מדרש על משלי 21:22

אמר רבי טוביהו בר' אליעזר ז״ל מפני מה פתח קהלת בפסוק זה בלשון יחיד וסיים בלשון רבים לפי שהיה קהלת מקהיל קהילות בישראל ומלמדם טעמי תורה שנאמר (שם יב) ויותר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם איזן וחיקר תיקן משלים הרבה ואומר (שם ז) טוב לשמוע גערת חכם זה קהלת. מאיש שומע שיר כסילים בבית המשתאות ומשתכרין ומניחין דברי יחיד מן המרובין לפיכך פתח קהלת לשון קהילה. (שם א) דברי קהלת בן דוד. כשם שהדבורה כולה עוקצין כך דברי שלמה כולן עוקצין בתחלה אמר (שם) מה יתרון לאדם בכל עמלו. ולבסוף אמר (שם יא) על כל אלה יביאך האלהים במשפט. ועוד אמר (שם יב) סוף דבר [את] האלהים ירא ואת מצותיו שמור. וכן (שם ז) טוב לשמוע גערת חכם. טוב להם לישראל לשמוע גערת חכם שנאמר (משלי כ״א:כ״ב) עיר גבורים עלה חכם ואין טוב אלא תורה שנא' (שם כה) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב. כלומר על המוכיח ועל המתוכח שכיון שקיבלו תוכחתו של משה רבינו זכו לברכה שנאמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו' מאיש שומע שיר כסילים אפילו הן מרובין. גערת היחיד חכם משובחת. שהרי קרח שמע למסיתין ונשתתף עמהם בבתי המשתאות וגרם לעצמו מה שגרם לכך נאמר טוב לשמוע גערת חכם ומה היתה תוכחה שהוכיח משה לישראל אלה הדברים:

ד"א עיר קטנה זה המדבר, ואנשים בה מעט זה דור המדבר, ובא אליה מלך גדול זה הקב"ה, ובנה עליה מצודים גדולים אימתי בשעה שעשו ישראל את העגל, מח כתיב הרף ממני ואשמידם (דברים ט יד) ומצא בה איש מסכן וחכם, זה משה הצדיק, שנאמר עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב), ומלט הוא את העיר בחכמתו, שנאמר למה ה' יחרה אפך בעמך (שמות לב יא), ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא, אמר הקב"ה אם אדם לא זכרו אני זוכרו, שנאמר ויזכר ימי עולם משה (עבדו) [עמו] (ישעיה סג יא).

דָּבָר אַחֵר, מִי כְּהֶחָכָם, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב בֵּיהּ (משלי כא, כב): עִיר גִּבֹּרִים עָלָה חָכָם. וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר, שֶׁפָּשַׁר תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל. רַבִּי מָנָא דִּשְׁאָב בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לְמשֶׁה, הָיָה אוֹמֵר לוֹ טֻמְאָתוֹ וְטָהֳרָתוֹ, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְפָרָשַׁת (ויקרא כא, א): אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאִם נִטְמְאוּ אֵלּוּ בַּמֶּה הוּא טָהֳרָתָן, לֹא הֵשִׁיבוֹ דָּבָר, אוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁתַּנּוּ פָּנָיו שֶׁל משֶׁה, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְפָרָשַׁת פָּרָה אֲדֻמָּה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה, משֶׁה, אוֹתָהּ אֲמִירָה שֶׁאָמַרְתִּי לְךָ אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים, וְאָמַרְתָּ לִי אִם נִטְמְאוּ בַּמֶּה הִיא טָהֳרָתָן, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךָ דָּבָר, זוֹ הִיא טָהֳרָתָן (במדבר יט, יז): וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכִי טָהֳרָה הִיא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, חֻקָּה הִיא וּגְזֵרָה גָּזַרְתִּי וְאֵין בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד עַל גְּזֵרָתִי, דִּכְתִיב (במדבר יט, ב): זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.