מדרש על ירמיהו 3:20

הנה אנכי שולח מלאך וגו' (שמות כג כ). זש"ה (ואני) [ואנכי] אמרתי איך אשיתך בבנים וגו' (ירמיה ג יט). ר' אלעזר בן פדת אומר מה זה אשיתך עלתה על דעתי שנהא בעולםאני ואתם, היאך עשיתם לי להכניס ביניכם אומות העולם, ואין הלשון הזה אלא לשון הבדלה, וישת לו עדרים וגו' (בראשית ל מ). ר' חמא בר חנינא אמר מהו אשיתך, אהבה גדולה היתה ביני וביניכם, היאך עשיתם שאהא שונא אתכם, איך אשיתך בבנים, אין הלשון הזה אלא לשון שנאה, שנאמר ואיבה אשית (בראשית ג טו). ד"א איך אשיתך בבנים, ר' יהושע בן לוי אמר אני הייתי ממד סניגוריא. עשיתם לי שאהא מקטרג אתכם ומחייב אתכם, ואין הלשון הזה אלא לשון חיוב, שנאמר אם כופר יושת עליו (שמות כא ל). ד"א איך אשיתך בבנים, ר' ברכיה הכהן אמר חביבין הייתם עלי כאדם שיש לו שדה אחת והוא מזבלה ומעדרה ומנכשה, כך הייתם חביבין עלי, עשיתם לי לעשות אתכם הפקר, ואין הלשון הזה אלא לשון הפקר, שנאמר ואשיהו בתה וגו' (ישעיה ה ו). ואתן לך ארץ חמדה (ירמיה ג יט), ארץ שחמדו לה גדולי עולם, אברהם אמר לבני חת תנו לי אחזת קבר (בראשית כג ד), אף הקב"ה מחבבה (בבני) [לפני] יצחק, שנאמר גור באץ הזאת וגו' (שם כו ג), יעקב אמר בקברי אשר כריתי לי (שם נ ה), הוי ארץ חמדה. [נחלת צבי] (ירמיה שם). מהו נחלת צבי, מה הצבי הזה שוחטין אותו ומפשיטין את עורו, והן מבקשין להחזיר את הבשר לתוך העור ואינו מחזיק, כך ארץ ישראל אינה מחזקת פירותיה, מה כתיב והאלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה (ישעיה ל כד), בראשונה היו זורים ברחת, ואחר כך במזרה, למה שהיה הדגן יתר על התבן, ואעפ"כ היה במזר התבן פירות, מנין שנאמר בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה, בלילים היו מן הפירות, הוי [ארץ חמדה] נחלת צבי, ארץ שלא היתה מחקת פירותיה, ארץ שהיתה טובה וכל מלכי עולם נתאוו לה, כתיב מלך יריחו אחד מלך (לעי) [העי אשר מצד בית אל] אחד (יהושע יב ט), ואין בין יריחו לעי אלא ג' מילין, והוא אמר מלך יריחו, אלא כל מי שהוא קונה חוצה לארץ, ולא היה קונה בארץ ישראל, לא היה נקרא מלך, למה שהיו מתאוים לארץ ישראל. אמר ר' (יצחק) [יוחנן] ראה מה כתיב וארא בשלל אדרת שנער (יהושע ז כא), פורפירא בבליקון, שהיה מלך בבל לובש ושולט ביריחו, הוי נחלת צבי צבאות גוים. ואומר אבי תראו לי (ירמיה ג יט) מה האב הזה זקוק לתפנוקים של בתו, כך הייתי ממטיר לכם, ותעל שכבת הטל וגו' (שמות טז יד). אכן בגדה אשה מרעה (ירמיה שם כ), אמר ר' יהודה בר סימון ולואי כאשה בוגדת, האשה הזו שיש לה ריע מאכילה ומשקה, והיא אוהבת אותו, כיון שנתמעטה ידו, היא מנחת אותו והולכת לה, אכן בגדה אשה מרעה, אני לא עשיתי לכם כך, המן היה יורד לכם, והבאר עולה, חיסרתי אתכם דבר שבגדתם בי, הריני נותן לכם מלאך שיהא משמר אתכם, הנה אנכי שולח לכם מלאך, כשזכיתם וקבלתם את התורה, בעצמי הייתי הולך לפניכם, ועכשיו שנתחייבתם הריני שולח לפניכם מלאץ. [ד"א] אמר הקב"ה למשה, לפניך אני משלח ולא לפניהם, אמר אם לפני אתה משלח, איני מבקש, אבל יהושע ראה את המלאך ונפל על פניו, מה אמר לו, הלנו אתה אם לצרינו (יהושע ה יג), כיון שאמר לו הלנו, התיל צועק מתחת צפרני רגליו, ויאמר לא כי [אני] שר צבא ה' עתה באתי (שם שם יד), הרי ב' פעמים באתי להנחיל את ישראל, אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחה אותי, עתה באתי, ויפול יהושע (על) [אל] פניו (שם), ראה אותו ונפל על פניו, אבל משה ראה ודחה אותו, אמר הקב"ה הנה אנכי שולח מלאך לפניך, לך ולכל מי שמשמר את התורה, [כיוצא בך, אמר ריש לקיש כתיב באברתו יסך לך ותחת כנפיו תחסה (תהלים צא ד), כל מי שמשמר את התורה] צנ וסוחרה אמתו (שם), לפיכך לשמרך בדרך וגו' (שמות כג כ).

פס'. ושם האשה המוכה המדינית כזבי. שכיזבה באביה שאמר לה אביה אל תשמעי אלא לגדול שבהם והיא נשמעה לזמרי. בת צור. הוא שאמר הכתוב (במדבר ל״א:ח׳) את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור. בעא מיניה רב כהנא מרב. לא פגעו בו קנאין מהו. אנשיה רב לגמריה. אקריוה לרב כהנא בחלמיה (מלאכי ב׳:י״א) בנדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלם כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר. אתא אמר ליה לרב אקריון לי בחילמי הכי. אדכריה רב לגמרא אמד ליה בנדה יהודה זו ע״ז וכן הוא אומר (ירמיהו ג׳:כ׳) אכן בגדה אשה מריעה. ותועבה נעשתה בישראל. זה משכב זכור שנאמר (ויקרא י״ח:כ״ב) ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר. כי חלל יהודה קדש ה'. זו זונה. ובעל בת אל נכר. זו גויה. וכתיב (מלאכי ב׳:י״ב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה וגומר. אם תלמיד חכם הוא לא יהא לו עד בחכמים ולא עונה בתלמידים. ואם כהן עם הארץ הוא לא יהא לו בן מגיש מנחה לה'. כי. אתא. רבין. אמר. בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכנענית חייב משום נשג״ז נדה שפחה גויה זונה. אמר רב חסדא הבא לימלך אין מורין לו שיפגע. אלא דינו בידי שמים. אמר רבי אחי בר יאשיה אל תסתכל בנשים שלא תבוא לידי עבירה. רבי מיאשא בנו של ר' יהושע בן לוי אמר כל הרואה דבר ערוה ומעלים עינו ממנה זוכה ומקביל פני שכינה. והלכה רווחת היא שאין דבר בערוה פחות משני עדים. ואין מוציאין אשה מתחת בעלה אלא עד שיראו כדרך המנאפים. ומה שאמרו חכמים בקלא דלא פסיק או בדבר מכוער תצא. לאו להוציאה מתחת בעלה אלא להוציאה מן הנטען. שאם גרשה בעלה בקלא או בדבר מכוער והלכה ונישאת לנטען מוציאין אותה מתחת ידי הנטען. הואיל ובעלה הוציאה משום חשד קלא דלא פסק או משום דבר מכוער. היכי דמי קלא דלא פסיק אמר אביי אמרה לי אם דומי מאתא כלומר הריטן של בני מדינה יומא ופלגא. ובלבד שלא יהו שם אויבים שמוציאין את הקול. אמר אביי מלקין על היחוד ואין אוסרין על היחוד. והני מלי בפנויה אבל באשת איש לא שלא להוציא לעז על בניה. וכן הלכה. והלכתא המגרש את אשתו והלכה וזינתה מותרת לחזור לו מאי טעמא (דברים כ״ד:ג׳-ד׳) והיתה לאיש אחר. לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. אבל אם זינתה לא נאסרה עליו. וכן פנוי שבא על הפנויה ולא כנסה והלכה ונשאת לאחר ומת מותרת לחזור לראשון. לא יוכל בעלה הראשון אמר רחמנא והאי לאו בעלה הוא. והלכתא אמר לו עד אחד אשתו זינת והוציאה נותן לה כתובתה ואסור להחזירה שעשאה חתיכת איסור. וכן האומר אשתו זינתה אסורה עליו: והמעיד על חבירו חייב מלקות ארבעים. והלכתא בנך הבא מן ישראלית קרוי בנך ואין בנך הבא מן הכנענית קרוי בנך אלא בנה שלה. שנאמר (בראשית כא) וגם את בן האמה. ואין להם נחלה וירושה. ואין פוטר מן החליצה ומן היבום. בוא וראה כמה קשה הזנות שהרי בעגל נפלו כשלשת אלפי איש ואלו בזנות נפלו כ״ד אלף וכיון שנפלו כ״ד אלף אמר לו הקב"ה למשה צרור את המדינים והכיתם אותם. בשרו שלא יעמדו לפניו:

דָּבָר אַחֵר, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה ג, יט): וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים, מַהוּ אֲשִׁיתֵךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשָּׁעָה שֶׁעֲמַדְתֶּם בְּסִינַי וְקִבַּלְתֶּם אֶת הַתּוֹרָה וְכָתַבְתִּי שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, ח): כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם, וְאַחַר שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִשְׂנֹא אֶתְכֶם, אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים, וְאֵין אֲשִׁיתֵךְ אֶלָּא שִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, טו): וְאֵיבָה אָשִׁית. דָּבָר אַחֵר, אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר חִיַּבְתֶּם עַצְמְכֶם, כְּדִכְתִיב (שמות כא, ל): כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בִּיַּרְתֶּם עַצְמְכֶם, כְּדִכְתִיב (ישעיה ה, ו): שָׁמִיר וָשָׁיִת. (ירמיה ג, יט): וְאֶתֶּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָה, לָמָּה נִקְרֵאת חֶמְדָה, שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָתוּן בְּתוֹכָהּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים סח, יז): הָהָר חָמַד אֱלֹהִים לְשִׁבְתּוֹ. דָּבָר אַחֵר, אֶרֶץ חֶמְדָה, שֶׁחָמְדוּ לָהּ כָּל הַמְלָכִים, שֶׁבֵּין הָעַי וּבֵין יְרִיחוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שְׁלשָׁה מִלִּין, לָזוֹ מֶלֶךְ וְלָזוֹ מֶלֶךְ. דָּבָר אַחֵר, אֶרֶץ חֶמְדָה, רַבָּנָן אָמְרֵי אֶרֶץ שֶׁנֶּחְמְדוּ לָהּ אֲבוֹת הָעוֹלָם, אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, א): לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ, יִצְחָק (בראשית כו, ג): גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת, יַעֲקֹב (בראשית מז, ל): וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם. וְלָמָה הֵם מִתְחַמְדִים לָהּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מִפְּנֵי שֶׁהֵם חַיִּים תְּחִלָה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּמַהוּ (ירמיה ג, יט): נַחֲלַת צְבִי, לָמָה הוּא מוֹשְׁלָהּ לִצְבִי, מַה הַצְּבִי מִשֶּׁאָדָם מַפְשִׁיטוֹ אֵין עוֹרוֹ מַחֲזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, כָּךְ בְּשָׁעָה שֶׁזָּכוּ יִשְׂרָאֵל אֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְזֶקֶת פֵּרוֹתֶיהָ. דָּבָר אַחֵר, מַה צְּבִי זֶה קַל לֶאֱכֹל, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פֵּרוֹתֶיהָ קַלִּין לֶאֱכֹל. וְרַבָּנִין אָמְרֵי מַה צְּבִי זֶה רַגְלָיו קַלִּין יוֹתֵר מִכָּל בְּהֵמָה וּמִן הַחַיָּה, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְמַהֶרֶת לְבַשֵּׁל פֵּרוֹתֶיהָ יוֹתֵר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְכָל כָּךְ לָמָּה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְהֵא שְׁמִי מְיֻחָד עֲלֵיכֶם, (ירמיה ג, יט): וָאֹמַר אָבִי תִּקְרְאִי לִי וּמֵאַחֲרַי לֹא תָשׁוּבִי, אַתֶּם לֹא עֲשִׂיתֶם כֵּן אֶלָּא (ירמיה ג, כ): אָכֵן בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ, רַבָּנָן אָמְרֵי מֵאִישָׁהּ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מֵרֵעָהּ, מַה אִשָּׁה זוֹ אֵינָה יְכוֹלָה לִמְרֹד בְּבַעֲלָהּ אֶלָּא בְּרֵעָהּ הִיא יְכוֹלָה לִכְפֹּר בּוֹ, לָמָּה שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן גָּמִיסְקִין, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לֹא עֲשִׂיתוּנִי כְּבַעַל אֶלָּא כְּרֵעַ, כְּשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה בּוֹגֵדָה בְּרֵעָהּ כָּךְ בְּגַדְתֶּם בִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן הַלְוַאי כְּאִשָּׁה בְּרֵעָהּ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹתֵן לָהּ שָׂכָר הִיא נִשְׁמַעַת לוֹ פָּסַק הֵימֶנָּה שָׂכָר אוֹמֶרֶת לוֹ כְּלוּם הָיִיתִי מְשֻׁעְבֶּדֶת לְךָ אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַשָֹּׂכָר, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כְּלוּם חִסַּרְתִּי אֶתְכֶם עַד שֶׁכְּפַרְתֶּם בִּי, הֱוֵי: בָּגְדָה אִשָּׁה מֵרֵעָהּ, דָּבָר אַחֵר, הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִלּוּ זְכִיתֶם אֲנִי בְּעַצְמִי נַעֲשֵׂיתִי לָכֶם שָׁלִיחַ כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם בַּמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, כא): וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, וְעַכְשָׁיו שֶׁלֹא זְכִיתֶם, הֲרֵינִי מוֹסֵר אֶתְכֶם לְשָׁלִיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ.