מדרש על משלי 20:4

דָּבָר אַחֵר, כִּי הַמִּצְוָה וגו' לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא. אָמַר לָהֶן משֶׁה שֶׁלֹא תֹאמְרוּ משֶׁה אַחֵר עוֹמֵד וּמֵבִיא לָנוּ תּוֹרָה אַחֶרֶת מִן הַשָּׁמַיִם, כְּבָר אֲנִי מוֹדִיעַ אֶתְכֶם לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, שֶׁלֹא נִשְׁתַּיֵּיר הֵימֶנָּה בַּשָּׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הִיא וְכָל כְּלֵי אֻמָנוּתָהּ נִתְּנָה, עִנְוְתָנוּתָהּ, צִדְקָהּ וְיַשְׁרוּתָהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ. דָּבָר אַחֵר, מַהוּ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא. שְׁמוּאֵל אָמַר אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאִיסְטְרוֹלוֹגִין שֶׁאֻמְנוּתָן בַּשָּׁמָיִם, אָמְרוּ לִשְׁמוּאֵל הֲרֵי אַתָּה אִיסְטְרוֹלוֹגִין וְגָדוֹל בַּתּוֹרָה, אָמַר לָהֶן לֹא הָיִיתִי מַבִּיט בְּאִיסְטְרוֹלוֹגִים אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי פָּנוּי מִן הַתּוֹרָה, אֵימָתַי כְּשֶׁהָיִיתִי נִכְנָס לְבֵית הַמָּיִם. דָּבָר אַחֵר, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, אָמְרוּ לוֹ רַבֵּנוּ משֶׁה הֲרֵי אַתָּה אוֹמֵר לָנוּ לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, וְהֵיכָן הִיא, אָמַר לָהֶן בְּמָקוֹם קָרוֹב הִיא (דברים ל, יד): בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ, אֵינָהּ רְחוֹקָה מִכֶּם קְרוֹבָה הִיא לָכֶם. דָּבָר אַחֵר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ, רַבָּנָן אָמְרֵי שִׁבְעָה דְּבָרִים אָמַר שְׁלֹמֹה עַל הֶעָצֵל, וּמַה שֶּׁאָמַר משֶׁה הָיָה גָּדוֹל מִכֻּלָּם, כֵּיצַד אָמְרוּ לֶעָצֵל רַבְּךָ בָּעִיר לֵךְ וּלְמַד תּוֹרָה מִמֶּנּוּ, וְהוּא מֵשִׁיב אוֹתָן וְאוֹמֵר לָהֶן, מִתְיָרֵא אֲנִי מִן הָאֲרִי שֶׁבַּדֶּרֶךְ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, יג): אָמַר עָצֵל שַׁחַל בַּדָּרֶךְ. אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי רַבְּךָ בְּתוֹךְ הַמְדִינָה עֲמֹד וְלֵךְ אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶן מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁלֹא יְהֵא אֲרִי בְּתוֹךְ הָרְחוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, יג): אֲרִי בָּרְחֹבוֹת. אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי הוּא דָּר אֵצֶל בֵּיתְךָ, אָמַר לָהֶן וְהָאֲרִי בַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב, יג): אָמַר עָצֵל אֲרִי בַּחוּץ. אָמְרוּ לוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֵשִׁיב לָהֶן וְאִם הוֹלֵךְ אֲנִי וּמוֹצֵא אֶת הַדֶּלֶת נָעוּל, אֲנִי מְחַזֵּר וּבָא. אָמְרוּ לוֹ פָּתוּחַ הוּא, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב, יג): הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ, לַסּוֹף שֶׁלֹא הָיָה יוֹדֵעַ מַה לְּהָשִׁיב, אוֹמֵר לָהֶן, אוֹ הַדֶּלֶת פָּתוּחַ אוֹ נָעוּל, מְבַקֵּשׁ אֲנִי לִישֹׁן עוֹד מְעַט, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, ט): עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכָּב וגו'. עָמַד מִשְּׁנָתוֹ בַּבֹּקֶר נָתְנוּ לְפָנָיו לֶאֱכֹל הוּא מִתְעַצֵּל לָתֵת לְתוֹךְ פִּיו, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, טו): טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת נִלְאָה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל פִּיו, וְאֵיזֶה שְׁבִיעִי (משלי כ, ד): מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרשׁ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן. מַהוּ מֵחֹרֶף עָצֵל לֹא יַחֲרשׁ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי זֶה שֶׁאֵינוֹ לָמֵד תּוֹרָה בְּנַעֲרוּתוֹ וּמְבַקֵּשׁ לִלְמֹד בְּזִקְנוּתוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל, וְזֶהוּ וְשָׁאַל בַּקָּצִיר וָאָיִן. וּמַה שֶּׁאָמַר משֶׁה הָיָה גָּדוֹל מִכֻּלָּן, מִנַּיִן (דברים ל, יד): כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ, הוֹצֵא דָּבָר מִתּוֹךְ פִּיךָ.

(דף קה) אמר רב יהודה אמר רב אסי גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרם צ״ט מנה מתרומת הלשכה וכו׳. קרנא הוה שקיל איסתרא מזכאי ואיסתרא מחייב ודאין להו דינא והיכא עביד הכי והא כתיב (שמות כג ח) ושחד לא תקח ואסיקה דהוה שכר בטלה דמוכח כי הא דרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה אמר להו הבו לי גברא דדלי לי בהריקאי ואידן לכו דינא. א״ר אבהו בא וראה כמה סמויות עיניהם של מקבלי שחד אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא ספק מתרפא ספק אינו מתרפא והם נוטלים שוה פרוטה ומסמין עיניהם שנאמר (שם) כי השחד יעור עיני חכמים. ת״ר כי השחד יעור עיני חכמים קל וחומר לטפשים (שם) ויסלף דברי צדיקים ק״ו לרשעים מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו אלא ה״ק כי השחד יעור עיני חכמים אפילו חכם גדול ולוקח שחד אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. ויסלף דברי צדיקים (ע״ב) אפילו צדיק גמור ולוקח שחד אינו נפטר מן העלם בלא טירוף הדעת. כי אתא רב דימי אמר דרש רב נחמן בר כהן מ״ד (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ ואיש תרומות יהרסנה אם דומה דיין למלך שאינו צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן שמחזר על הגרנות יהרסנה. אמר רבה בר רב שילא האי דיינא דשאיל שאלתא פסול למידן דינא לא אמרן אלא דלית ליה לאושלוי אבל אית ליה לאושולי לית לן בה אמר רבא מ״ט דשוחדא כיון דמשקל שחד מיניה אקרבה דעתיה לגביה והוי כגופיה ואין אדם רואה חובה לעצמו מאי שחד שהוא חד. אמר רב פפא לא לידון איניש דינא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דרחים ליה לא חזי ליה חובה דסני ליה לא חזי ליה זכות. אמר אביי האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתיה לאו משום דמעלי טפי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא:

ר' שמעון בן יוחאי אומר: משל לשני אחים שהיו מסגלים ממון אחר אביהם. אחד מצרף דינר ואוכל, ואחד מצרף דינר ומניחו. זה שמצרף דינר ואוכל - נמצא שאין בידו כלום; זה שמצרף דינר ומניחו - נמצא עשיר לאחר זמן! כך תלמידי חכמים: למד ב' או ג' דברים ביום, ב' וג' פרקים בשבת, ב' וג' פרשיות - נמצא עשיר לאחר זמן, ועליו נאמר (משלי י׳:ה׳ג) וקובץ על יד ירבה. וזה שאומר: היום אני לומד! היום אני שונה! למחר אני שונה! - נמצא אין בידו כלום, ועליו הוא אומר (משלי י) נרדם בקיץ בן מביש, ואומר (משלי כ׳:ד׳) מחורף עצל לא יחרוש, ואומר (משלי כ״ד:ל׳) על שדה איש עצל עברתי - זה שקנה שדה כבר. ועל כרם אדם חסר לב - זה שקנה כרם, ואומר הואיל וקנה שדה וקנה כרם - לא עמל בהם. מנין שסופו נקרא עצל? ת"ל על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב; ולמה נקרא שמו חסר לב? על שקנה שדה וכרם, ולא עמל בהם. ומנין שסופו להניח שנים ושלשה דברים בפרשה? - והנה עלה כולו קמשונים. ומנין שהוא מבקש פתחה של פרשה ואינו מוצא? שנ' כסו פניו חרולים. ועוד הוא אומר (משלי כ״ד:ל״א) וגדר אבניו נהרסה: מתוך שראה שאין עומדת בידו - הוא יושב ומטמא את הטהור, ומטהר הטמא, ופורץ גדרים של חכמים. מה עונשו של זה? בא שלמה ופירש עליו בקבלה (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש. הא למדת, שכל הפורץ גדרים של חכמים לסוף פורעניות באים עליו.