מדרש על ירמיהו 52:12

אָמַר רָבָא: תְּרֵי הֲווּ, וְנָפַל חַד עַל חַבְרֵיהּ וְקַטְעֵיהּ לְיָדֵיהּ, וְאַשְׁכְּחוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ: אַנְתְּ צָבִית לְאַחְרוּבֵי בֵּיתָא, וְיָדָךְ (אושלת לי) [אַשְׁלֵימַת לֵיהּ]. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: (במדבר י׳:י״א) ("ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן") (שמות מ׳:י״ז) ["וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן"], וְאָמַר מַר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה, הֵקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מְרַגְּלִים, [וּכְתִיב: (במדבר י׳:י״א) "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת"]. וּכְתִיב: (שם) "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", (ו)אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: (מלמד) שֶׁסָּרוּ [אוֹתוֹ הַיּוֹם] מֵאַחֲרֵי ה'. וּכְתִיב: (שם יא) "וְהָאסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה", וּכְתִיב: (שם) "עַד חֹדֶשׁ יָמִים", דַּהֲווּ לְהוּ עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם בְּסִיוָן. וּכְתִיב: (שם יב) "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים". דַּהֲווּ לְהוּ עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן. וּכְתִיב: (שם יג) "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים", וְתַנְיָא: בְּכ"ט בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב: (שם) "וַיָּשׁוּבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם", הַנֵי "אַרְבָּעִים, נְכִי חַד" הֲווּ? אָמַר אַבַּיֵי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלוּיֵי מַלְיוּהָ, דִּכְתִיב: (איכה א׳:ט״ו) "קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי", וּכְתִיב: (במדבר י״ד:א׳) "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", וְאָמַר רַבָּה, [אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן]: אוֹתָהּ הַלַּיְלָה, לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: (מלכים ב כ״ה:ח׳) "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וְגוֹ', וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה'". (איני, והכתיב:) [וּכְתִיב]: (ירמיהו נ״ב:י״ב) "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְגוֹ' וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ", וְתַנְיָא: אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר, 'בְּשִׁבְעָה', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: 'בַּעֲשָׂרָה', וְאִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר, 'בַּעֲשָׂרָה', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: 'בְּשִׁבְעָה'! הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בּוֹ נִכְנְסוּ הַגּוֹיִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ [שְׁבִיעִי], שְׁמִינִי, וּתְשִׁיעִי, עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם סָמוּךְ לְחֶשְׁכַת עֲשִׂירִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיהו ו׳:ד׳) "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב". לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ בּוֹ אֶת הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה בָּעֲשִׂירִי לַחֹדֶשׁ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (בן זכאי): אִלְמָלֵא הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל הֵיכָל נִשְׂרַף בּוֹ, וְרַבָּנָן? (אמרי) אַתְחַלְתָּא דְּפוּרְעָנוּתָא עָדִיף, דְּבִתְשִׁיעִי הוּא דְּהַוְיָא. וּבַשְּׁנִיָּה, מְנָא לָן? דְּתַנְיָא: (רבי יוסי אומר:) מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם (חובה) [חַיָּב]. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיָה, וּמִשְׁמַרְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה, וְהַלְוִיִּים עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם וְאוֹמְרִים שִׁירָה, וּמַה שִּׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? (תהילים צ״ד:כ״ג) "וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם", וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר: "יַצְמִיתֵם ה' אֱלֹהֵינוּ", עַד שֶׁבָּאוּ גּוֹיִים וּכְבָשׁוּם, וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה. 'נִלְכְּדָה בֵּיתָר', גְּמָרָא. 'נֶחְרְשָׁה הָעִיר', נַמִּי גְּמָרָא. תַּנְיָא: כְּשֶׁחָרַשׁ טוּרְנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת (האולם) [הַהֵיכָל], נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֵהָרֵג, בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר: 'בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ', 'בַּעַל הַחֹטֶם מִתְבַּקֵשׁ'. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל אָזַל טָשָׁא מִינֵיהּ. אָזַל לְגַבֵּיהּ בְּצִנְעָא, אָמַר לֵיהּ: אִי מַצִילְנָא לָךְ, מַיְתִּית לִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אָמַר לֵיהּ: אִין. [אָמַר לֵיהּ]: אִישְׁתַּבַּע לִי, אִישְׁתַּבַּע לֵיהּ. סָלִיק לְאִיגְרָא נָפַל וּמִית. וּגְמִירִי: דְּכִי גְּזִירִי גְּזֵרְתָּא וּמִית חַד מִינַיְהוּ, מְבַטְּלִין לֵיהּ לִגְזֵרְתָּא. יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

מאי בלאדן בן בלאדן אמרי בלאדן מלכא הוה ואשתני אפיה והוו כי דכלבא הוה יתיב בריה על מלכותא כי הוה כתב הוה כתב שמיה ושמיה דאבוה והיינו דכתיב (מלאכי א ו) בן יכבד אב ועבד אדוניו בן יכבד אב הא דאמרן ועבד אדוניו דכתיב (ירמיה נב יב) בחדש החמישי בעשרה לחדש היא שנת תשע עשרה למלך נבוכדנאצר מלך בבל בא נבוזראדן רב טבחים עמד לפני מלך בבל בירושלים וישרוף את בית ה' ואת בית המלך (ע״ב). ומי סליק נבוכדנאצר לירושלים והכתיב (שם) ויעלו אותו רבלתה אל מלך בבל וא״ר אבהו זו אנטוכיא רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר דמות דיוקנו היתה לו חקוקה על מרכבתו וחד אמר אימה יתירה היתה לו ממנו ודומה כמי שעומד לפניו אמר רבא מעין תלת מאה כודניאתא נרגא דפרזלא דשליטא בפרזלא שדר ליה נבוכדנאצר לנבוזראדן וכולה בלעתינהו חד דשא דירושלים שנאמר (תהלים עד ו) ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון בעי למיהדר אמר מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב נפק קלא ואמרה שוור בר שוור נבוזראדן שוור דמטא זימנא דמקדש חריב והיכלא מיקלי פש ליה חד נרגא אתא מחייה בקופא ואיפתח שנאמר (שם) יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות הוה קטיל ואזיל עד דמטא היכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא דרכו ביה מן שמיא שנאמר (איכה א טו) גת דרך ה' לבתולת בת יהודה הוה קא זיחא דעתיה נפקא בת קלא ואמרה ליה עמא קטילא קטלת היכלא קליא קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר (ישעיה מז ב) קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שובל גלי שוק עברי נהרות חטים לא נאמר אלא קמח חזי דמיה דזכריה וכו׳:

ויהי בשנה התשעית (למלך צדקיהו בעשירי) [למלכו בחדש העשירי] בעשור לחדש בא נבוכדראצר [מלך בבל הוא] וכל חילו על ירושלם (ויצר) [ויחנו] עליה ויבנו עליה דיק סביב, ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה [שנה] למלך צדקיהו, בחדש (השביעי) [הרביעי] בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החמתים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה, וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבת ירחו וכל חילו נפצו מעליו, ויתפשו את המלך ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת וידבר אתו משפטים, וישחט מלך בבל את בני צדקיהו [לעיניו] וגם את כל שרי יהודה שחט ברבלתה, ואת עיני צדקיהו עור ויאסרהו בנחשתים ויבאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בית הפקדת עד יום מותו (ירמיה נב), כל עשרים ושמונה יום, היה מקרקר [קר] ושוע אל ההר (ישעיה כב ה), וכן הוא אומר ובחדש החמישי בשבעה לחדש היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבכדנאצר מלך בבל (מלכים ב כה ח), ובמקום אחר הוא אומר בעשור לחדש (ירמיה נב יב), ואומר בשנת שמונה עשרה (למלך נבוכדנצר) [לנבוכדראצר] (שם נב כט), מה תלמוד לומר תשע עשרה, ומה תלמוד לומר שמונה עשרה, אלא תשע עשרה משמלך, ושמונה עשרה לכבוש יהויקים, מה תלמוד לומר בשבעה לחדש, ומה תלמוד לומר בעשור לחדש, ואם נאמר בעשור, למה נאמר בשבעה, אמור מעתה בשבעה נכנסו גוים להיכל, ונטלו את הים ואת המכונות ואת העמודים, והיו מקרקרין בו שביעי שמיני ותשיעי עד שפנה היום, שנאמר קדשו עליה מלחמה קומו ונעלה [בצהרים] אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב (שם ו ד), עם חשכה הציתו בו את האור, והיה נשרף בעשור לחדש, ועל אותו הדור הוא אומר כי ידעתי את יצרו וגו' (דברים לא כא), ואומר כי אנכי ידעתי את מריך וגו', כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וגו' (שם), וכן בצדקיהו הוא אומר, וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו וגו', גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול וגו', וישלח ה' אלהי (אבותינו) [אבותיהם] וגו', ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו', ויעל עליהם את מלך (בבל) [כשדיים] וגו', וכל כלי בית האלהים וגו' (דברי הימים ב ל״ו:י״ח) וישרף את בית ה' ואת בית המלך וגו' (מלכים ב כה ט), ויגל השארית מן החרב אל בבל וגו', לכלות דבר ה' בפי ירמיהו וגו' (דברי הימים ב ל״ו:כ׳), רבי יוסי אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה, שנאמר על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר וגו' (ירמיה ט ט), רבי יוסי אומר שבע שנים נתקיים המקרא הזה בארץ ישראל, גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו' (דברים כט כב), ויכה אותם מלך בבל וימתם וגו' ויגל יהודה מעל אדמתו וגו', נפש שמנה מאות שלשים ושנים (ירמיה נב), שלש גליות ארבעת אלפים ושש מאות, ומבנימן [שלשת אלפים] ומשאר השבטים שבעת אלפים גולה שגלו עם יהויכין: