מדרש על ירמיהו 52:13

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ (משלי כח, כב). הַפָּסוּק הַזֶּה מְדַבֵּר בְּהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם. נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶהוּ קַיִן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נִבְהַלְתָּ לִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם, חַיֶּיךָ. חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ. הֱוֵי, וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. וּמֶה הָיָה לוֹ. שֶׁנִּטַּלְטֵל בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: נָע וָנָד תִּהְיֶה בָּאָרֶץ (בראשית ד, יב). דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתָה שָׁרָה, הָלַךְ אַבְרָהָם אֵצֶל עֶפְרוֹן, שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ אֶת הַמְּעָרָה. אֲמַר לֵיהּ עֶפְרוֹן, תֵּן לִי אֶת דָּמֶיהָ. וַאֲמַר לֵיהּ, אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִיא (שם כג, טו). הִתְחִיל אַבְרָהָם צוֹבֵר אֶת הַכֶּסֶף לְעֶפְרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם (שם פסוק טז). אָמַר בֶּן מָארָא, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר רַבִּי חֲנִינָא כָּל שְׁקָלִים שֶׁבַּתּוֹרָה סְלָעִים הֵם חוּץ מֵאֵלּוּ שֶׁהֵם קַנְטְרִין. אַרְבַּע מֵאוֹת קַנְטְרִין צָבַר אַבְרָהָם לִפְנֵי עֶפְרוֹן. כֵּיוָן שֶׁרָאָה עֶפְרוֹן אֶת הַכֶּסֶף, נִבְהַל וְנֶחְפַּז וְאָמַר, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ (שם פסוק ו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נִבְהַלְתָּ לְמָמוֹן. חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר. וּמַהוּ חֶסְרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שָׁלוֹם, כָּל עֶפְרוֹן שֶׁכָּתוּב כָּאן, עַד שֶׁלֹּא נָטַל אֶת הַכֶּסֶף מֵאַבְרָהָם, מָלֵא, וְזֶה חָסֵר, וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן (שם פסוק טז), חָסֵר וָי״ו כְּתִיב. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, זֶה הַמַּלְוֶה מְעוֹתָיו בְּרִבִּית, שֶׁהוּא נִבְהָל לְהַעֲשִׁיר. וּמְאֵרָה נִתְּנָה בִּנְכָסָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ. דָּבָר אַחֵר, נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן, אֵלּוּ סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, שֶׁמִּתְבַּהֲלִין לְהַעֲשִׁיר וְאֵין מְשַׁמְּרִין אֶת הַשְּׁבִיעִית, וּסְבוּרִין שֶׁהֵן מִתְעַשְּׁרִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, חֶסְרוֹן יֵשׁ לְךָ בַּדָּבָר. כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַר אֶת הַשְּׁמִטָּה, הִתְחִילָה הַמְּאֵרָה נִכְנֶסֶת בְּמָמוֹנוֹ וְהוּא מוֹכֵר. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. וְאַחֲרֵי כֵן, וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, כְּתִיב: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָּז (שה״ש ה, טו), הָעַמּוּד הַזֶּה יֵשׁ לוֹ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָן וּבָסִיס מִלְּמַטָּן. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר גּוּרְיָא, אֵין לְךָ פָּרָשָׁה בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לָהּ כּוֹתֶרֶת מִלְּמַעְלָן וּבָסִיס מִלְּמַטָּן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ. וְאַחֲרֵי כֵן פָּרָשַׁת יוֹבֵל, וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע וְגוֹ'. אִם לֹא שָׁמַר שְׁמִטּוֹת וְיוֹבְלוֹת, אוֹ אִם לֹא שָׁמַר אַחַת מֵהֶם, סוֹף שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שֶׁיִּמְכֹּר אַרְצוֹ, וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ, סוֹף שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת שָׂדֵהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ לִמְכֹּר אֶת בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ שֶׁהוּא מְחַזֵּר וּמְסַבֵּב עַל הַפְּתָחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. חָזַר בּוֹ, יָפֶה. וְאִם לָאו, סוֹפוֹ שֶׁהוּא מוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, סוֹף הוּא נִמְכָּר לַגּוֹיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ. וְלֹא הוּא לְבַדּוֹ, אֶלָּא הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי יִרְמְיָה, בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית, נִמְכְּרוּ לְנָכְרִים שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַל עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים וַיַּהֲרֹג בַּחוּרֵיהֶם בַּחֶרֶב בְּבֵית מִקְדָּשָׁם וְגוֹ' (דה״ב לו, יז), הֲרֵי עִנְיַן יִשְׂרָאֵל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, רְאֵה הָאֵיךְ נִמְכָּרִין לְנָכְרִים בִּשְׁבִיל שֶׁחִלְּלוּ אֶת הַשְּׁבִיעִית. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כֵן אָמַרְתָּ, וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. קַיֵּם מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לָהֶם וְקָרָאתָ אוֹתָם אַחַי וְרֵעָי, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי (תהלים קכב, ח). וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ. כְּשֶׁתָּמוּט יָדָם לִפְנֵי נְבוּכַדְנֶצַּר, כִּבְיָכוֹל שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעְנְכֶם שָׁלַחְתִּי בָּבֶלָה (ישעיה מג, יד). וְהֶחְזַקְתָּ בּוֹ, תְּפֹשׂ עִמָּהֶן בַּדִּין שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ. אֶלָּא מָה. גֵּר וְתוֹשָׁב וְחַי עִמָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵן נַעֲשִׂין גֵּרִים וְתוֹשָׁבִים בְּבָבֶל, אִם לֹא תְּחַנֵּם, הֲרֵי הֵן אֲבוּדִין. וְחַי עִמָּךְ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם אֲנִי מוֹכֵר אֶת בֵּיתִי לַכַּשְׂדִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשָׁב, זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּה לְמוֹשָׁב לוֹ (תהלים קלב, יג). וּמֶה הָיָה, וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ (מ״ב כה, ט). עִיר חוֹמָה, זֶה עִירוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַתְּצוּ אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְגוֹ' וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית וְגוֹ' וְיִהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים (דה״ב לו, יט-כ). הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, וְכִי תַּשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב, יַד גֵּר, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. וְתוֹשָׁב, זֶה מַלְכוּת מַדַּי. וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב, זוֹ מַלְכוּת יָוָן. אוֹ מִשְׁפָּחַת גֵּר, זוֹ מַלְכוּת אֱדֹם. אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לָמָּה נִמְכְּרוּ יִשְׂרָאֵל לְמַלְכֻיּוֹת הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְחַלְּלִין אֶת הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב (שם), וְסִיפֵיהּ דִּקְרָא, אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה, לְמַלְּאוֹת שִׁבְעִים שָׁנָה. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמֹשֶׁה בְּסוֹף כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ, רְצוֹנְךָ שֶׁלֹּא יִגְלוּ, הַזְהִירֵם עַל הַשְּׁמִטִּים וְעַל הַיּוֹבְלוֹת. הוּא שֶׁאָמַר בְּסוֹף הַפָּרָשִׁיּוֹת, אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ, אֲנִי ה' (ויקרא כו, ב). וּמַהוּ אֲנִי ה'. אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר טוֹב אִם יִשְׁמְרוּ אוֹתָן. וְאִם יְבַטְּלוּ אוֹתָן, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מֵהֶם עַל יְדֵי הַמַּלְכֻיּוֹת. לְפִיכָךְ הֱוֵי אוֹמֵר לָהֶן שֶׁיִּזְהֲרוּ עַל הַשְּׁבִיעִית, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה', שֶׁלֹּא יַגִּיעֵן אוֹתָן הַפָּרָשִׁיּוֹת הַכְּתוּבוֹת אַחֲרֵיהֶן. וְכִי תִּמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ, שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מוֹנִים זֶה אֶת זֶה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאַף אֲנִי מָכַרְתִּי הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְאַבְרָהָם וְלֹא הוֹנֵיתִי אוֹתוֹ. חָזַר וְהִקְנָה אוֹתוֹ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (בראשית יד, יט). אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁשָּׁמַר אַבְרָהָם מִצְוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. עַד שֶׁלֹּא נִתְּנָה הַתּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, שְׁמָרָהּ אַבְרָהָם אָבִינוּ. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מִשּׁוּם רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרַאִי, אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין שָׁמַר אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם וְגוֹ' (שם כו, ה). מַהוּ עֵקֶב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, בֶּן שָׁלֹשׁ שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנְיַן עק״ב, ע' שִׁבְעִים, ק' מֵאָה, ב' שָׁנִים, הֲרֵי מֵאָה וְשִׁבְעִים וּשְׁתַּיִם. וְכָל יָמָיו שֶׁל אַבְרָהָם, מֵאָה וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ. צֵא מֵהֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים שֶׁהָיָה קָטָן, הֱוֵי, בֶּן שָׁלֹש שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁחִבֵּב אַבְרָהָם אֶת הַמִּצְוֹת, הִתְחִיל מַקְנֶה אוֹתוֹ בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קוֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ (שם יד, יט). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה (שם יג, טו). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא, וּמָכַרְתִּי אוֹתוֹ לְאַבְרָהָם עַל שֶׁשָּׁמַר מִצְוֹתַי. וְאַתֶּם, בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם גְּרַמְתֶּם לִהְיוֹת דּוֹמֶה לְתוֹשָׁב שֶׁשָּׂכַר בַּיִת מִבְּעָלָיו. שֶׁכָּךְ יִרְמְיָה אָמַר, לָמָּה תִּהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֶזְרָח נָטָה לָלוּן (ירמיה יד, ח). וּכְשֶׁחֲטָאתֶם לְפָנַי, מָכַרְתִּי אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְּלֹא הוֹן, וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם (תהלים מד, יג). לְפִיכָךְ אִם צָרִיךְ אָדָם לִמְכֹּר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה אוֹ חֵפֶץ, לֹא תִּהְיוּ מוֹנִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ. לְכָךְ כְּתִיב: אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל, לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה, וְלֹא תּוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹרוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֵׁם שֶׁמָּכַרְתִּי אֶת עַמִּי וְקֵרַבְתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם ה' כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָּכֶם (ירמיה ג, יד), וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי כֹה אָמַר ה', חִנָּם נִמְכַּרְתֶּם וְלֹא בְּכֶסֶף תִּגָּאֵלוּ (ישעיה נב, ג), כָּךְ אַתֶּם, לֹא תִּמְכְּרוּ אֶת הָאָרֶץ לַחֲלוּטִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָאָרֶץ לֹא תִּמָּכֵר לִצְמִיתוּת. חֲבִיבָה עָלַי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אוֹתָהּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁהָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִתְחַלֶּקֶת לַשְּׁבָטִים, לֹא הָיְתָה נַחֲלָה עוֹבֶרֶת מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, אֶלָּא נַחֲלַת כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תֵּדַע לְךָ וּרְאֵה כַּמָּה דִּינִין דָּנוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד שֶׁלֹּא תִּתְעַבֵּר נַחֲלָתָן מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט אַחֵר, וְהוֹדָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדִבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת (במדבר כז, ז), שֶׁלֹּא תִּסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא לוֹ גּוֹאֵל, יָפֶה, גּוֹאֲלָהּ. וְאִם לָאו, מִי שֶׁלְּקָחָהּ, שׁוֹהֶה לְפָנָיו עַד הַיּוֹבֵל וְיוֹצֵא. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא מֵעִמְּךָ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁתִּקְרַב שְׁנַת הַגְּאֻלָּה, אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה (ישעיה סג, ד).

אמר ר' אלעזר הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז וגו' (שה"ש ה טו). העמוד הזה אם אין לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה, אינו נראה נאה. אמר ר' שמואל בן גדליה אין לך פרשה בתורה שאין לה כותרת מלמעלה, ובסיס מלמטה, מה כתיב למעלה מן הענין, וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל [וגו'] ושבתה הארץ (ויקרא כה א ב), ואחר כך פרשת יובל, וספרת לך שבע שבתות שנים (שם שם ח), אם לא שימר שמטה ויובלות, סוף שימכור מטלטלין שלו, [שנאמר] וכי תמכר ממכר וגו' (שם שם יד), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שמוכר את שדהו, [שנאמר] כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו (שם שם כה), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מוכר את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (שם שם כט), חזר בו מוטב, ואם לאו סוף שהוא מסבב על הפתחים, שנאמר וכי ימוך אחיך וגו' (שם שם לה), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לך, שנאמר [וכי ימוך אחיך] עמך ונמכר לך (שם שם לט), חזר בו מוטב, ואם לאו סופו שהוא נמכר לגוים, שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך (שם שם מז), ולא הוא לעצמו, אלא הוא וכל ישראל, שכן אתה מוצא בימי ירמיה, בשביל שחיללו את השביעית נמכרו לגוים, שנאמר ויעל עליהם [את] מלך כשדים [וגו'] וכל כלי בית האלהים [וגו'], ואוצרות בית ה' [וגו'] (דה"ב לו יז יח), הרי ענין ישראל, א"ל הקב"ה משה ראה היאך נמכרין לגוים, בשבל שחללו את השביעית, אמר לפניו רבונו של עולם לא כך אמרת וכי ימוך אחיך [ומטה ידו עמך], קיים מה שאמרת [אחיך ישראל שנאמר למען] אחי ורעי (תהלים קכב ח), וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, כשתמוט ידם לפני נבוכדנצר, כביכול ישכינה עמהם, שנאמר למענכם שלחתי בבלה (ישעיה מג יד), והחזקת בו, תפוס בידם, שלא יאבדו בידו, אלא מה גר ותושב וחי עמך, אע"פ שהם נעשים גרים ותושבים בבבל, אלא וחי עמך, א"ל הקב"ה בעונותיהם אני מוכר ביתי לכשדים, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב (יקרא כה כט), זה ביתו של הקב"ה, שנאמר כי בחר ה' בציון אוה למושב לו (תהלים קלב יג), ומה היה לו וישרף את בית ה' (מ"ב כה ט). עיר חומה (ויקרא שם), [זה עירו של הקב"ה, שנאמר] וינתצו את חומות ירושלים וגו' (דה"ב לו יט), הוא שהקב"ה אומר, וכי תשיג יד גר ותושב (ויקרא כה מז), יד גר זה נבוכדנצר, ותושב זה מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך (שם), זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר (שם), זו מלכות רביעית, אמר משה לפני הקב"ה רבונו של עולם למה נמסרו למלכיות הללו, אמר לו מפני שמחללין את השביעית, שנאמר ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס, למלאות דבר ה' בפי ירמיהו, עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה (דה"ב לו כ כא), לכך אמר הקב"ה למשה רצונך שלא יגלו, הזהירם על השמטות ועל היובלות. הוא שאמר בסוף כל הפרשיות את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא כו ב), אני הוא העתיד ליתן שכר טוב לכם את תשר אותם, ואם לאו אני עתיד ליפרע מהם ביד המלכיות, לפיכך הזהירן על השביעית, שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' (ויקרא כה ב), שלא יגיעו אותן פרשיות הכתובות אחריהן.

בטוב צדיקים תעלוץ קריה, זה מרדכי, שנאמר ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וגו' והעיר שושן צהלה ושמחה (שם שם טו), וכתיב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (שם שם טז), וזה היה בימי אחשורוש הפרסי, בן כורש הפרסי, שמלך אחרי דריוש המדי, הוא דריוש שאבד מלכות כשדים, כענין שנתנבא (צ"ל ישעיה) ירמיהו הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשובו וזהב לא יחפצו בו (ישעיה יג יז), והוא נולד בשעה שהגלה יכניה, שנאמר ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין (דניאל ו א), טול שתין ותרתין ובע לכיבוש יהויקים שהיא שמינית לנבוכדנצר, הרי שבעים, מלמד שאז נולד שטנה של מלכות כשדים, דכתיב ועבדו אותו [כל הגוים] ואת בנו ואת בן בנו (ירמיה כז ז), וצריכין אנו לידע מדברי הנביאים, איך בא הדבר הזה לעמוד צורר על ישראל בימי אחשורוש בתוך גלותם, ובאיזה זמן מן הגלות היה, כדי לעמוד על העיקר, וללמוד דבר מתוך דבר, נתחיל בדברי תורת משה איש האלהים, שנאמר ויאמר ' אל משה כתוב זאת זכרון בספר וגו' (שמות יז יד), ואמר ר' אליעזר המודעי כתוב זאת, מה שכתוב כאן ובמשנה תורה, זו מלחמות עמלק ובפרשת זכור שבמשנה תורה, (דברים כה יז), ששניהם כתבם משה רבינו. זכרון מה שכתוב בנביאים, ענין פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (ש"א טו ב), פקידה וזכירה אחת היא, שנאמר כי פקד ה' את חנה (ש"א ב כא), וכתיב ויזכרה ה' (שם א יט). בספר מה שכתוב במגילת אסתר, שנאמר ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל (אסתר ט כט), וכתיב ונכתב בספר (שם שם לב), למדנו שהקב"ה מגיד מראשית אחרית, והוא קורא הדורות מראש בחכמתו, ועל שהשתחוו ישראל לצלם שהקים נבוכדנצר בבקעת דורא, שגלוי וידוע היה לפני כבודו שהם לא עשו אלא לפנים, לפיכך הפחידם השם על ידי המן לפנים, וחזר ונפרע ממנו, והחזיר את עצתו למוטב, ורבים מעמי הארץ מתיהדים ועל דברת דעת באי זה זמן היה המעשה הזה, דע כי רבותינו ז"ל אמרו ודברו על הפסוקים המתחלפין זה מזה כענין שנאמר כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיה כט י), ופסוק זה בספר ירמיהו אחר ענין בראשית ממלכת צדקיהו (שם כח א), ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים (שם כט א), כי כה אמר ה' [כי] לפי מלאת לבבל וגו' (שם שם י), ובספר דניאל כתיב בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי אשר המלך על מלכות כשדים (דניאל ט א), זה דריוש שנאמר בו ודריוש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין (שם ו א), שמשמת בלשצר נפסקה מלכות משפחת נבוכדנצר, כענין שנאמר ע"י ירמיה ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנצר מלך בבל עבדי וגו' ועבדו אותו כל הגוים ואת בנו ואת בן בנו וגו' (ירמיה כז ו ז), ולמעלה מזה כתוב והיתה כל הארץ הזאת לחרבה (ולשממה) [לשמה] ועבדו הגוים האלה את מלך בבל שבעים שנה (שם כה יא), ושבעים שנים הללו נחשבים משמלך נבוכדנצר על שנהרג בלשצר. ותניא בסדר עולם שנה ראשונה כבש את נינוה, שנייה כבש את יהויקים, ויהויקים מלך י"א שנה, [שנאמר] בן עשרים וחמש שנה יהויקים במלכו ואחת עשרה שנה מלך בירושלים (מ"ב כג לו), ובשנה הרביעית מלכו עלה נבוכדנצר וכבשו לעבד, וכתיב ויהי לו יהויקים עבד שלש שנים וישב וימרוד בו (שם כד א), ובסוף ז' שנים לכיבוש יהויקים עלה והגלה את יהויכין שהוא שנת ח' למלכות נבוכדנצר, שהרי במלכים כתיב ויקח אותו מלך בבל בשנת שמונה למלכו (שם שם ב), ובסוף ספר ירמיהו כתוב זה העם אשר הגלה נבוכדנצר בשנת שבע (ירמיה נב כח), הא באי זה צד, ז' לכיבוש יהויקים שהוא ח' למלכות נבוכדנצר, ובין גלות יכניה לגלות צדקיהו י"א שנה, שהם י"ט למלכות נבוכדנצר, וי"ח לכיבוש יהויקים, וכן הוא אומר בס' ירמיה, היא השנה שמונה עשרה שנה לנבוכדנצר (שם לב א), ובמלכים כתיב היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנצר (מ"ב כה ח) לכך אמרו רז"ל במס' מגילה, גלו בשבה גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה, גלו בתשע עשרה, גלו בז' לכיבוש יהויקים גלות יהויכין. שהיא שנת שמונה למלכות נבוכדנצר, וצדקיהו גלה בי"ח לכיבוש יהויקים, שהיא שנת תשע עשרה לנבוכדנצר, מצינו משמלך נבוכדנצר עד שגלה יהויכין שמונה שנה, ואחר שגלה יהויכין בסוף ל"ז מת נבוכדנצר, וצדקיהו גלה בי"ח לכיבוש יהויקים, שהיא שנת תשע עשרה לנבוכדנצר, מצינו משמלך נבוכדנצר עד שגלה יהויכין שמונה שנה, ואחר שגלה יהויכין בסוף ל"ז מת נבוכדנצר, ונשא אויל מרודך את ראש יהויכין מבית הכלא, שכן משפט המלכים אחר שמתים ויעמוד בנו תחתיו מתיר כל האסורים, כ"ש בנבוכדנצר שכתוב בו אסיריו לא פתח ביתה (ישעיה יד יז), הרי לך ח' עד יהויכין, ול"ז עד שיצא יהויכין מבית הכלא, הכל מ"ה למלכות נבוכדנצר, ובלשצר מלך ב' שנים, נשארו מאויל מרודך כ"ג שנה שמלך הכל ע' שנה, שהרי לנבוכדנצר פסוק מלא, וכן לבלשצר פסוק מלא ג"כ, כאמור ועבדו אותו [כל הגוים] [ואת בנו ואת בן בנו (ירמיה כז ז), ידענו שנשארו לאויל מרודך כ"ג, ובלשצר בן בנו מלך ב' שנים הכל ע', וכיון שנהרג בלשצר, ומלך דריוש בן אחשורוש המדי, התחיל דניאל לתמוה על העברת הזמן של ע' שנה, אלא כיון שהבין שלא היה זמן בנין ירושלים אלא עד מלאת לחרבן ירושלים ע' שנה, לכך נאמר אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה (דניאל ט ב), ויש בין מלכות נבוכדנצר לזמן גלות צדקיהו י"ט שנה, ח' עד גלות יכניה, וי"א עד גלות צדקיהו הכל י"ט שנים שקדמה מלכות נבוכדנצר, שהוא זמן כיבוש יהויקים לגלות צדקיהו שהוא חרבות ירושלים, שנאמר וישרוף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל [בתי ירושלים ואת כל] הבית הגדול שרף באש (ירמיה נב יג), וזה שאחשורוש היה אביו של דריוש המדי, לא היה אותו אחשורוש שנשא אסתר, כי זה פרסיי וזה מדיי, שנאמר ודיורש מדאה קבל מלכותא כבר שנין שתין ותרתין (דניאל ו א):