מדרש על משלי 25:1

דָּבָר אַחֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר שִׁיר חַד, הַשִּׁירִים תְּרֵין, הָא תְּלָתָא. וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אֲמַר שִׁיר הַשִּׁירִים כֻּלָּהּ חַד, וְאִלֵּין תַּרְתֵּין אָחְרָנְיָאתָא מָה אַתְּ עָבֵד לוֹן, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, וְחַד מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד, סָבְרִין מֵימַר דָּוִד אֲמָרָן, וְאַתְּ תּוֹלֶה בְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ד): כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, אֶלָּא מַה שִּׁיר הַשִּׁירִים שְׁלֹמֹה אֲמָרָהּ וְתָלָה אוֹתָהּ בְּדָוִד. כְּשֶׁתִּמְצָא אוֹמֵר כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מְשֻׁלָּשִׁין הָיוּ, שָׁלשׁ מַעֲלוֹת עָלָה שְׁלֹמֹה, בַּמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה כְּתִיב (מלכים א ה, ד): כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר. בְּמַעֲלָה שְׁנִיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה, א): וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל. בְּמַעֲלָה שְׁלִישִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא ה', אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, וּכְתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק וגו', וּכְתִיב (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה', אֶלָּא מַה כִּסְּאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, אַף כִּסְּאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. מַה כִּסֵּא ה' דָּן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה, אַף כִּסֵּא שְׁלֹמֹה דָּן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה, וְאֵי זֶה הוּא, זֶה דִינִין שֶׁל זוֹנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ג, טז): אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים, מִי הָיוּ, רַב אָמַר רוּחוֹת הָיוּ, וְרַבָּנָן אָמְרִין יְבָמוֹת הָיוּ. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר זוֹנוֹת מַמָּשׁ הָיוּ וְהוֹצִיא דִינָן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה. שָׁלשׁ יְרִידוֹת יָרַד שְׁלֹמֹה, יְרִידָה רִאשׁוֹנָה, מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ גָּדוֹל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, נִתְמַעֲטָה מַלְכוּתוֹ וְלֹא הָיָה מֶלֶךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי א, א): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. יְרִידָה שְׁנִיָּה, מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, נִתְמַעֲטָה מַלְכוּתוֹ וְלֹא הָיָה מֶלֶךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת א, יב): אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם. יְרִידָה הַשְּׁלִישִׁית, מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם, נִתְמַעֲטָה מַלְכוּתוֹ וְלֹא הָיָה מֶלֶךְ אֶלָּא עַל בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ז): הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, (שיר השירים ג, ח): כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, וַאֲפִלּוּ עַל מִטָּתוֹ לֹא הָיָה מֶלֶךְ, שֶׁהָיָה מְפַחֵד מִן הָרוּחוֹת. שְׁלשָׁה עוֹלָמוֹת רָאָה, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חוּנְיָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר, מֶלֶךְ, הֶדְיוֹט, וּמֶלֶךְ. חָכָם, טִפֵּשׁ, וְחָכָם. עָשִׁיר, עָנִי, וְעָשִׁיר. מַה טַּעַם (קהלת ז, טו): אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, לֵית בַּר נָשׁ מְתַנֵּי אוּנְקִי דִּידֵיהּ אֶלָּא בִּשְׁעַת רַוְחֵיהּ. רַבִּי חוּנְיָא אָמַר, הֶדְיוֹט, מֶלֶךְ, וְהֶדְיוֹט. טִפֵּשׁ, חָכָם, וְטִפֵּשׁ. עָנִי, עָשִׁיר, וְעָנִי. מַה טַּעַם אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי הֲוֵינָא כַּד הֲוֵינָא, בְּרַם כְּעָן לֵית אֲנָא. שָׁלשׁ, עֲבֵרוֹת עָבַר, הִרְבָּה לוֹ סוּסִים, הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים, הִרְבָּה לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כז): וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים, וְלֹא הָיוּ נִגְנָבוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֲפִלּוּ מִשְׁקָלוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁל זָהָב הָיוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב ט, כ): אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא, א): וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה וגו' מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם וגו', רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל שֵׁם (דברים ז, ג): לֹא תִתְחַתֵּן בָּם, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר לְאַהֲבָה, אַהֲבָה מַמָּשׁ לִזְנוּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר כְּתִיב (נחמיה יג, כו): גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה בּוֹעֲלָן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת וְלֹא הָיוּ מוֹדִיעוֹת אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר לְאַהֲבָה, לְהַאֲהִיבָן לְאָהֳבָן וּלְקָרְבָן וּלְגַיְּרָן וּלְהַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא פָּלִיג אַתְּלָתֵיהוֹן. שְׁלשָׁה שְׂטָנִים נִזְדַּוְּגוּ לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א יא, יד): וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי, וּכְתִיב (מלכים א יא, כג): וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רָזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע, וּכְתִיב (מלכים א יא, כה): וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ סוּסִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י, כט): וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה. שָׁלשׁ מְשָׁלוֹת אָמַר (משלי א, א): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (משלי י, ט): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶּן חָכָם יְשַׂמַח אָב, (משלי כה, א): גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה. שְׁלשָׁה הֲבָלִים אָמַר (קהלת א, ב): הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת וגו', הֲבֵל חַד, וַהֲבָלִים תְּרֵין, הָא תְּלָתָא. שְׁלשָׁה שִׁירִים אָמַר: שִׁיר חַד, הַשִּׁירִים תְּרֵין, הָא תְּלָתָא. שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: יְדִידְיָה, שְׁלֹמֹה, קֹהֶלֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הַנְהוּ תְּלָתָא, אָגוּר, יָקֶה, לְמוּאֵל, אִיתִיאֵל, הָא שִׁבְעָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְעִקַּר אַוְתֶנְטִיָּה שֶׁלָּהֶן, יְדִידְיָה, קֹהֶלֶת, שְׁלֹמֹה. מוֹדֶה רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּאֵלּוּ אַרְבָּעָה שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ וְנִתְכַּנָּה בָּהֶן, הֵן צְרִיכִין לְהִדָּרֵשׁ: אָגוּר, שֶׁאָגוּר דִּבְרֵי תוֹרָה. בִּן יָקֶה, בֶּן שֶׁהֵקִיאָה לְשָׁעָה, כַּסֵּפֶל הַזֶּה שֶׁנִּתְמַלֵּא בְּשַׁעְתּוֹ וְנִשְׁפַּךְ בְּשַׁעְתּוֹ, כָּךְ לָמַד שְׁלֹמֹה תּוֹרָה בְּשַׁעְתָּהּ וּשְׁכֵחָהּ בְּשַׁעְתָּהּ. לְמוּאֵל, שֶׁנָּם לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ, אָמַר יָכוֹל אֲנִי לְהַרְבּוֹת וְלֹא לַחֲטוֹא. לְאִיתִיאֵל, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל, אִיתִיאֵל, אִתִּי אֵל וְאֻכָל. שְׁלשָׁה סְפָרִים כָּתַב: מִשְׁלֵי, וְקֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים. אֵי זֶה מֵהֶן כָּתַב תְּחִלָּה, רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יוֹנָתָן, רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר מִשְׁלֵי כָּתַב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, וְאַחַר כָּךְ קֹהֶלֶת, וּמַיְתֵי לָהּ מֵהַאי קְרָא (מלכים א ה, יב): וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, מָשָׁל זֶה סֵפֶר מִשְׁלֵי, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, זֶה שִׁיר הַשִּׁירִים, וְקֹהֶלֶת בַּסּוֹף אָמַר. מַתְנְיָיתָא דְרַבִּי חִיָּא רַבָּה פְּלִיגָא עַל הָדֵין שְׁמַעְתָּא, מַתְנִיתָּא אָמְרָה שְׁלָשְׁתָּן כָּתַב כְּאַחַת, וּשְׁמַעְתָּא אָמְרָהּ כָּל חַד וְחַד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא רַבָּה רַק לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר שְׁלשָׁה סְפָרִים: מִשְׁלֵי, וְקֹהֶלֶת, וְשִׁיר הַשִּׁירִים. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים כָּתַב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁלֵי, וְאַחַר כָּךְ קֹהֶלֶת, וּמַיְתֵי לָהּ רַבִּי יוֹנָתָן מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּשֶׁאָדָם נַעַר אוֹמֵר דִּבְרֵי זֶמֶר, הִגְדִיל אוֹמֵר דִּבְרֵי מְשָׁלוֹת, הִזְקִין אוֹמֵר דִּבְרֵי הֲבָלִים. רַבִּי יַנַּאי חָמוּי דְּרַבִּי אַמֵּי אָמַר הַכֹּל מוֹדִים שֶׁקֹּהֶלֶת בַּסּוֹף אֲמָרָהּ.

תנו רבנן כשחלה ר׳ אליעזר נכנסו ד׳ זקנים לבקרו ר׳ טרפון ור׳ יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא נענה ר׳ טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטפה של גשמים שטפה של גשמים בעוה״ז ורבי בעוה״ז ולעוה״ב. נענה ר׳ יהושע ואמר טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה שגלגל חמה בעוה״ז ורבי בעוה״ז ולעולם הבא. נענה ר׳ אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעוה״ז ורבי בעוה״ז ולעוה״ב. נענה ר׳ עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין א״ל עקיבא זו מנין לך אמר מקרא אני דורש (מ״ב כא א) בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים וגו׳ ויעש הרע בעיני ה׳ (ע״ב) וכתיב (משלי כה א) גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיהו מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה ולמנשה בנו לא לימד תורה אלא מכל טורח שמרה בו ומכל עמל שעמל בו לא העלוהו למוטב אלא יסורין שנאמר (דהי״ב לג י) וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרוהו בנחשתים ויוליכוהו בבלה וכתיב (שם לג יב) ובהיצר לו חילה את פני ה' וגו׳ ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו הא למדת שחביבין יסורין:

(משלי כה א): "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה" - אמר רבי לוי: מפני מה זכו אנשי חזקיה מלך יהודה לאריכות ימים? מפני שהיו מתונין ומיישבין את הדין, שנאמר: (משלי כה יא): "תפוחי זהב במשכיות כסף, [דבר דבור על אפניו]". אמר רבי חמא בר חנינא: מה תלמוד לומר "גם אלה"? אלא, מלמד שהיו מתונין בדין ומיישבין את הדין, שכל מי שהוא מקפיד בדין, סופו לשכוח את דבריו, שכן מצינו במשה רבינו, על שהקפיד לשעה, שכח את דבריו, והשיב אלעזר תחתיו, שנאמר: (במדבר לא כא): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה: זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' את משה". למשה רבינו ציווה, ולי לא ציווה. "אשר העתיקו אנשי חזקיה" - למה נאמר? שאני אומר: משלות ושיר השירים וקהלת גנוזין עד שנכתבין: במשלות מה הוא אומר - (משלי ז יא): "הומיה היא וסוררת, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בחוץ פעם ברחובות ואצל כל פינה תארוב", בשיר השירים מהו אומר - (שיר השירים א יג): "צרור המור דודי לי בין שדיי ילין, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין גדי", בקהלת מה הוא אומר - (קהלת יא ט): "שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט". אמר רבי יוחנן: ביקשו לגנוז ספר קהלת, שמצאו בו דברים נוטין לצד מינות: משה רבינו אמר (במדבר טו לט): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ושלמה אמר (קהלת יא ט): "והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך". הותרה הרצועה?! לית דין ולית דיין?! כיוון שמצאו בסוף הפסוק "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו 'יפה אמר שלמה'. ד"א "אשר העתיקו" - אין העתיקו אלא פירשו, כמד"א (בראשית יב ח): "ויעתק משם ההרה", איןצריך לומר (איוב ט ה): "המעתיק הרים ולא ידעו". והלא דברים קל וחומר, ומה אם משה רבינו, אבי הנביאים ואבי החכמים, על שהקפיד לשעה שכח את דבריו, קל וחומר לשאר בני האדם. בן עזאי אומר: עמדת על דבריך - ביטלתם.