מדרש על בראשית 6:9

‎יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַל כַּמָּה עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שָׁלֹש עֲבֵרוֹת וְכוּ', וּשְׁלָשְׁתָּן מִן הַתּוֹרָה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא פָּתַח, הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק, זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו, ט): אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, אָמְרוּ כְּשֶׁיָּצָא מִן הַתֵּבָה הִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְהָיָה צוֹלֵעַ. וְלָרָשָׁע, זֶה פַּרְעֹה, אָמְרוּ כְּשֶׁבָּא פַּרְעֹה לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא שְׁלֹמֹה כְּשֶׁלָּקַח בִּכְתֻבַּת בִּתּוֹ לֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַנְגָּנִיקוֹן שֶׁלּוֹ וְהִכִּישׁוֹ אֲרִי וּשְׁבָרוֹ, וְהָיָה צוֹלֵעַ, זֶה מֵת צוֹלֵעַ, וְזֶה מֵת צוֹלֵעַ, הֱוֵי: מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע. לַטּוֹב, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, ב): וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, אָמַר רַבִּי מֵאִיר טוֹב, שֶׁהָיָה מָהוּל. וְלַטָּהוֹר, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁהָיָה עָסוּק בְּטָהֳרָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. וְלַטָּמֵא, אֵלּוּ הַמְרַגְּלִים שֶׁאָמְרוּ דִּבָּה רָעָה עַל הָאָרֶץ וְלֹא נִכְנְסוּ לָאָרֶץ, וְאֵלּוּ אָמְרוּ טוֹבָתָהּ וְשִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא נִכְנְסוּ בָהּ. וְלַזֹּבֵחַ, זֶה יֹאשִׁיָּה, דִּכְתִיב (דברי הימים ב לה, ז): וַיָּרֶם יֹאשִׁיָּהוּ לִבְנֵי הָעָם. וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ, זֶה אַחְאָב, שֶׁבִּטֵּל קָרְבָּן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, זֶה מֵת בַּחִצִּים, וְזֶה מֵת בַּחִצִּים. כַּטּוֹב, זֶה דָּוִד, דִּכְתִיב בֵּיהּ (שמואל א טז, יב): וְטוֹב רֹאִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְטוֹב רֹאִי בַּהֲלָכָה, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ זוֹכֵר אֶת תַּלְמוּדוֹ. כַּחֹטֶא, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב (דניאל ד, כד): וַחֲטָאָךְ בְּצִדְקָה פְרֻק. זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְזֶה הֶחֱרִיבוֹ וּמָלַךְ אַרְבָּעִים שָׁנָה, הֱוֵי: מִקְרֶה אֶחָד. הַנִּשְׁבָּע, זֶה צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב לו, יג): אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ, בַּמֶּה הִשְׁבִּיעוֹ, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּבְּרִית הִשְׁבִּיעוֹ. רַבִּי אָמַר בַּמִּזְבֵּחַ הִשְׁבִּיעוֹ. כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא, זֶה שִׁמְשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים טו, יב): הִשָּׁבְעוּ לִי. זֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם, וְזֶה מֵת בְּנִקּוּר עֵינַיִם. דָּבָר אַחֵר, לַצַּדִּיק, אֵלּוּ בָנָיו שֶׁל אַהֲרֹן. וְלָרָשָׁע, אֵלּוּ עֲדַת קֹרַח, אֵלּוּ נִכְנְסוּ לְהַקְרִיב בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים, וּבְנֵי אַהֲרֹן שֶׁלֹא נִכְנְסוּ בְּמַחְלֹקֶת וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ויקרא טז, א): אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן וגו'.

אלה תולדות נח (בראשית ו ט). [ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך] שנו רבותינו, על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן, [על שאינן זהירות בנדה בחלה ובהדלקת הנר, ושלש מצות הללו מן התורה הן]. נדה מנין, שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה (ויקרא טו כה), וחלה מנין, שנאמר ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר טו כ), נר השבת מנין, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח יג). ולמה נצטוו הנשים על המצות הללו, אלא אמרו חכמינו שאדם היה תחילת ברייתו של עולם, ובא חוה ושפכה דמו על ששמע לה, שנא' כי עפר אתה ואל עפר תשוב (בראשית ג יט), אמר הקב"ה תנתן לה מצות דם הנדה [שיתכפר לה] על אותו הדם ששפכה, ומצות חלה למה, לפי שאדם היה חלתו של עולם, ובאתה חוה וטימאתהו, אמר הקב"ה תנתן לה מצות חלה, שיתכפר לה על חלתו של עולם שטימאתו, ומנין שהיה אדם חלתו של עולם, כך שנו רבותינו, כיון שהאשה נותנת מים בעיסה היא מגבהת חלתה, כך [עשה] הקב"ה, אמר ר' יוסי בן קצרתא כיון שנתן הקב"ה מים על האדמה, מיד הגביה חלתו אדם מן האדמה, שכך הוא אומר ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב ו), מיד וייצר ה' אלהים וגו' (שם שם ז). ומצות הנר, לפי שהיה אדם נרו של הקב"ה, שנא' נר (אלהים) [ה'] נשמת אדם (משלי כ כז), ובאתה חוה וכבתה אותו, אמר הקב"ה ינתן לה מצות הנר, כדי שיתכפר לה על הנר שכבתה, לכך נצטוו הנשים על מצות הנר בשבת, אמר הקב"ה אם הייתם זהירים בנר שבת, אף אני מאיר לכך, שנאמר והיה (ה' לך) [לך ה'] לאור עולם (ישעיה ס יט).