מדרש על משלי 25:16

יא תָּנוּ רַבָּנָן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, אֵלּוּ הֵן: בֶּן עַזַּאי, בֶּן זוֹמָא, וְאַחֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לָהֶם רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁתִּכָּנְסוּ אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תֹּאמְרוּ: 'מַיִם מַיִם'. מִשּׁוּם דִּכְתִיב: (תהילים ק״א:ז׳) "דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי". בֶּן עַזַּאי הֵצִיץ וָמֵת, וְעָלָיו הָכָּתוּב אוֹמֵר: (תהילים קט״ז:ט״ו) "יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו". בֶּן זוֹמָא הֵצִיץ וְנִפְגַּע, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: (משלי כ״ה:ט״ז) "דְּבַשׁ מָצָאתָ, אֶכֹל דַּיֶּךָּ, פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ". אַחֵר, קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת. רַבִּי עֲקִיבָא [נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְ]יָצָא בְּשָׁלוֹם. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מַהוּ לִסְרוּסִי כַּלְבָּא? אָמַר לָהֶם: (ויקרא כ״ב:כ״ד) "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ". כָּל שֶׁבְּאַרְצְכֶם לֹא תַּעֲשׂוּ. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: בְּתוּלָה שֶׁעִבְּרָה, מַהוּ [לְכֹהֵן גָּדוֹל]? מִי חַיְשִׁינָן לְהָא דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: יָכוֹלְנִי לִבְעֹל כַּמָּה (בתולות) [בְּעִילוֹת] בְּלֹא דָּם? אוֹ דִּילְמָא, דִּשְׁמוּאֵל לָא שְׁכִיח? אָמַר לְהוּ: דִּשְׁמוּאֵל לָא שְׁכִיחַ, וְחַיְשִׁינָן, שֶׁמָּא בְּאַמְבָּטֵי עִבְּרָה. וְהָא אָמַר שְׁמוּאֵל: כָּל שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אֵינוֹ מַזְרִיעַ? (דילמא) מֵעִיקָרָא נַמִּי, יוֹרֶה כַּחֵץ הֲוָאִי!

תנו רבנן ארבעה נכנסו לפרדס אלו הן: בן עזאי, בן זומא, אחר ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת ועליו הכתוב אומר (תהלים קטז טו) יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע. עליו הכתוב אומר (משלי כה טז) דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. אחר קצץ בנטיעות. רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום:

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, תַּמָּן תְּנֵינַן אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ לַפַּרְדֵּס, בֶּן עַזַּאי, וּבֶן זוֹמָא, אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא. בֶּן עַזַּאי, הֵצִיץ וְנִפְגַּע, וְעָלָיו נֶאֱמַר (משלי כה, טז): דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ. בֶּן זוֹמָא, הֵצִיץ וָמֵת, וְעָלָיו נֶאֱמַר (תהלים קטז, טו): יָקָר בְּעֵינֵי ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, כֵּיצַד קִצֵּץ בַּנְּטִיעוֹת, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִכְנַס לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּמִדְרָשׁוֹת וְרוֹאֶה תִּינוֹקוֹת שֶׁמַּצְלִיחִין בַּתּוֹרָה, הָיָה אוֹמֵר עֲלֵיהוֹן מִלַּיָּא וּמִסְתַּתְּמִין, וְעָלָיו נֶאֱמַר (קהלת ה, ה): אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ. רַבִּי עֲקִיבָא נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְשָׁלוֹם, וְאָמַר, לֹא מִפְּנֵי שֶׁגָּדוֹל אֲנִי מֵחֲבֵרַי, אֶלָּא כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים בַּמִּשְׁנָה, מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו.