מדרש על משלי 25:18

מ״א) דבור תשיעי: לא תענה ברעך עד שקר. אמר שלמה המלך בחכמתו, כל מה שיכול אדם לעמול ולסגל במצות ובמעשים טובים אינו די להספיק להיות כפרה על היוצא מפיו לרע, לכך חייב אדם לשמור פיו מלשון הרע, שהלשון נכווית תחלה לכל האברים, והיא באה תחלה לדין. בא וראה כמה קשה לשון הרע, לכן אמר דוד לדואג האדומי נמשלת כחרב חדה: הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה וגו׳ (תהלים נ״ב ד'), וכתיב מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר (משלי כ״ה י"ח), כשם שרעתה של חרב חדה אוכלת משני צדדין, כך לשון הרע הורגת מכל צדדין: האומרו, והמקבלו, ומי שנאמר עליו. וכשם שחץ שיוצא מתחת ידו של אדם שוב אינו יכול להשיבו, כך מי שמעיד עדות שקר על חבירו בבית דין, אע״פ שמתחרט מאה פעמים, שוב אינו יכול לחזור מרעתו ולהצילו.

מד מְאַיְּמִין עַל הָעֵדִים. הֵיכִי אַמְרִינָן לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: הָכִי אַמְרִינָן לְהוּ: (משלי כ״ה:י״ד) "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן, אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר". אָמַר לֵיהּ רָבָא: יַכְלֵי לְמֵימַר: שֵׁב שְׁנֵי הֲוָה כַּפְנָאוְאַבָּבָא דְּאוּמְנָא לָא חָלִיף. אֶלָּא אָמַר רָבָא: אַמְרִינָן לְהוּ: (משלי כ״ה:י״ח) "מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן, אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר". אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי: יַכְלֵי לְמֵימַר: שֵׁב שְׁנֵי הֲוָה מוֹתָנָאוְאִינַשׁ בְּלָא שְׁנֵי לָא שָׁכִיב. אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי, אָמַר לִי נָתָן בַּר מַר זוּטְרָא: אַמְרֵי לְהוּ: סַהֲדֵי שַׁקְרֵי, אַאוּגְרַיְהוּ זִילֵי, דִּכְתִיב: (מלכים א כ״א:י׳) "וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ, וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר: בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ".

ד"א שא נא כליך, מלשון (חרב שנונה) [וחרב וחץ שנון] (משלי כה יח), חיצי גבור שנונים (תהלים קכ ד), ואני המחבר אומר השאה ממש, לשון השחזה, כדאמרי' אין משחיזין את הסכין במשחזת של אבן, אבל משיאין אותו על גבי חברתה, א"ל בבקשה ממך השחז כליך ואל תאכילני נבילות: