מדרש על בראשית 31:40

תנן זאב אחד אינו אונס, שני זאבים אונס, ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס, יש לו שני כלבים אינו אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונס, אימתי בזמן שבאו מאליהן, אבל הוליכן [למקום] גדודי חיות ולסטים אינו אונס, עלה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס. ותניא אלו הן אונסין ששומר שכר פטור [עליהן], כגון שהוא אומר ותפל שבא ותקחם (איוב א טו). ותניא עד מתי שומר שכר חייב לשמור, עד כדי הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה (בראשית לא מ). ותניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף או ארי ודרס, אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב, ואם לאו פטור, ואע"ג דעאל בעידנא דעיילי אינשא חייב, דמ"מ היה תחילתו פשיעה וסופה באונס חייב, מפני שהיה יכול להציל אילו היה שם. ושומר חנם צריך לקדם ברועים ובמקלות בחנם שלא ישכור מצילין משלו. ושומר שכר חייב לשכור מצילין משלו עד כדי דמיהן ובעל הבית נותן דמים דמהני ליה רועה לבעל הבית לכשרותן ועילויין של בהמתיו שמא כשיקנה אחרות תחתיהן לא יהיה כמותן ועוד שאינו מטריחו לכך, ולא סבירא לן כרבא בהני שמעתתא, אלא ההיא דשריקא ונפל למאי חייב בה. ואי על למתא בעידנא דעיילי אינשי אי נמי גנא פורתא פשיעה הוי וחייב לשלם, דא"ל להכי יהבא לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא. והלכתא כל מי שיכול לצעוק ולקבץ מצילין בין שומר שכר בין שומר חנם בחנם ולא עשה פושע הוא וחייב לשלם ולסטין מזויין ורועה מזויין אסיקנא דאונס הוא משום דלסטים מסרי נפשייהו ורועה לא מסר נפשיה:

[הַהוּא רַעְיָא דַּהֲוָה קָא רָעִי חֵיוָתָא אַגּוּדָא דִּנְהַר פָּפָּא, שָׁרִיג חֲדָא מִינַיְהוּ וְנָפְלַת לְמַיָּא, אָתָא לְקַמֵּיהּ (דרבה) [דְּרָבָא] וּפַטְרֵיהּ, אָמַר: מַאי הֲוָה לֵיהּ לְמֶעְבַּד? הָא נָטַר כִּדְנַטְרֵי אִינְשֵׁי. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, עַל לְמָתָא בְּעִידְנָא דְּעַיְלֵי אִינְשֵׁי, הָכִי נַמִּי דְּפָטוּר? אָמַר לֵיהּ: אִין. גַּנָא פּוּרְתָּא בְּעִדְּנָא דְּגַנוּ אִינְשֵׁי, הָכִי נַמִּי דְּפָטוּר? אָמַר לֵיהּ: אִין]. אֵיתִיבֵיהּ: אֵלּוּ הֵם אֳנָסִים שֶׁשּׁוֹמֵר שָׂכָר פָּטוּר עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן: (איוב א׳:ט״ו) "וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם, וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב". אָמַר לֵיה: הָתָם, בְּחַזְנֵי מָתָא. אִיתִיבֵיהּ: עַד מָתַי שׁוֹמֵר שָׂכָר חַיָּב לִשְׁמֹר? עַד כְּדֵי, (בראשית ל״א:מ׳) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה". אָמַר לֵיהּ: הָתָם נַמִּי, בְּחַזְנֵי מָתָא. אָמַר לֵיהּ: אַטוּ יַעֲקֹב אָבִינוּ, חַזָּן מָתָא הֲוָה? דְּאָמַר לֵיהּ לְלָבָן: נַטְרִי לָךְ נְטִירוּתָא יְתֵירְתָּא כְּחַזְנֵי מָתָא.

וְאֵל שַׁדַּי, מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּאֵל שַׁדַּי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִין עָבְרוּ עַל יַעֲקֹב. עַד שֶׁהָיָה בִמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים (בראשית כה, כב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א, יא). בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן וְהָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְגוֹ' (בראשית לא, מ). וְאַחַר שֶׁיָּצָא, רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. נִמְלַט מִמֶּנּוּ, בָּא עֵשָׂו בִּקֵּשׁ עוֹד לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד עָלָיו כָּל אוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן עִזִּים מָאתַיִם וְגוֹ'.