמד ד). ואין מקוה, אין מי שיקוה שלא ימות, הכל יודעין שעתידין למות, אברהם אמר ואנכי הולך ערירי (בראשית טו ב), יצחק אמר בטרם אמות (שם כז ד), יעקב אמר ושכבתי עם אבותי (שם מז ל), אימתי בשעה שנטה למות, ויקרבו ימי ישראל למות.