מדרש על ירמיהו 35:6

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן יַיִן וְשֵׂכָר אַל תֵּשְׁתְּ. לָמָּה הוּא מְצַוֶּה עַל הַיַּיִן. שֶׁכָּל הַשּׁוֹתֶה יַיִן, חַבּוּרוֹת וּפְצָעִים וּבֹשֶׁת וְחֶרְפָּה בָּאוֹת עָלָיו. וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צֹוַחַת, לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים וְגוֹ', לַמְאַחֲרִים עַל הַיַּיִן, אֶל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם וְגוֹ', אַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ וּכְצִפְעוֹנִי יַפְרִישׁ, עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻכוֹת, וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם (משלי כג, כט-לד), וְכָל אוֹתוֹ עִנְיָן. לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי. עַל מִי הֵם אוֹמְרִים וַי, לְמִי שֶׁהוּא בְּעַל מְרִיבוֹת. וְעַל מִי הֵם מְשִׂיחִים לְמִי פְּצָעִים חִנָּם, לְמִי שֶׁיֵּשׁ בְּפָנָיו חַבּוּרוֹת וְעַל מִי שֶׁעֵינָיו עֲכוּרוֹת וַאֲדֻמּוֹת וּשְׁחֹרוֹת מִן הַיַּיִן, לַמְאַחֲרִים עַל הַיַּיִן. אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם, אַחֲרִיתוֹ דָּם. דָּם נָאֶה מִבַּחוּץ וְרַע מִבִּפְנִים, וְלֹא תֹּאמַר שֶׁהוּא יָפֶה מִבִּפְנִים כְּשֵׁם שֶׁהוּא מִבַּחוּץ. כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ, בַּכִּיס כְּתִיב. הַשִּׁכּוֹר נוֹתֵן עֵינוֹ בַּכּוֹס לִשְׁתּוֹת, וְהַחֶנְוָנִי נוֹתֵן עֵינוֹ בַּכִּיס. כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ. רוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ שׁוֹתֶה, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ: מְזֹג לִי וַאֲנִי שׁוֹתֶה, וּמִתְלַכְלֵךְ בִּרְעִי וּבְמֵימֵי רַגְלַיִם. יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים. סוֹפוֹ לִמְכֹּר כָּל חֶפְצֵי בֵּיתוֹ וְאֶת כָּל כְּלֵי תַּשְׁמִישׁוֹ, וְאֵין לוֹ לֹא בֶּגֶד וְלֹא תַּשְׁמִישֵׁי הַבַּיִת וְלֹא כְּלוּם וְהַבַּיִת רֵיקָה מִן הַכֹּל. יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים, סוֹף שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת הָעֲבֵרוֹת וְעוֹשֶׂה אוֹתָם הֶפְקֵר כְּמִישׁוֹר. מֵשִׂיחַ עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק וּמְנַבֵּל אֶת פִּיו, וְאוֹמֵר דְּבָרִים רָעִים בַּשִּׁכְרוּת וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ, לְפִי שֶׁנִּטַּלְטְלָה דַּעְתּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַהוּ אוֹמֵר וּמַהוּ עוֹשֶׂה. וְאַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, אַחֲרִית הַיַּיִן יִשָּׁךְ כְּנָחָשׁ. שֶׁאִם נָחָשׁ נוֹשֵׁךְ אָדָם, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ לְשָׁעָה וּמְהַלֵּךְ לְבֵיתוֹ, וְהַמַּכָּה מִתְחַלְחֶלֶת בּוֹ. כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ, וַדַּאי כְּנָחָשׁ. מָה הַנָּחָשׁ נִתְקַלְּלָה אֲדָמָה בַּעֲבוּרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ (בראשית ג, יז), כָּךְ הַיַּיִן, נִתְקַלֵּל כְּנַעַן בַּעֲבוּרוֹ, שֶׁהוּא שְׁלִישֵׁי שֶׁל עוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, ט): וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן הֱוֵי וְאַחֲרִיתוֹ כְּנָחָשׁ יִשָּׁךְ. עֵינֶיךָ יִרְאוּ זָרוֹת. רְאֵה מָה הַיַּיִן גּוֹרֵם לְמִי שֶׁהוּא שׁוֹתֶה, עֵינָיו יִרְאוּ זָרוֹת, לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר (תהלים פא, י). הַיַּיִן גּוֹרֵם לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ (ישעיה כח, ז). מַה תָּעוּ. אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֵׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקוּמוּ לְצַחֵק (שמות לב, ו). מִתּוֹךְ הַיַּיִן אָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל. וְלִבְּךָ יְדַבֵּר תַּהְפֻכוֹת. שֶׁגּוֹרֵם לְאַרְבָּעָה דְּבָרִים, עֲבוֹדָה זָרָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלָשׁוֹן הָרַע. רְאֵה כַּמָּה קָשֶׁה הַיַּיִן. אַף כִּי הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר (חבקוק ב, ה). וּכְתִיב: זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ (משלי כא, כד). וְאֵין זֵד אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּעֲרַת זֵדִים אֲרוּרִים הַשּׁוֹגִים מִמִּצְוֹתֶיךָ (תהלים קיט, כא). וְאֵין זֵד אֶלָּא גִּלּוּי עֲרָיוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: זֵדִים קָמוּ עָלַי (תהלים פו, יד). וְאוֹמֵר: גַּם מִזֵּדִים חֲשׂךְ עַבְדֶּךָ (תהלים יט, יד). הִשָּׁמֵר מִן הַיַּיִן, אַתָּה שׁוֹתֶה וְשׁוֹנֶה וְרוֹאֶה כָּל הָעוֹלָם כִּסְפִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיִיתָ כְּשֹׁכֵב בְּלֶב יָם וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל (משלי כג, לד). כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵב, מַכִּין אוֹתוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הִכּוּנִי בַל חָלִיתִי הֲלָמוּנִי בַּל יָדָעְתִּי (משלי כג, לה). וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ וּמְגַלֶּה עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וּמְבַקְּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מָתַי אָקִיץ אוֹסִיף אֲבַקְשֶׁנּו עוֹד (שם). רְאֵה מָה אַחֲרִית רָעָה שֶׁל כָּל שׁוֹתֵי יַיִן. יְשַׁעְיָה אָמַר, הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַּבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹפוּ מְאַחֲרֵי בַּנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם (ישעיה ה, יא). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְכָךְ הַיַּיִן גּוֹרֵם, בְּדִין הוּא שֶׁאֲצַוֶּה אֶת הַכֹּהֲנִים שֶׁלֹּא יִהְיוּ שׁוֹתִין יַיִן וּמְשַׁמְּשִׁין לְפָנַי. הֱוֵי, יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. שְׁלֹמֹה אָמַר, אַל תְּהִי בְּסוֹבְאֵי יַיִן (משלי כג, כ), אַל תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ לִשְׁתּוֹת שִׁבְעִים, וְתִרְאֶה פְּנֵי שִׁבְעִים וְתָבֹא לִידֵי מִיתָה. יַיִן עוֹלֶה לְמִנְיַן שִׁבְעִים. וְלֹא תִּרְאֶה שִׁבְעִים, סַנְהֶדְרִין, וְתִגְרֹם לְעַצְמְךָ מִיתָה. רְאֵה מַה כְּתִיב: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ וְגוֹ', וְתָפְשׂוּ בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְגוֹ', וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְגוֹ' וְהַדִּין נַעֲשָׂה בּוֹ. וּרְגָמוּהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָּאֲבָנִים וָמֵת (דברים כא, יח-כ). לָמָּה, שֶׁהוּא זוֹלֵל וְסוֹבֵא. וּשְׁלֹמֹה אָמַר, אֶל תְּהִי בְּסוֹבְאֵי יַיִן בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר (משלי כג, כ), שֶׁלֹּא תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ סְקִילָה, חֲמוּרָה שֶׁבַּמִּיתוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בְּרַבִּי שָׁלוֹם, בְּלָשׁוֹן עִבְרִי שְׁמוֹ יַיִן, וּבְלָשׁוֹן אֲרַמִּי חֲמַר. בַּגִּימַטְרִיָּא מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה, כְּנֶגֶד אֵיבָרִים שֶׁבָּאָדָם. הַיַּיִן נִכְנַס בְּכָל אֵבָר וְאֵבָר וְהַגּוּף מִתְרַשֵּׁל וְהַדַּעַת מְטֻלְטֶלֶת. נִכְנַס הַיַּיִן וְהַדַּעַת יוֹצֵאת. וְכָךְ שָׁנָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד. נִכְנַס הַיַּיִן שֶׁהוּא שִׁבְעִים וְיָצָא סוֹד שֶׁהוּא שִׁבְעִים. לְכָךְ נִצְטַוָּה כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִשְׁתֶּה יַיִן בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטַּלְטֵל דַּעְתּוֹ, אֶלָּא מְשַׁמֵּר הַתּוֹרָה וּמְשַׁמֵּר הַדַּעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִּשְׂפָתָיו (מלאכי ב, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְגוֹ' (מלאכי ב, ז). לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַוֶּה עַל אַהֲרֹן, יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ. וְלֹא תִּהְיֶה סָבוּר, שֶׁמָּא לְשֶׁעָבַר תְּחִלָּה צִוִּיתִי אֶתְכֶם כְּשֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם וְאַתֶּם מְשַׁמְּשִׁים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. אֶלָּא אַף לְעוֹלָם שִׁמְרוּ עַצְמְכֶם מִן הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: חֻקַּת עוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם (ויקרא י, ט). לְפִיכָךְ שִׁמְרוּ עַצְמְכֶם מִן הַיַּיִן, שֶׁהוּא סִמַּן קְלָלָה. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר בְּנֹחַ, וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכַּר וַיִּתְגַּל (בראשית ט, כא). נִכְנַס חָם וְרָאָה עֶרְוָתוֹ. מָה אָמַר לוֹ: קִלֵּל אֶת בְּנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנַעַן (בראשית ט, כה). לְפִיכָךְ, יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא, עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים לֹא גָּלוּ אֶלָּא מִתּוֹךְ הַיַּיִן. רְאֵה מַהוּ אוֹמֵר, הוֹי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל (עמוס ו, א). הַשַּׁאֲנַנִּים בַּצִּיּוֹן, שֶׁהֵן הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג בְּשַׁלְוָה. הַבּוֹטְחִים בְּהַר שׁוֹמְרוֹן, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין לָבֶטַח בְּסֶבַּסְטִיָּה וְשׁוֹתִין וּמִשְׁתַּכְּרִין. נְקֻבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד, אֻמּוֹת הָעוֹלָם יוֹשְׁבִין וּמְסִיחִין וְאוֹמְרִים: מִי גִּבּוֹר בְּיִשְׂרָאֵל. וְהֵם אוֹמְרִים: שִׁמְשׁוֹן. וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים: מִי גִּבּוֹר בַּגּוֹיִם. וְהֵם אוֹמְרִים: גָּלְיָת, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת (ש״א יז, ד). הֱוֵי, נְקוּבֵי רֵאשִׁית הַגּוֹיִם וּבָאוּ לָהֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְחוֹזְרִים וְאוֹמְרִים: מִי עָשִׁיר בָּאֻמּוֹת. וְהֵם אוֹמְרִים: אַדְרִיָּנוּס. וּמִי עָשִׁיר בְּיִשְׂרָאֵל. וְהֵם אוֹמְרִים: שְׁלֹמֹה. וּמַסְכִימִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְאוֹמְרִים: שְׁלֹמֹה עָשִׁיר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים (מ״א י, כז). בֹּא וּרְאֵה, כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט הָיָה לוֹ מְיוּמָס בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לָצֵאת לִמְיוּמָס שֶׁלּוֹ, הָיָה נוֹטֵל עֶדְרוֹ עִמּוֹ כְּדֵי לִהְיוֹת אֹכֶל מִצֹּאנוֹ פְּטוּמִין. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְאֹכְלִים כָּרִים מִצֹּאן וַעֲגָלִים מִתּוֹךְ מַרְבֵּק, הַשּׁוֹתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף, לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים וְסָר מִרְזַח סְרוּחִים (עמוס ו, ד-ז). לָמָּה, עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ לְהוּטִין אַחַר הַיַּיִן. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְהִיר לְאַהֲרֹן, יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁאֵינוֹ לָהוּט אַחַר הַיַּיִן. שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בִּבְנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, שֶׁצִּוָּה אוֹתָם אֲבִיהֶם, אַל תִּשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם עַד עוֹלָם. וּמָה רָאָה לוֹמַר, אַל תִּשְׁתּוּ יַיִן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם. אֶלָּא שֶׁשָּׁמַע לְיִרְמְיָה שֶׁהָיָה מִתְנַבֵּא עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הִתְחִיל מְצַוֶּה אֶת בָּנָיו, מֵעַכְשָׁו, אַל תִּשְׁתּוּ יַיִן, וּבַיִת לֹא תִּבְנוּ וְזֶרַע לֹא תִּזְרְעוּ וְכֶרֶם לֹא תִּטְעוּ כִּי בָּאֹהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם (ירמיה לה, ו-ז). וְהָיוּ מִתְאַבְּלִים מֵעַכְשָׁו וְשָׁמְרוּ מִצְוַת אֲבִיהֶם. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה יִרְמְיָה מִתְנַבֵּא לְיִשְׂרָאֵל לוֹמַר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְלֹא הָיוּ עוֹשִׂים, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, אַתָּה אוֹמֵר לָהֶם עֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְאֵינָם עוֹשִׂים. בָּנָיו שֶׁל יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב מִצְוָה קַלָּה צִוָּה אוֹתָם אֲבִיהֶם וְהֵם מְשַׁמְּרִים אוֹתָהּ, וַאֲנִי אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְאֵינָם עוֹשִׂים, שֶׁנֶּאֱמַר: הוּקַם אֶת דִּבְרֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֲשֶׁר צִוָּה אֶת בָּנָיו לְבִלְתִּי שְׁתוֹת יַיִן וְלֹא שָׁתוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (ירמיה לה, יד), וַאֲנִי דִּבַּרְתִּי לָהֶם הַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ. מַה כְּתִיב שָׁם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִרְמְיָה, לֵךְ אֱמֹר לָהֶם, חַיֵּיכֶם, בִּשְׁבִיל שֶׁשְּׁמַרְתֶּם אֶת הַמִּצְוָה הַזֹּאת, שֶׁאֵין מִשְׁפְּחוֹתֵיכֶם פּוֹסֶקֶת מִלְּפָנַי לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה', לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עוֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים (ירמיה לה, יט). לְפִיכָךְ הוּא מַזְהִירָן עַל הַיַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. אָמַר יְשַׁעְיָה, צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת, עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה (ישעיה כד, יא). מַהוּ עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה. חָשְׁכָה, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר (בראשית א, ה). שָׁבַת מְשׁוֹשׁ הָאָרֶץ (ישעיה כד, יא), שָׁבְתָה צִיּוֹן שֶׁכָּתוּב בָּהּ, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מח, ג). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּעוֹלָם הַזֶּה, הַיַּיִן סִימַן קְלָלָה לָעוֹלָם. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא, אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עָסִיס, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלֵכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן יֵצֵא מִבֵּית ה' וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים (יואל ד, יח).

וישמע יתרו מה שמועה שמע ובא: ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא שכן היא כתובה בצרה שנ' (י"ז י"ג) ויחלש יהושע את עמלק: ר' אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא שכן מצינו ביום שניתנה תורה לישראל זעו כל מלכי תבל בהיכליהם שנ' (תהלים כ"ט ט') ובהיכלו כלו אומר כבוד נתקבצו כל אומות העולם אצל בלעם אמרו לו דומה שהמקום מאבד את עולמו במים בדרך שאיבדם לאנשי דור המבול כענין שנ' (שם י') ה' למבול ישב: אמר להן שוטים כבר נשבע שאינו מביא מבול לעולם שנ' (ישעיה נ"ד ט') כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ אמרו לו בודאי מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא: אמר להן אינו מביא לא מבול של מים ולא של אש תורה נותן לעמו ושכר משלם ליראיו: כיון ששמעו ממנו הדבר הזה פנו כולם איש איש למקומו: רי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא שכן מצינו ביום שנקרע ים לישראל שמעו מסוף העולם ועד סופו שנא' (יהושע ה' א') ויהי כשמוע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם: וכן רחב אומרת לשלוחי יהושע (שם ב' י') כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם: אמרו בת עשר שנים היתה בשעה שיצאו ישראל ממצרים: כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר זינתה: לחמשים שנה נתגיירה אמרה בשלשה דברים חטאתי [בשלשה דברים] ימחול לי בחבל ובחלון ובסוכה שנ' ותורידם בחבל בעד החלון (שם ב' ט"ו) ותטמנם בפשתי העץ (שם ו'): יתרו. בתחלה היו קורין אותו יתר שנ' (ד' י"ח) וילך משה וישב אל יתר חותנו כיון שעשה מעשים נאים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יתרו: וכן את מוצא באברהם מתחילה היו קורין אותו אברם כיון שעשה מעשים נאים הוסיפו לו אות אחת ונקרא אברהם: וכן את מוצא (בשרי) [בשרה] מתחלה היו קורין אותה שרי כיון שעשת מעשים נאים הוסיפו לה אות אחת ונקראת שרה לכל העולם: וכן את מוצא ביהושע מתחלה היו קורין אותו הושע וכיון שעשה מעשים נאים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יהושע: ד"א שמונעין מהן: יש לך ללמוד מעפרון מתחלה היו קורין אותו עפרון כיון שפסק דמים עם אבינו אברהם ואמר לו ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא (בראשית כ"ג ט"ו) מנעו ממנו אות אחת ונקרא עפרן: וכן את מוצא ביהונדב מתחלה היו קורין [אותו] יהונדב (מ"ב י' ט"ו) וכיון שנתחבר לרשע שהוא יהוא מנעו ממנו אות אחת ונקרא יונדב (ירמיה ל"ה ו') מיכא אמרו אל תתחבר לרשע ואפלו לקרבו לתורה: וכן את מוצא באחאב בן קוליה בתחלה היו קורין אותו אחאב (שם כ"ט כ"א) כיון שעשה מעשים רעים מנעו ממנו אות אחת ונקרא אחב: שבעה שמות נקראו ליתרו יתר יתרו חובב בן רעואל פוטיאל קני: יתר שיתר פרשה אחת בתורה נתן לו הקב״ה פרשה להתגדר בה ואיזו זו מנוי זקנים שנא' (פ' כ"א) ואתה תחזה מכל העם: יתרו שעשה מעשים נאים: חובב שהיה חביב למקום: בן שהיה כבן למקום: רעואל שהיה ריע למקום וכן הוא אומר (פ' י"ב) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים: פוטיאל שפט כל ע"ז שבעולם: קני שקנה העולם הבא: כהן מדין. ר' יהושע אומר כומר היה כענין שנ' (שופטים י"ח ל') ויהונתן בן גרשום בן מנשה הוא ובניו היו כוהנים לשבט הדני: ר' אלעזר המודעי אומר שר היה כענין שנ' (ש"ב ה' י"ח) ובני דויד כהנים היו: חתן משה מתחלה היה משה מכבדו שנ' (ד' י"ח) וישב אל יתר חותנו עכשו התחיל חמיו מכבדו אמרו לו מה טיבך אמר להן חתן משה אני: את כל [אשר] עשה אלהים למשה ולישראל שקול משה כישראל וישראל כמשה שקול הרב כתלמיד ותלמיד כנגיד: כי הוציא ה' את ישראל ממצרים מיכאן אתה למד ששקולה יציאת מצרים לפני המקום כנגד כל נסים וגבורות שעשה המקום לישראל:

וישלח משה את חתנו ר' יהושע אומר שילחו בכבודו של עולם: ר' אלעזר המודעי אומר נתן לו מתנות רבות: אמר לו הריני הוליך ומגייר את בני מדינתי שמתשובה שאמר להם הר יורע מה אמרו לו אל נא תעזב אותנו (שם י' ל"א) אמרו לו אתה נתת לנו עצה טובה יפה והמקום הודה לדבריך אל נא תעזוב אותנו אמר להן כלום הנר אלא במקום חשך מה עשה נר בין חמה ללבנה אתה חמה ואהרן לבנה אלא הריני הוליך ומגייר את בני מדינתי שאביאם תחת כנפי שמים: יכול שהלך ולא חזר ת״ל (שופטים א' ט"ז) ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם אין עם אלא תורה שנ' (איוב י"ב ב') אמנם כי אתם עם ועמכם תמות חכמה מכאן אמרו כל זמן שחכם קיים חכמתו קיימת מת אבדה הכמתו עמו: וכן מצינו כשמת ר' נתן אבדה חכמתו עמו: הלכו וישבו להן אצל יעבץ שנ' (דה"א ב' נ"ח) ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב כשם שהיה מחבב את התורה כך בניו מחבבים את התורה מאחריו שכן המקום אומר לירמיה (ירמיה ל"ה ב') הלוך אל בית הרכבים והשקית אותם יין: ואתן לבני בית הרכבים גביעים מלאים יין וכוסות ואמר להם שתו יין אמר להם המקום אמר לי שתשתו יין אמרו לו אבא צונו שלא לשתות יין כל ימים שהבית הזה חרב ועדיין היה שלא חרב: אלא אמר לנו תהו מתאבלין עליו שסופו ליחרב ואמר לנו אל תסוכו ואל תספרו ואל תשבו בבתים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו: לכך נקראו שמעתים תרעתים סוכתים: תרעתים שלא רצו לגלח: סוכתיס שלא רצו לסוך. שמעתים ששמעו לקול אביהם: ד"א תרעתים ששמעו תרועה מסיני: ד"א שהיו מתריעין בבקשתן ונענין: שמעתים ששמעו לקול דברי תורה: ד"א שהיתה תפלתן נשמעת: סוכתים שהיו יושבין בסכות דכתיב ונשב באהלים: ד"א שהיו מסככין על ישראל ומגינין עליהן מעשה באחד שאמר קרבן בית שותי מים היום יצאת בת קול מבית קדש הקדשים ואמרה להן מי שקבל קרבן אבותיכם במדבר הוא יקבל קרבנכם בשעה זו: ומי הן אלו הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב: ואומר (שופטים א' ט"ז) ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים הוי אומר הנביא שבית המקדש עתיד ליחרב עמד תור על בניו שלש גזרות שלא ישתו יין ושלא יבנו בתים ושלא יטעו כרמים שנ' (ירמיה ל"ה ו') ויאמרו לא נשתה יין כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם כי באהלים תשבו כל ימיכם למען תחיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם: ומנין למד שפרישות יין מארכת ימים שהרי ארבעה היו לוהטין אחר האדמה ולא נמצאו כראוי: קין ונח ולוט ועזיהו: קין וקין היה עובד אדמה (בראשית ד' ב'): נח ויחל נח איש האדמה (שם ט' ב'): ולוט וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן (שם י"ג י'): עזיהו כי אהב אדמה היה (דה"ב כ"ו י'): ר' (יוחנן) [נתן] אומר גדול הברית שכרת הקב״ה לבני יתרו יתר מן הברית שכרת לבני דויד שהברית שנכרת עם דויד אינו ברית אלא על תנאי אם ישמרו בניך בריתי ועדותי זו אלמדם גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך (תהלים קל״ב י"ב) אבל הברית שנכרת עם יונדב בן רכב לא נכרת על תנאי שנ' (ירמיה ל"ה י"ט) לכן כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לא יכרת איש ליונדב בן רכב עמד לפני כל הימים יש אומרין שהשיא מבנותיו לכהנים ועמדו ממנו כהנים גדולים ונתן לו המקום ברית שלא יפסקו ממנו כהנים גדולים לעולם אמר רבן שמעון והלא כבר פסקה כהונה גדולה מה אני מקיים לא יכרת איש ליונדב אלא שלא פסקו ממנו יושבי סנהדרין לעולם: מה אם מי שהיה מגויי הארצות וממשפחות האדמה על שעשה מאהבה נתן לו המקום מאהבה על אחת כמה וכמה אלו שהיה מישראל: (אמר ר' יוחנן עליה צוח בלעם הרשע ואמר איתן מושביך (במדבר כ"ד כ"א) אמר כמה תוקף היה לו בשביל שתי ככרות שאמר קראן לו ויאכל לחם (ב' כ') נותן לו שכר ולבניו עד סוף כל הדורות) עליהם הכתוב אומר (דה"א ד' כ"ג) המה היוצרים אלה בני יונדב בן רכב שהיו יודעין כוח יצירתו של עולם: ד"א שהיתה פרנסתן מבלי מצירה: ד"א שנצרו שבועת מצות אביהם: אמר ר' אבהו זכה יתרו שיצא מבניו מרבצין גדולי תורה בישראל והיזה זה יעבץ שנ' (שם ד' י') ויקרא יעבץ לאלהי ישראל לאמר אם ברך תברכני והרבית את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי ויבא אלהים את אשר שאל: אם ברך תברכני בתלמוד תורה: והרבית את גבולי בתלמידם: והיתה ידך עמי שלא אשכח משנתי: ועשית מרעה שתעמיד לי רעים כמותי: לבלתי עצבי שלא יעציביני יצר הרע מלשנות: ויבא אלהים את אשר שאל [מלמד שנתן לו מה ששאל וכו'] זו משנת ר' נתן: ר' יהודה הנשיא אומר אם ברך תברכני בפריה ורביה: והרבית את גבולי בבנים ובנות: והיתה ידך עמי במשא ומתן: ועשית מרעה חיים שנתת לי לא יהיה בהן לא חולי עינים ולא מיחוש שנים ולא מיחוש ראש: לבלתי עצבי אם אתה עושה לי כן ואם לאו הריני הולך בנסיסות לשאול: ר' חנניה בן גמליאל אומר לא נאמרו דברים הללו אלא בשנה שנייה בשעה שהעמיד משה אכסלטיינות על ישראל ואימתי העמידן בשנה שנייה שנ' (במדבר ב' ב') איש על דגלו באותות לבית אבותם: