מדרש על ירמיהו 5:22

יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה, וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וּלְנִפְלְאוֹתָיו אֵין מִסְפָּר, דִּכְתִיב: כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם וְגוֹ' (תהלים לג, ז). וּמַהוּ כּוֹנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם. בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לֵיהּ לְשַׂר שֶׁל יָם, פְּתַח פִּיךָ וּבְלַע כָּל מֵימֵי בְּרֵאשִׁית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּי שֶׁאֶעֱמֹד בְּתוֹךְ שֶׁלִּי, וְהִתְחִיל לִבְכּוֹת. בָּעַט בּוֹ וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם, וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כו, יב). אַתְּ מוֹצֵא שֶׁשַּׂר שֶׁל יָם, רַהַב שְׁמוֹ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּבָשָׁן וּדְרָכָן, וְכָךְ קִבְּלָן הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדוֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ (עמוס ד, יג). שָׂם לַיָּם חוֹל, בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם וְגוֹ', וָאָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתַיִם (איוב לח, ח-י). וּכְתִיב: הַאוֹתִי לֹא תִירָאוּ נְאֻם ה', אִם מִפָּנַי לֹא תָחִילוּ אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיה ה, כב). וְאָמַר, וָאֹמַר עַד פֹּה תָבוֹא וְלֹא תֹסִיף, וּפֹה יָשִׁית בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ (איוב לח, יא). אָמַר לֵיהּ הַיָּם, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם כֵּן יִתְעָרְבוּ מֵימַי הַמְּתוּקִים בַּמְּלוּחִים. אָמַר לוֹ: לָאו, כָּל אֶחָד וְאֶחָד יְהֵא לוֹ אוֹצָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: נוֹתֵן בְּאוֹצְרוֹת תְּהוֹמוֹת (תהלים לג, ז). וְאִם תֹּאמַר, שֶׁזֶּה תֵּמַהּ גְּדוֹלָה שֶׁאֵין מִתְעָרְבִין כָּל מֵימֵי הַיָּם. הֲרֵי פַּרְצוּף שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְנֵי אָדָם מְלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת וְאֵינָן מִתְעָרְבִין זֶה בָּזֶה. מֵי עֵינַיִם, מְלוּחִים. מֵי אָזְנַיִם, שְׁמֵנִים. מֵי חֹטֶם, סְרוּחִים. מֵי הַפֶּה, מְתוּקִים. וּמִפְּנֵי מָה מֵי עֵינַיִם מְלוּחִים. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם בּוֹכֶה עַל הַמֵּת בְּכָל שָׁעָה, מִסְתַּמֵּא. אֶלָּא עַל שֶׁהֵן מְלוּחִים, פּוֹסֵק וְאֵינוֹ בּוֹכֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי אָזְנַיִם שְׁמֵנִים. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ בְּאָזְנָיו שְׁמוּעָה קָשָׁה, אִלְמָלֵא תּוֹפְשָׂהּ בְּאָזְנָיו, הִיא מִתְקַשְּׁרָה בְּלִבּוֹ וָמֵת. וּמִתּוֹךְ שֶׁהֵן שְׁמֵנִים, מַכְנִיס בָּזֶה וּמוֹצִיא בָּזֶה. מִפְּנֵי מָה מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם מֵרִיחַ רֵיחַ רַע, אִלְמָלֵא מֵי הַחֹטֶם סְרוּחִין שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתוֹ, מִיַּד מֵת. וּמִפְּנֵי מַה מֵי הַפֶּה מְתוּקִין. פְּעָמִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל אֲכִילָה וְאֵינָהּ מִתְקַבֶּלֶת בְּלִבּוֹ וּמְקִיאָהּ, אִם אֵין מֵי הַפֶּה מְתוּקִין, אֵין נַפְשׁוֹ חוֹזֶרֶת. וְעוֹד לְפִי שֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וּכְתִיב בְּהוּ, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט, יא). לְפִיכָךְ מֵי הַפֶּה מְתוּקִים. וַהֲרֵי דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר. וּמַה מְּלֹא הַסִּיט, יֵשׁ בּוֹ כַּמָּה מַעְיָנוֹת. הַיָּם הַגָּדוֹל עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדַיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר (שם קד, כה). מַהוּ, לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל דָּבָר, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְלֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה. וּפְעָמִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי צְפַרְדֵּעַ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי יַתּוּשׁ, וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, וּפְעָמִים עַל יְדֵי עַקְרָב. אָמַר רַבִּי חָנָן דְּצִפּוֹרִי, מַעֲשֶׂה בָּעַקְרָב אֶחָד שֶׁהָלַךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וְזִמֵּן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁם צְפַרְדֵּעַ אַחַת וְעָבַר עָלֶיהָ, וְהָלַךְ אוֹתוֹ עַקְרָב וְעָקַץ אֶת הָאָדָם וָמֵת. וּמַעֲשֶׂה בְּקוֹצֵר אֶחָד שֶׁהָיָה מְעַמֵּר וְקוֹצֵר בְּבִקְעַת בֵּית כּוּזֵבָא. כֵּיוָן שֶׁבָּא הַשָּׁרָב, נָטַל עֵשֶׂב וּקְשָׁרוֹ בְּרֹאשׁוֹ. אָתָא עָלֶיהָ חַד חִיוְיָא גִּבּוֹר, קָם וְקָטְלֵיהּ. עָבַר עָלֶיהָ חַד חָבֵר, חָמָא חִיוְיָא קְטִיל. אָמַר לֵיהּ: מַאן קָטִיל הַדֵּין חִיוְיָא. אָמַר לֵיהּ: אֲנָא. אִסְתַּכֵּל בְּעִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁיהּ. אֲמַר לָהּ, מֵרִים אַתְּ עִשְׂבָּא דִּבְרֵישֵׁךְ וְאַתְּ מַשְׁבִּיחַ. עֲבַד הָכִי. קְרַב לְגַבֵּיהּ, וְלֹא הִסְפִּיק לִיגַע בּוֹ, עַד שֶׁנָּשַׁר אֵבָרִים אֵבָרִים. רַבִּי יַנַּאי הָיָה יוֹשֵׁב וּפוֹשֵׁט בְּשַׁעַר עִירוֹ. רָאָה נָחָשׁ מַרְתִּיחַ וּבָא לָעִיר. מִן דְּמוּקְמִין לֵיהּ מִן הָכָא, אַזִּיל לְהָכָא. אָמַר, כִּמְדֻמֶּה אֲנִי שֶׁזֶּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לָעִיר, נָפַל הֲבָרָה בָּעִיר, פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי נְשָׁכוֹ נָחָשׁ וָמֵת. רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוֵה מְטַיֵּל בְּשׁוּנִיתָא דְּיַמָּהּ דְּקֵיסָרִי, מָצָא קוּלְיָא אַחַת מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ. הֲוָה מַצְנָע לֵיהּ מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. מִן דְּמַצְנָע מִן הָכָא, הֲדַר מַשְׁכַּח לֵיהּ מִן הָכָא. אָמַר כִּמְדֻמֶּה אֲנִי, שֶׁזּוֹ מְתֻקֶּנֶת לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתָהּ. בָּתַר יוֹמִין עָבַר בַּלְדְּרִים, נִכְשַׁל בָּהּ, נָפַל וָמֵת. בָּדְקוּ אַחֲרָיו, מָצְאוּ בְּיָדוֹ כְּתָבִין בִּישִׁין עַל יְהוּדָאִין. מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, אֶחָד פִּקֵּחַ וְאֶחָד סוּמָא. יָשְׁבוּ לֶאֱכֹל. פָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם לְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה וְאָכְלוּ מֵהֶם. זֶה שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ, נִסְתַּמֵּא. וְזֶה שֶׁהָיָה סוּמָא, נִתְפַּקֵּחַ. לֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁזֶּה נִסְמַךְ עַל זֶה שֶׁהָיָה מְסַמְּכוֹ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל. כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל לֶחֶם, רָאָה שְׁנֵי צִפָּרִים מִתְנַצִּים זֶה עִם זֶה, הָרַג אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, הָלַךְ וְהֵבִיא עֵשֶׂב וְהֵנִיחוֹ עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. הָלַךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ נָטַל אוֹתוֹ עֵשֶׂב שֶׁנָּפַל מִן הַצִּפּוֹר, הָלַךְ לְהַחְיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים כְּשֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צֹר, מָצָא אַרְיֵה מֵת מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ, וְהֵנִיחַ אוֹתוֹ הָעֵשֶׂב עַל פִּיו וְהֶחְיָהוּ. עָמַד הַאֲרִי וַאֲכָלוֹ. מַתְלָא אָמַר בֶּן סִירָא, טַב לְבִישׁ לָא תַּעֲבִיד, וּבִישָׁא לָא יִמְטֵי לָךְ. מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין, אֶחָד סוּמָא שֶׁיָּרַד לִטְבֹּל בַּמַּיִם בַּמְּעָרָה, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּאֵר שֶׁל מִרְיָם, וְטָבַל וְנִתְרַפֵּא. טִיטוּס הָרָשָׁע נִכְנַס בְּבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים כְּשֶׁהוּא מְחָרֵף וּמְגַדֵּף. עָמַד וְגָדַר אֶת הַפָּרֹכֶת, וְנָטַל סֵפֶר תּוֹרָה וְהִצִּיעָהּ, וְהֵבִיא שְׁתֵּי זוֹנוֹת וְעָבַר עֲלֵיהֶם. שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ וְקָצַץ אֶת הַסֵּפֶר, וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהִתְחִיל הַדָּם מְבַצְבֵּץ מִמֶּנּוּ. הִתְחִיל מִשְׁתַּבֵּחַ לוֹמַר, שֶׁעַצְמוֹ הָרַג. הִתְחִיל מִתְגַּבֵּר וְהוֹלֵךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַיָּם, הָיָה הַיָּם הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר. אָמַר, אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ אֵין גְּבוּרָתוֹ אֶלָּא בַּיָּם. עָמַד פַּרְעֹה, בַּיָּם טִבְּעוֹ וְכֵן לְסִיסְרָא. עַכְשָׁו אִם הוּא רוֹצֶה, הֲרֵי הַיַּבָּשָׁה בֵּינִי לְבֵינוֹ וְנִרְאֶה מִי נוֹצֵחַ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רָשָׁע בֶּן רָשָׁע, בְּרִיָּה פְּחוּתָה וְקַלָּה שֶׁבִּבְרִיּוֹתַי אֲנִי מְשַׁלֵּחַ בְּךָ לְבַעֶרְךָ מִן הָעוֹלָם. נִכְנַס יַתּוּשׁ בְּחָטְמוֹ, וְעָמַד בְּחָטְמוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וְכֵיוָן שֶׁהָיָה עוֹבֵר בְּמָקוֹם שֶׁהַנַּפָּחִים עוֹשִׂין מְלַאכְתָּן, כַּד הֲוָה שָׁמַע קַלָּא דְּמַרְזֶפְתָּא, הֲוָה נָח. כָּל דַּהֲוָה עָבַר קַמֵּיהּ נָכְרִי, הֲוָה אַגִּיר בְּאַרְבַּע זוּזֵי, וְאָמַר לֵיהּ מַחִי קָמֵי כֻלֵיהּ יוֹמָא בְּמַרְזֶפְתָּא. וּכְדֵין הֲוָה עֲבִיד כָּל יוֹמָא, וַהֲוָה יָהִיב אַרְבַּע זוּזֵי. וְכַד עָבַר עָלָיו בַּר יִשְׂרָאֵל, וְאוֹמֵר לוֹ: קַח וְהַכֵּה עַל הַמָּקוֹם וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרְךָ, וְהָיָה מַכֶּה כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִיפָּטֵר מִמֶּנּוּ, אוֹמֵר לוֹ הַיְּהוּדִי, תֵּן לִי שְׂכָרִי. וְהָיָה מְשִׁיבוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: מִסְתַּיֵּיךְ דְּקָא חֲזִית בְּשַׂנְאַךְ. כָּךְ הָיָה עוֹשֶׂה בְּכָל יוֹם, שָׁלֹשׁ שָׁנִים. כֵּיוָן שֶׁמֵּת, קָרְעוּ רֹאשׁוֹ וּמָצְאוּ שֶׁנַּעֲשָׂה כְּמִין גּוֹזָל וּכְצִפּוֹר דְּרוֹר, וְהָיוּ צִפָּרְנָיו קָשִׁין כִּנְחֹשֶׁת, וּמֵת בְּמִיתָה מְשֻׁנָּה. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בְּרִיָּה שְׁפָלָה. שֶׁמַּכְנִיס וְאֵינוֹ מוֹצִיא. וּפְעָמִים עַל יְדֵי צִרְעָה, דִּכְתִיב: וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה (שמות כג, כח). אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כְּשֶׁשָּׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַצִּרְעָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל לַהֲרֹג אֶת הָאֱמוֹרִיִּים, רְאֵה מַה כְּתִיב בָּהֶם, וַאֲנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת וְגוֹ' (עמוס ב, ט). הָיְתָה הַצִּרְעָה נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ עֵינוֹ שֶׁל יָמִין וְשׁוֹפֶכֶת אַרְסָהּ, וְהָיָה מִתְבַּקֵּעַ וְנוֹפֵל וָמֵת. שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים לְכָל הַמִּתְגָּאִים עָלָיו, וְשׁוֹלֵחַ לָהֶם בְּרִיָּה קַלָּה לְהִפָּרַע מֵהֶן, לְהוֹדִיעָם שֶׁאֵין גְּבוּרָתָם מַמָּשׁ. וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהִפָּרַע מִן אֻמּוֹת הָעוֹלָם עַל יְדֵי דְּבָרִים קַלִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב (ישעיה ז, יח). וּכְתִיב: וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וְגוֹ' (שם פסוק יט).

זאת חקת התורה (במדבר יט ב). יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שברא את עולמו בחכמה ובתבונה, ולנפלאותיו אין חקר, ולגדולתו אין מספר, וכונס כנד מי הים, ונותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ומהו כונס כנד מי הים, בשעה שברא הקב"ה את העולם, אמר לו לשר של ים, פתח פיך ובלע כל מימי בראשית, אמר לפניו רבש"ע דיי שאעמוד בתוך שלי, והתחיל לבכות, בעט בו והרגו, שנאמר בכחו רגע הים ובתבונתו מחץ רהב (איוב כו יב), [את מוצא ששר של ים רהב שמו, מה עשה הקב"ה כבשן ודרכן], וכך קיבלן הים, שנאמר ודורך על במתי ארץ ה' [אלהי] צבאות שמו (עמוס ד יג), ושם להן חול בריח ודלתים, שנאמר ויסך בדלתים ים (איוב לח ח), ואומר האותי לא תיראו נאם ה' [אם מפני לא תחילו] אשר שמתי חול גבול לים (ירמיה ה כב), ואומר עד פה תבא ולא תוסיף (איוב לח יא), אמר לו הים רבש"ע אם כן יתערבו מימי המתוקין במלוחין, א"ל לאו, כל אחת ואחת יש לו אוצר בפני עצמו, שנאמר נותן באוצרות תהומות (תהלים לג ז), ואם תאמר שזה תימה גדול שאין מתערבין מימיהן, הרי פרצוף שברא הקב"ה בבני אדם מלא הסיט, יש בו כמה מעיינות ואינן מתערבין זה בזה, מי עינים מלוחים, מי אזנים שמנים, מי החוטם סרוחין, מי הפה מתוקין, מפני מה מי עינים מלוחין, שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה, מיד היה מסתמא, אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה, מפני מה מי אזנים שמנים, שבשעה שאדם שומע שמועה קשה (אילמלא) [אלמלי] תופשה באזניו מתקשרת בלבו ומת, ומתוך שהן שמנים מוציא בזה ומכניס בזה, מפני מה מי החוטם סרוחין, שבזמן שאדם מריח ריח רע אם לא מי החוטם סרוחין שמעמידים אותו מיד מת, ומפני מה מי הפה מתוקין, פעמים שאדם אוכל אכילה שאינה מתקבלת בלבו ומקיאה, ואם לא מי הפה שמתוקין, אין נפשו חוזרת עליו, ועוד שהוא קורא בתוה, שכתיב בה ומתוקים מדבש ונופת צופים (שם יט יא), לפיכך מי הפה מתוקים, והרי דברים קל וחומר, ומה מלא הסיט יש בו כמה מעיינות ואינם מתערבים, הים הגדול על אחת כמה וכמה, שנאמר זה הים (הגדול) [גדול] ורחב ידים וגו' (שם קד כה), ללמדך שבכל עושה הקב"ה את שליחותו, ולא ברא דבר אחד לבטלה, ופעמים שעשה הקב"ה שליחותו על ידי [צפרדע, ועל ידי יתוש, ועל ידי צרעה, ועל ידי] עקרב, אמר רבי חנן דציפורי, מעשה בעקרב אחד הלך לעשות שליחותו בעבר הירדן, וזימן לו הקב"ה צפרדע אחת ועבר עליה, והל אותו עקרב ועקץ אדם ומת. ומעשה בקוצר אחד שהיה עומד וקוצר בבקעת בית טופח, כיון שבא השרב, נטל עשב (קצרו) [קשרו] בראשו, אתא עליה חד חיויא גבר קטליה, עבר עליה חד חבר חמא חיויא קטילן, א"ל מאן קטיל האי חיויא, א"ל אנא, אסתכיל בעשבא דברישיה, א"ל מרים את עשבא דברישיך, א"ל אין, כיון דארים יתיה, א"ל את יכול מרים הדין חיויא בהדין חוטרא, א"ל אין, עביד הכי קרב לגביה לא הספיק ליגע בו עד שנשר איברים איברים.

אמר רבי טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל טובה תוכחה שהוכיח משה את ישראל כענין שנאמר אתם נצבים היום. מאהבה מסותרת מאהבה שהיה אוהבם כל השנים.והיתה התוכחת מסותרת ולא היה מוכיחם ומתפלל עליהם כענין שנאמר (שם ט) ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'. ד״א טובה תוכחת שהוכיח משה את ישראל לפני מותו כענין שנאמר הקהילו אלי. מאהבה מסותרת שהיו כל הזקנים אוהבין אותם ולא הוכיחום. גדולה היא תוכחה שלא נתוודע יוסף אל אחיו אלא מתוך תוכחה. ולפי שראה משה רבינו שהתוכחה טובה לישראל העיד בהם בגלוי לפני השמים והארץ שנאמר האזינו השמים ואדברה. האוזן לגוף כקנקן שבו מגמרין את הכלים שאדם מגמר תחתיו וכל הבגדים מתעשנין כך רמ״ח אברים שבאדם כלם חיים ע״י אוזן. שנאמר (ישעיה נה) שמעו ותהי נפשכם. אם שמע אדם דברי תורה הכל נשמעין לו. בוא וראה שמשה שמע את התורה. וכיון שפתח לדבר נשתתקו העליונים והתחתונים והאזינו לדבריו כמו שכתב בענין? שנאמר האזינו השמים ואדברה. (מלמד) שהשמים מקלסין שנא' (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל. ותשמע הארץ אמרי פי. הארץ מקלסת. דכתיב (ישעיהו כ״ד:ט״ז) מכנף הארץ זמירות שמענו ושיתקם משה דכתיב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. בוא וראה כמה גדולים הצדיקים שהם מושלים במעשיו של הקב״ה וכן דוד אומר (שמואל ב כ״ג:ג׳) אלהי ישראל לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים. שהרי יעקב אבינו עשה את היום לילה שנאמר (בראשית כ״ח:י״א) וילן שם כי בא השמש כדי שילן שם בא השמש. יהושע עשה את הלילה יום שנא' (יהושע י׳:י״ב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. משה עשה את הים יבשה (ג) שנאמר (שמות י״ד:ט״ז) (ויעברו) בני ישראל בתוך הים ביבשה, אלישע עשה את היבשה ים שנא' (מלכים ב ג׳:ט״ז) כה אמר ה' עשה את הנחל הזה גבים וגו'. אליהו עשה את החרף קיץ שנא' (מלכים א י״ז:א׳) אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. שמואל הרואה עשה את הקיץ חרף שנאמר (שמואל א י״ב:י״ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. לכך נאמר האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. לפי שהצדיק מושל במעשה הגבורה ביראת אלהים עליו. ד״א האזינו השמים לשון ריבוי לפיכך הקדים השמים לארץ. וכן במעשה בראשית כתיב (בראשית א׳:א׳) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מפני שמעשה שמים גדולים ועצומים ממעשה הארץ. ד״א האזינו השמים האזנה מקרוב ושמיעה מרחוק כענין שנא' (ישעיה ל:) שמעו רחוקים אשר עשיתי. לפי שהתורה ניתנה מן השמים. לפיכך אמר האזנה בשמים כאלו הוא עומד בשמים. אבל ישעיה היה מדבר על ישראל בארץ ותועבותם שעשו בארץ לכך אמר והאזיני ארץ. ד״א למה קרא לשמים ולארץ לרצות את שניהם. רבי תנחומא אמר למה קרא לשמים ולארץ שעתיד הקב״ה לגאול את ישראל על ידיהם שנאמר (ישעיהו מ״ד:כ״ג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ. ד״א למה לשמים ולארץ מפני שהתורה ניתנה על ידיהם שנאמר (דברים ד׳:ל״ו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו. ד״א למה קרא לשמים ולארץ שהמן ניתן מן השמים שנא' (שמות ט״ז:ד׳) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. והשליו מן הארץ שנאמר (שם) ותעל השליו ותכס את המחנה. ד״א למה קרא לשמים ולארץ שנמשלו ישראל ככוכבים וכעפר הארץ. ד''א למה קרא לשמים ולארץ לפי שהם עדיהם שנאמר (דברים ל״א:כ״ח) העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. ובימי יהושע הם העידו בעצמם שנא' (יהושע כ״ד:כ״ב) ויאמר יהושע אל (כל) העם עדים אתם בכם וגו'.הנביאים העידו בהם שנא' (מלכים ב' יז) ויעד ה' ביד כל נביא וחוזה. ד״א שהשמים והארץ אפטורפים של עולם. מן השמים יורדין הגשמים והארץ מוציאה פירותיה. שאם חוטאין השמים נעצרין והארץ כלאה יבולה. ד״א האזינו השמים. הסתכלו בשמים ובארץ שמא גלגל חמה שנה מדתו שאינו עולה מן המזרח שמא הארץ שינתה מדתה שאינה מוציאה פירותיה בעונתה שמא זרעתם חטים ויצאו שעורים שמא אמרה פרה אינה חורשת אינה דשה. כלום אמר החמור אינו הולך טעון. ואומר (ירמיהו ה׳:כ״ב) האותי לא תיראו נאם ה' אם מפני לא תחילו אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו. ד״א השמים והארץ מנהגו של עולם. (דברים י״ז:ו׳-ז׳) יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו וגו'. כך (שם יא) ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה וגו'. משה אמר האזינו השמים. ישעיה אמר (ישעיהו א׳:ב׳) שמעו שמים והאזיני ארץ ליתן האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ. משה העיד בהם בישראל שני עדים אמר למחר אני מת. מי מעיד בהם עדים שהם קיימים לעולם אבל הקב''ה מלכותו לדורי דורים. העיד בהם את השירה שנא' וענתה השירה הזאת לפניו לעד לעולם והוא עליהם מלמעלה. שנא' (מלאכי ג׳:ה׳) וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים (לשמי) לשקר. ואומר (ירמיה כט) ואנכי היודע ועד נאם ה'. ואומר (מיכה א) (והיה) ה' אלהים בכם לעד ה' מהיכל קדשו: