אוצר מדרשים
הסיפור הזה הוא אגדה ישנה מאד שנזכרה גם בספר היובלות (פל״ז) שנתחבר ע״י יהודי אלכסנדריא בימי בית שני. ושם כמו במדרש ויסעו נאמר כי יעקב בעצמו הרג את עשו בהלחמו עמו בעזרת בניו, אולם בספר הישר מסופר כי המלחמה הזאת קרה במות יעקב ואז נהרג עשו לקיים נבואת רבקה "למה אשכל גם שניכם יום אחד", וכי יהודה הרגו. וכן הוא בתלמוד ירושלמי (כתובות פ״א וגיטין פ״ה), עם שנויים בתלמוד בבלי (סוטה י״ג), בספרי דברים סי' ל״ג, בתרגום יונתן בראשית ג', בפרקי דר״א (פל״ט), במדרש שוחר טוב (תהלים י״ח), ושם נאמר כי מיתת עשו היתה ע״י חושים בן דן. אמנם גם בסיפור ויסעו לא נתברר הדבר כל צרכו, כי בו נאמר שיעקב פצע אותו ועשו מת מפצעיו בארודין העיר וי״א לא מת שם. אגדת המלחמה הזאת היא בספרים חיצונים כמו צוואות שנים עשר שבטים, בצוואת יהודה (עי׳ קויטש אפאקריפא ח״ב צד 97, 107, 471), שיסודם מחכמי אלכסנדריא מכת האסיים, ואינן נאמנות ולכן לא נתקבלו אצל חכמינו. וע״ז יאמר הרמב״ן: ואם נאמין בספר מלחמות בני יעקב (מדרש ויסעו) וכו' (פי' הרמב״ן עה״ת בראשית ל״ד י״ג) כי לא חשבו לבר סמכא והיה מסופק באמונתו.
ספר הישר (מדרש)
ויענו שמעון ולוי את חמור ואת שכם בנו במרמה לאמור, כל אשר דיברתם אלינו כן נעשה לכם והנה אחותינו בביתכם. אך הרפו ממנו עד אשר נשלח אל יצחק אבינו על הדבר הזה. כי לא נוכל לעשות דבר בלתי דברו, כי הוא ידע את דרכי אברהם אבינו והיה הדבר אשר יאמר אלינו והגדנו אליכם לא נכחד מכם דבר. ושמעון ולוי דברו את הדבר הזה אל שכם ואל אביו, למען מצוא עלילה ולבקש עצה מה לעשות אל שכם ואל עירו בדבר הזה. ויהי כשמוע שכם ואביו את דברי שמעון ולוי אליהם, וייטב בעיניהם ויצאו שכם ואביו וילכו אל ביתם. ויהי בלכתם וידברו בני יעקב אל אביהם לאמור, הנה ידעתי כי משפט מות יש לרשעים האלה ולעירם כי עברו את אשר ציוה אלוקינו את נח ואת בניו וזרעו אחריו. וגם אשר עשה הדבר הזה לדינה אחותינו אשר טמא אותה, כי לא תעשה הנבלה הזאת בתוכנו עד עולם. עתה דעו וראו מה תעשו, ובקשו עצה ועלילה מה לעשות להם להמית את כל יושבי העיר הזאת. ויאמר אליהם שמעון הנה לכם עצה נכונה אשר תאמרו אליהם, להמול להם כל זכר כאשר אנחנו נמולים. ואם לא יחפצו להם בדבר הזה, ולקחנו את בתנו מאיתם והלכנו. והיה כאשר יאבו לעשות הדבר הזה ועשו אותו, והיה בהיותם כואבים ובאנו בחרבנו עליהם על עם שוקט ובוטח והרגנו להם כל זכר. ותיטב עצת שמעון בעיניהם, ויאמרו שמעון ולוי לעשות להם כדבר הזה. ויהי ממחרת ויבואו שכם וחמור אביו עוד אל יעקב ואל בנו, לדבר על אודות דינה ולשמוע מה ישיבו אותם בני יעקב על דבריהם. וידברו אליהם בני יעקב במרמה לאמור הגד הגדנו את כל דבריכם לאבינו ליצחק, וייטבו דבריכם בעיניו. אך דיבר אלינו לאמור כה ציוה אברהם אביו אותו מאת אלוקינו אדון כל הארץ, כי כל איש אשר לא מבניו אשר יחפוץ לקחת מבנותיו ומל לו כל זכר כאשר אנחנו נמולים ואחר ניתן לו את בתנו לאישה. עתה הודענו לכם את כל דרכינו אשר דיבר אלינו אבינו, כי לא נוכל לעשות הדבר הזה אשר דיברתם אלינו לתת את בתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו. בזאת נאות לכם לתת לכם את בתנו ולקחת לנו את בנותיכם, וישבנו איתכם והיינו לעם אחד כאשר דיברתם. אם תשמעו ותאבו אלינו להיות כמונו, להמול לכם כל זכר כאשר אנחנו נמולים. ואם לא תשמעו אלינו להמול כמונו כאשר ציוינו אנחנו, ובאנו אליכם ולקחנו את בתנו מאתכם והלכנו.
בראשית רבה
וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וגו' (בראשית לד, יג), מָה אַתְּ סָבוּר רַמְיוּת דְּבָרִים יֵשׁ כָּאן, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת (בראשית לד, יג): אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם וגו'. (בראשית לד, יד): וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה, רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁנִּקְרֵאת עָרְלָה חֶרְפָּה, מִן הָכָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֶרְפָּה הִוא. (בראשית לד, כג): מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם, סְבָרוּן לְמֶחֱפַת וְאִתְחַפְּתוּן. (בראשית לד, כד): וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ וגו', הֲוָה חַד מִנְּהוֹן נִכְנַס לָעִיר טְעִין מוֹבְלִיתֵיהּ וְאָמְרִין לֵיהּ תָּא גְּזוֹר, וְהוּא אָמַר שְׁכֶם נָסֵיב וּמַגְבַּאי קָטַע.