מדרש על משלי 19:29

ט״ז) אדם כי יהיה בעור בשרו - בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו, מה הוא עושה לו? קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומיד הן מביאין שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם כבלים שלו. אדם כי יהיה - בא וראה היאך חלק הקב״ה כבוד לישראל, בקרבנות מה הוא אומר? אדם כי יקריב מכם, תלה הקרבנות בהם לפי שעליהם נתלים, אבל בנגעים אינו אומר כן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, ללמדך שאם ישראל זוכין, הנגעים באים על או״ה ולא על ישראל כשם שכתוב בנעמן (מ״ב ה׳), וכן הוא אומר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים (דברים ז׳), ואומר נכונו ללצים שפטים (משלי י"ט). למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו׳, אתה מוצא על ג׳ עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל (לשון הרע) כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר כמו שנעשה בגחזי (מ״ב ה׳ כ״ז), מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו (דהי״ב כ״ו). לפיכך גזר המקום על המצורע שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע - כנגד חמדת העושר, וכנגד הגאוה - יקרא עצמו טמא, וכנגד קנאת ההבל שאמר דברים על חבירו שלא כן - בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה. וחשוב הוא כמת, שנאמר אל נא תהי כמת, ואומר בעוזיהו בית החפשית (שם), וכמו שנאמר במת ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳); למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א). ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והלב. ואלה הם העוזבים יראת המקום ונדבקים בע״ז, כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים וטימא את ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב: וירבעם בן נבט אפרתי וגו׳ ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה (מ״א י״א). למה נקרא שמו ירבעם? אמר הקב״ה ביני ובין בני הוא עשה מריבה, שעשה את העגל והפריש בני ממני. בן נבט - מהו נבט? לשון אש, האיש שהביא הנבט והאש על עמי ישראל (בגמרא סנהדרין ק״א: דרשו בן נבט - שניבט ולא ראה, ת״ר נבט - שראה אש יצאה מאמתו וכו׳, ועיקר נבט הוא לשון הבטה), ושם אמו צרועה - שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני. אשה אלמנה - האיש שהושיב את עמי אלמנה, שנאמר באיכה היתה כאלמנה. עבד - שעשה לבני עבדים לאומות העולם. לשלמה - שהשלימם לשונאיהם כמו שכתוב הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה י״ג), ואומר על הסגירם גלות שלימה (עמוס א׳). וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה - שהרים ידו במלך מ״ה הקב״ה [שהשלום שלו], מה דרכו של נגע שכהן רואה ומסגירו, ואם יראה בו סימני טהרה הוא מטהרו, שנאמר והסגיר את הנגע וגו', כך הקב״ה הסגיר ישראל בבבל, וכיון שהסגירו הודיעו סימני טהרה (לעשות תשובה), שכן אמר להן נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לצלם ולא קבלו, שנאמר לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳), אמר להם המקום, אין אתם רוצים לסגוד לו, במקומכם לא היה לכם חששא עלי והייתם עובדים ע״ז, ולאחר שגליתם אתם מתביישין ממני, חייכם אם אתם מתביישין - בזה אני גואל אתכם בזה, לקיים מה שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל'), ואומר תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א).

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַל כַּמָּה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל אַחַת עֶשְׂרֵה דְּבָרִים הַנְּגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם. עַל עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל הַגְּנֵבוֹת, וְעַל לָשׁוֹן הָרַע, וְעַל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר, וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, וְעַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְעַל הַחוֹשֵׁב מַחְשָׁבוֹת שֶׁל שֶׁקֶר, וְעַל הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל עַיִן רָעָה. עַל עֲבוֹדָה זָרָה מִנַּיִן. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל, לָקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות לב, כה). וְנֶאֱמַר בַּמְּצֹרָע, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָּרוּעַ. עַל קִלְלַת הַשֵּׁם מִנַּיִן. מִגָּלְיָת, שֶׁקִּלֵּל וְאָמַר, בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי (ש״א יז, ח). וְאֵין אִישׁ אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' אִישׁ מִלְחָמָה (שמות טו, ג). וּכְתִיב: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי (ש״א יז, מו). וְאֵין סְגִירָה אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִסְגִּירוֹ הַכֹּהֵן. עַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וְשִׂפַּח אֲדֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ג, יז). וְאֵין וְשִׂפַּח אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלַשְּׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבַּהֶרֶת. עַל הַגְּנֵבוֹת מִנַּיִן. שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב (זכריה ה, ד), הֲרֵי עַל הַגְּנֵבוֹת. עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא מִנַּיִן. דִּכְתִיב: וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ אֶת עֵצָיו (שם). אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁמְּכַלֶּה עֵצִים וַאֲבָנִים. רַבִּי אוֹמֵר, זוֹ צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִתֵּץ אֶת הַבַּיִת אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו. וְעַל לָשׁוֹן הָרַע מִנַּיִן. מִמִּרְיָם, דִּכְתִיב: וַיִּפֶן אַהֲרֹן אֶל מִרְיָם וְהִנֵּה מְצֹרַעַת (במדבר יב, י). כְּתִיב: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. וְעַל הַמֵּעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר מִנַּיִן. שֶׁעַל שֶׁהֵעִידוּ יִשְׂרָאֵל עֵדוּת שֶׁקֶר וְאָמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ח), לָקוּ בְּצָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה וְגוֹ' (במדבר ה, ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא (שמות לב, כה). וְעַל הַדַּיָּן הַמְקַלְקֵל אֶת הַדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, שָׁרְשָׁם כַּמַק יִהְיֶה, וּפִרְחָם כָּאָבָק יַעֲלֶה, כִּי מָאֲסוּ אֶת תּוֹרַת ה' (ישעיה ה, כד). וְאֵין פִּרְחָם אֶלָּא צָרַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִם פָּרוֹחַ תִּפְרַח הַצָּרַעַת (ויקרא יג, יב). וְעַל הַנִּכְנָס בִּתְחוּם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ מִנַּיִן. מִן עֻזִּיָּהוּ שֶׁנִּכְנַס בִּתְחוּם הַכְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְּמִצְחוֹ (דה״ב כו, יט). וְעַל הַמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים מִנַּיִן. מִפַּרְעֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה (בראשית יב, יז), לְפִי שֶׁנָּטַל שָׁרָה מֵאַבְרָהָם. וְעַל עַיִן הָרָע. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כֵּיוָן שֶׁעֵינָיו שֶׁל אָדָם רָעָה לְהַשְׁאִיל חֲפָצָיו, אָדָם הוֹלֵךְ וְאָמַר לֵיהּ: הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ, הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְּךָ, אוֹ כָּל כְּלִי חֵפֶץ. וְהוּא אוֹמֵר, אָרוּר הוּא מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַגָּל אוֹ קַרְדֹּם. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה, מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּצָרַעַת, וּבָא לַכֹּהֵן וְאוֹמֵר: כְּנֶגַע נִרְאֶה לִי בַּבַּיִת. וְהוּא מְצַוֶּה וְנִתֵּץ אֶת הַבַּיִת, וְהַכֹּל רוֹאִין כֵּלָיו כְּשֶׁהֵן גְּרוּרִין וּמוֹצִיאָן לַחוּץ, וּמְפַרְסְמִין אֶת כֵּלָיו. וְהַכֹּל אוֹמְרִים: לֹא הָיָה אוֹמֵר שֶׁאֵין לוֹ מַגָּל, שֶׁאֵין לוֹ קַרְדֹּם הֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֵפֶץ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁלֹּא רָצָה לְהַשְׁאִיל וְהָיָה עֵינוֹ צָרָה לְהַשְׁאִיל. וְהוּא אוֹמֵר שְׁקַעֲרוּרוֹת, אַל תִּקְרֵי שְׁקַעֲרוּרוֹת אֶלָּא שָׁקַע אֲרוּרוֹת, שֶׁהָיָה אוֹמֵר אָרוּר הוּא וְשָׁקַע בֵּיתוֹ. וְרָאוּ הַכֹּל אֲרוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יִגֶל יְבוּל בֵּיתוֹ, נִגָּרוֹת בְּיוֹם אַפּוֹ (איוב כ, כח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף עַל גַּסּוּת הָרוּחַ. מִנַּיִן, מִנַּעֲמָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע (מ״ב ה, א), שֶׁהָיָה גַּס רוּחַ. וְאַף עַל הָאוֹמֵר דָּבָר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין בּוֹ. שֶׁכֵּן אַתְּ מוֹצֵא בְּמֹשֶׁה, עַל שֶׁאָמַר, וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי (שמות ד, א), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּנֵי מַאֲמִינִים הֵם, דִּכְתִיב: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד, לא). בְּנֵי מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: וְהֶאֱמִין בַּה' (בראשית טו, ו). אֶלָּא צָרִיךְ אַתָּה לִלְקוֹת. שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיֹּאמֶר, הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (שמות ד, ו). אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, רְאוּ מַה בֵּינֵיכֶם לְבֵין הָאֻמּוֹת. כְּשֶׁהֵן חוֹטְאִין, בְּגוּפָן אֲנִי נוֹגֵעַ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ בְּבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה (בראשית יב, יז), וְאַחֲרֵי כֵן, וְאֶת בֵּיתוֹ (בראשית יב, יז). אֲבָל אַתֶּם אִם חוֹטְאִים, בְּבָתֵּיכֶם אֲנִי מַלְקֶה תְּחִלָּה. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ. וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ, אֶרֶץ מַה חָטָאת שֶׁהִיא לוֹקָה. אֶלָּא בַּעֲוֹן בְּנֵי אֱדֹם הָאָרֶץ לוֹקָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת וְגוֹ' (תהלים קז, לד). לָמָּה מֵרָעַת. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבְּרִיּוֹת וְיִלְמְדוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ, צֶדֶק לָמְדוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל (ישעיה כו, ט). מִפְּנֵי מָה הַיִּסּוּרִין בָּאִין לָעוֹלָם. מִפְּנֵי הַבְּרִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ וְיִסְתַּכְּלוּ וְיֹאמְרוּ, מִי שֶׁחָטָא לוֹקֶה, וּמִי שֶׁלֹּא חָטָא אֵינוֹ לוֹקֶה. וְלָמָּה הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים וְהַכֹּתָלִים לוֹקִין. כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ בַּעֲלֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה. וְכָךְ אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַגְלוֹתָן בְּבַת אַחַת קֹדֶם הָאֻמּוֹת, אֶלָּא אָמַר, אִם אֲנִי מַגְלֶה אֶת יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה, עַכְשָׁו נַעֲשִׂין חֶרְפָּה וְקָלוֹן לְכָל הָאֻמּוֹת. מֶה עָשָׂה. הֵבִיא סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע עַל כָּל הָאֻמּוֹת וְהִגְלָה אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים (ישעיה י, יד), וּכְתִיב: וְאָסִיר גְּבֻלוֹת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹסֵיתִי (ישעיה י, יג). וְיִשְׂרָאֵל רוֹאִין שֶׁהִגְלֵיתִי אֶת הָאֻמּוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, וְיִרְאוּ דִּין שְׁלֵימָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְיִרְאוּ מִשְׁפָּטִי, אוּלַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִכְרַתִּי גוֹיִם, נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם (צפניה ג, ו), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ, אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר (צפניה ג, ז). כֵּיוָן שֶׁלֹּא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה, מִיָּד גָּלוּ. לְפִיכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְרֶה בָּהֶם וּמַלְקֶה בָּתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. חָזַר בּוֹ מוּטָב וְאִם לָאו לוֹקֶה בְּגוּפוֹ שֶׁכֵּן בְּפָרָשָׁה אַחֶרֶת אוֹמֵר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב בִּבְשָׂרוֹ לְפִיכָךְ הָאֲבָנִים לוֹקוֹת תְּחִלָּה. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, בְּגָדָיו לוֹקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַבֶּגֶד כִּי יִהְיֶה בּוֹ נֶגַע וְגוֹ' (ויקרא יג, מז). חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה בְּגוּפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאִישׁ כִּי יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ (ויקרא יג, מ). עֲדַיִן יֵשׁ בִּמְרִיטַת הָרֹאשׁ מַמָּשׁ, סָפֵק לְטַמֵּא סָפֵק לְטַהֵר. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, לוֹקֶה בִּשְׁחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָשָׂר כִּי יִהְיֶה בּוֹ בְעוֹרוֹ שְׁחִין וְנִרְפָּא (ויקרא יג, יח). שְׁחִין, גָּדוֹל מִמְּרִיטַת הָרֹאשׁ. חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, לוֹקֶה בַּחֲמִשָּׁה מַגְלֵבִין, שְׂאֵת, סַפַּחַת, בַּהֶרֶת, נֶתֶק, נֶגַע. וְכָל כָּךְ לָמָּה. עַל שֶׁלֹּא חָזַר בּוֹ. אָמַר הַכָּתוּב, נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמּוֹת לְגֵו כְּסִילִים (משלי יט, כט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַד שֶׁלֹּא בָּרָאתִי אֶת הָאָדָם, הִתְקַנְתִּי לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. מָשָׁל לְעֶבֶד רַע שֶׁהָיָה עוֹמֵד לִימָכֵר. כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ רַבּוֹ לִקְנוֹתוֹ, הָיָה יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהָיָה עֶבֶד רַע. לָקַח עִמּוֹ כְּבָלִים וּמַגְלֵבִין. שֶׁאִם סָרַח, יִהְיֶה רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁסָּרַח, הֵבִיא אֶת הַכְּבָלִים וּכְבָלוֹ, הֵבִיא אֶת הַמַּגְלֵבִין וְהִכָּהוּ. אָמַר לֵיהּ הָעֶבֶד, לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי עֶבֶד רַע, לָמָּה לָקַחְתָּ אוֹתִי. אָמַר לֵיהּ: לְפִי שֶׁהָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה קָשֶׁה, הִתְקַנְתִּי לְךָ כְּבָלִים וּמַגְלֵבִין. שֶׁאִם תִּסְרַח, אֲנִי רוֹדֶה אוֹתְךָ בָּהֶן. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁלֹּא בָּרָא אֶת הָאָדָם, הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל הַיִּסּוּרִין, לְפִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעוּרָיו, לְפִיכָךְ הִתְקִין לוֹ אֶת כָּל אֵלּוּ. שֶׁאִם סָרַח, יִהְיֶה רוֹדֶה אוֹתוֹ בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: נָכוֹנוּ לַלֵּצִים שְׁפָטִים, וּמַהֲלֻמּוֹת לְגֵו כְּסִילִים. מַהוּ וּמַהֲלֻמּוֹת. מָחָה לָמוּת, שֶׁהוּא מַתְרֶה בּוֹ תְּחִלָּה. אִם חָזַר בּוֹ, מוּטָב. וְאִם לָאו, מַלְקֶה אֶת גּוּפוֹ. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בָּעִנְיָן וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם.

ד"א כי תבואו אל ארץ וגו'. מה חטאת הארץ שלוקה, אלא בעון בני אדם הארץ לוקה, שנאמר ארץ פרי מלחה מרעת יושבי בה (תהלים קז לד), מפני מה היסורין באין לעולם, מפני הבריות שיראו ויסתכלו ויאמרו מי שחטא הוא לוקה, ומי שלא חטא אינו לוקה, ולמה העצים והאבנים והכתלים לוקין, כדי שיראו הבעלים ויעשו תשובה, וכן אתה מוצא כשחטאו ישראל ובקש הקב"ה להגלותן, אמר הקב"ה אם אני מגלה אותן תחלה, עכשיו נעשין חרפה וקלון לכל האומות, מה עשה הביא סנחריב הרשע על כל האומות והגלה אותן, שנאמר ותמצא כקן ידי חיל העמים (ישעיה י יד), וכתיב ואסיר גבולות עמים וגו' (שם שם יג), אמר הקב"ה יהיו ישראל רואים שהגליתי אומות העולם ויעשו תשובה ויראו במשפטי, שנאמר הכרתי גוים נשמו פנותם וגו' אמרתי אך תיראי אותי וגו' (צפניה ג ו ז), כיון שלא עשו תשובה מיד גלו, לכך הקב"ה מתרה אותם ומלקה בתיהם תחלה, כדי שיעשו תשובה, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בגופו, שנאמר איש איש כי יהיה זב מבשרו וגו' (ויקרא טו ב), (לפיכך האבנים לוקים תחילה), עשה תשובה מוטב ואם לאו בגדיו לוקין, שנאמר והבגד כי יהיה בו נגע צרעת (שם י גמז), ואם לא חזר לוקה בגופו, שנאמר ואיש כי ימרט ראשו (שם יג מ), ועדיין יש במריטת הראש ממש ספק לטמא ספק לטהור, חזר בו מוטב ואם לאו לוקה בשחין, שנאמר [ובשר] כי יהיה בו שחין [ונרפא] (שם שם יח), חזר בו מוטב ואם לאו לוקה חמשה מגלבין (פי' הכאות), שאת ספחת בהרת נתק ונגע, וכל כך למה על שלא חזר בו, אמר (הקב"ה) [הכתוב] נכונו ללצים שפטים [ומהלומות לגו כסיים] (משלי יט כט), אמר הקב"ה עד שלא בראתי את האדם התקנתי לו את כל אלו, משל לעבד רע שהיה נמכר, הלך רבו לקנותו, והיה יודע בו שהוא עבד רע, לקח עמו כבלים ומגלבים, שאם סרח (והוא) [יהיה] רודה אותו בהם, כיון שסרח הביא את הכבלים וכיבלו, הביא את המגלבים והכהו, א"ל העבד לא היתה יודע שאני עבד רע, למה קנית אותי, אמר לו לפי שהייתי יודע שאתה עבד רע, התקנתי לך כבלים ומגלבים, שאם תסרח, אני ארדה אותך בהן, אף הקב"ה יתברך שמו, עד שלא ברא את האדם, התקין לו יסורין, לפי שהוא יודע כי יצר לב האדם רע [מנעוריו] (בראשית ח כא), לפיכך התקין לו את כל אלו, שנאמר נכונו ללצים שפטים [ומהלומות לגו כסילים].