מדרש על משלי 22:20

דף ז ע"א. לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית (אסתר ט׳:כ״ט) אמר (רב יהודה אמר שמואל) [רב שמואל בר יהודה] בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העולם. אמר (רבי) [רב] שמואל בר (יצחק) [יהודה] שלחה [להם] אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות שלחה להם כבר כתובה אני (ומונחת) על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי ר' יוחנן ומעייל ר' יונתן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני (בספר) [לדורות] שלחו לה (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת שלישים ולא רביעים עד שמצאו לה מקרא מן התורה שאמר (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה. תניא רבי אליעזר אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (אסתר ו׳:ו׳) ויאמר המן בלבו רבי עקיבא אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (שם ג) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (רבי יוסי בן דורמסקית) [רבי מאיר] אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (שם) ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה (ר' מאיר) [רבי יוסי בן דורמסקית] אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם. (אמר רב יהודה) אמר שמואל אי הואי התם הוה אמרי להו מילתא דעדיפא מדכולהו שנאמר (שם ט) קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר (מדרבי יהודה אמר שמואל) [מדשמואל] דלית ליה פירכא [דר"א סברא הוא דלא הוה אינש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתא דנפשיה קאמר דר"ע דילמא כר' אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו והא דרבי מאיר דילמא כרבי חייא בר אבא דאמר בגתן ותרש שני טרשיים היו והא דרבי יוסי בן דורמסקית דילמא פריסתקי שדור דשמואל ודאי לית ליה פירכא]. אמר רבינא (ואי תימא רב נחמן בר יצחק) היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלא חריפא ממליא צנא דקרי רבי יוסף אמר מהכא (שם) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים ורב נחמן בר יצחק אמר מהכא (שם) וזכרם לא יסוף מזרעם: תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא אמרו לו וכי זו בלבד אמר והלא כבר נאמר (ס"א ד) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו מאי ואומר וכי תימא מימר טובא אמר דאי בעי איכתוב ודאי בעי לא איכתוב ת"ש אל תוסף על דבריו:

אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת (משלי כב, כ). מֹעֵצוֹת עוֹלֶה בַּגִּימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשָּׁה. וְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ לִבְנֵי נֹחַ, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שֶׁמֶן (ישעיה ה, א). כֶּרֶם, זוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ (שם כז, ב). וַיְעַזְּקֵהוּ (שם ה, ב), בְּאַבְרָהָם, שֶׁהִשְׁלַכְתִּי הַפְּסֹלֶת מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן יִשְׁמָעֵאל. וַיְסַקְּלֵהוּ (שם), בְּיִצְחָק, שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ עֵשָׂו. וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק (שם), הוּא יַעֲקֹב, שֶׁכָּל הַנְּטִיעוֹת שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ הָיוּ טוֹבוֹת וְנֶחְמָדוֹת כְּשׂרֵק זֶה שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וְזֶהוּ כֻּלּוֹ זֶרַע אֱמֶת. שׂוֹרֵק עוֹלֶה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשָּׁה, וְשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁל בְּנֵי נֹחַ, הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. כְּתִיב: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג, יט), וְאֵין חָכְמָה אֶלָּא תּוֹרָה. וּמַה שְּׁמָהּ. אָמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן (שם ח, ל). וְלֹא נִקְרֵאת תּוֹרָה, עַד שֶׁנִּתְּנָה בְּסִינַי. וְעַל מִנְיַן הַמִּצְוֹת נִקְרֵאת תּוֹרָה, כִּי הַמִּצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה הֵן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. תּוֹרָה עוֹלָה בְּגִימַטְרִיָּא שֵׁשׁ מֵאוֹת וְאַחַד עֶשְׂרֵה, וְהַשְּׁנַיִם שֶׁנִּפְחָתוּ מִן שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹש עֶשְׂרֵה, אֵלּוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב, אַחַת דִּבֶּר אֱלֹהִים, שְׁתַּיִם זוּ שָׁמַעְתִּי (תהלים סב, יב). וְזֶהוּ, תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה (דברים לג, ד), כְּמִנְיַן תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה. וְהַשְּׁנַיִם צִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי בְּפָרָשַׁת וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ. וְהִיא מוֹרָשָׁה לִבְנֵי יַעֲקֹב, וְלֹא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי (תהלים קמז, יט). וְכָתוּב בָּהּ יוֹם יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם (משלי ח, ל). וְאֵין יוֹם פָּחוֹת מֵאֶלֶף שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל (תהלים צד, ד). בְּמַה הָיְתָה כְּתוּבָה קֹדֶם שֶׁנִּתְּנָה. אִם עַל כֶּסֶף וְעַל זָהָב, וַהֲלֹא קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא כֶּסֶף וְזָהָב. אֶלָּא הָיְתָה כְּתוּבָה עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְעַל כֵּן יָבִין וְיַשְׂכִּיל כָּל אָדָם בְּדַעְתּוֹ וְשִׂכְלוֹ לַהֲגוֹת בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. כִּי כָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִדּוֹן בְּכָל יוֹם. וְעַל יְדֵי אָדָם אֶחָד, יִזְכֶּה הָעוֹלָם אוֹ יִתְחַיֵּב. וְאִם יִתְחַיֵּב עַל יָדָן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, וְחוֹטֵא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט, יח). וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים, הָעוֹלָם חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי. אִם יָבֹא אֶחָד וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת, שֶׁהִכְרִיעַ הָעֲבֵרוֹת עַל הַזְּכֻיּוֹת, וְנִמְצָא הָעוֹלָם מִתְחַיֵּב עַל יָדוֹ. וְאִם שְׁקוּלִין הָעֲוֹנוֹת כְּנֶגֶד הַזְּכֻיּוֹת, וּבָא אֶחָד וְעָשָׂה מִצְוָה אַחַת, הַזְּכֻיּוֹת מַכְרִיעִין עַל הָעֲוֹנוֹת. אַשְׁרָיו שֶׁמְּזַכֶּה אֶת הָעוֹלָם. וְאִם לֹא לָמַד כָּל צָרְכּוֹ, יַעֲשֶׂה מַעֲשָׂיו בֶּאֱמוּנָה. אָמַר אֵלִיָּהוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּמָצָאתִי אָדָם אֶחָד, וְהָיָה מַלְעִיג לִי וּמִתְלוֹצֵץ בִּי. אָמַרְתִּי לוֹ, מָה אַתָּה מֵשִׁיב לְיוֹם הַדִּין אַחַר שֶׁלֹּא לָמַדְתָּ תּוֹרָה. אָמַר, יֵשׁ לִי לְהָשִׁיב, בִּינָה וָדַעַת וָלֵב שֶׁלֹּא נִתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, מַה מְּלַאכְתֶּךָ. אָמַר לִי, צַיַּד עוֹפוֹת וְדָגִים אֲנִי. אָמַרְתִּי לוֹ, מִי נָתַן לְךָ דַּעַת וָלֵב לִיקַּח פִּשְׁתָּן וְלִטְווֹתוֹ וְלֶאֶרְגוֹ וְלַעֲשׂוֹת הַמְּצוּדוֹת וְלָקַחַת בָּהֶן דָּגִים וְעוֹפוֹת וּלְמָכְרָם. אָמַר לִי, בִּינָה וָדַעַת שֶׁנִּתְּנוּ לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמַרְתִּי לוֹ, לִיקַּח אֶת הַפִּשְׁתָּן לֶאֱרֹג וְלִטְווֹת וְלָקַחַת הַדָּגִים וְהָעוֹפוֹת, נָתְנוּ לְךָ בִּינָה וָדַעַת. אֲבָל לִקְנוֹת אֶת הַתּוֹרָה לֹא נָתְנוּ לְךָ בִּינָה. וּכְתִיב: כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ (דברים ל, יד). מִיָּד הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְהֵרִים קוֹלוֹ בִּבְכִי. אָמַרְתִּי לוֹ, בְּנִי, אַל יֵרַע לְךָ, שֶׁכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם כֵּיוָן שֶׁבָּאִין וְנִמְשָׁכִין מִן הַתּוֹרָה, מוֹכִיחִין עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֹשׁוּ עוֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׁרִיקוֹת וְאֹרְגִים חוֹרַי (ישעיה יט, ט), וְעָלָיו וְעַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ וְעַל הַדּוֹמִין לוֹ וְעַל הָעוֹשִׂין כְּמַעֲשָׂיו. וְאַחֲרִית דָּבָר, יִרְאַת ה'. וְעוֹשִׂין בֶּאֱמוּנָה, בּוֹ מוֹנֶה מְלַאכְתּוֹ וְרָאוּי לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

ד"א נטה ידך על השמים. מהיכן היה החשך, ר' יהודה ור' נחמיה, ר' יהודה אומר מחושך של מעלה, שנאמר ישת חשך סתרו (תהלים יחי יב), ר' נחמיה אומר מחושך של גיהנם, שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל (איוב י כב). אמר ר' יהושע בן לוי בשלשה מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו, שנאמר להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך (משלי כב כא), וכן שלמה אמר סוף דבר הכל נשמע וגו' (קהלת יב ג), מהו צלמות ולא סדרים (איוב י כב), כיון שאדם בצילה של מיתה, הוא סודר תלמודו. ר' תנחומא בר אבא [אמר] כין שהוא בא להסתלק, מלאכי השרת אומרים לו תנו עז לאלהים וגו' (תהלים סח לה), וכן הוא אומר כה אמר ה' [אלהים] ביום רדתי שאולה וגו' (יחזקאל לא טו), הוי ארץ עיפתה כמו אופל וגו'. ר' יהודה אומר במה הרשעים מתכסין כשיורדין לשאול, בחושך, חזקיה אמר גיגית זו במה מכסין אותה בכלי חרש מינה וביה, כשם שהיא של חרש, כך אין מכסין אותה אלא בחרש, כך הרשעים מה כתיב בהם והיה במחשך מעשיהם וגו' (ישעיה כט טו), ולפיכך הקב"ה מורידן לשאל שהיא חשיכה, ומכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחושך על פני תהום (בראשית א ב), הוי אותו החושך שהוא בא על המצרים, מתוך גיהנם באט. וכמה היה אותו החושך, רבותינו אמרו כדינר עבה גורדיצן (פי' שם מקום) וימש חושך.