מדרש על משלי 26:23

חיים שנים ישלם – ולא מתים. שנים ישלם, נמצא אתה אומר שבעה גנבים הם. הראשון שבגנבים גונב דעת הבריות, והמסרב לחברו לארחו ואין בלבו לקרותו, והמרבה בתקרובות ויודע שאינו מקבל, והפותח חביותיו והן מכורות לחנונים, והמועל במדות, והמשקר במשקולות, והמערב את הגרדן בתלתן והחול בפול והחומץ בשמן. (מפני) שאמרו השמן אינו מקבל (מפני) [מעל], לפיכך מושחין בו מלכים. (ולא עוד אלא שמעלין עליו שאם היה יכול לגנוב דעת העליונה גונבה). וכן מצינו באבשלום שגנב שלש (גנבות). לב אביו ולב בית דין ולב בית ישראל. שנאמר ויגנב אבשלום וגו' (שמואל ב' טו). וכי מה גדול הגונב או הנגנב, הוי אומר זה הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש. וכן מצינו באבותינו כשעמדו על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה. שנאמר כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות יט) כביכול. ונגנב לב ((בית דין) [הקב”ה]) בידן, שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם (דברים ה). ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע לפניו, תלמוד לומר ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא נכון עמו (תהלים עח). ואף על פי כן, והוא רחום יכפר עוון. ואומר כסף סגים מצופה על חרש וגו' (משלי כז).

וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. חֶסֶד זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ח): וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ. וֶאֱמֶת זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה וגו'. הֱוֵי חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, כְּמָה דְתֵימָא וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. צֶדֶק זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): צִדְקַת ה' עָשָׂה. וְשָׁלוֹם זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ו): בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי. נָשָׁקוּ, וַיִּשַּׁק לוֹ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ כָּל הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁל תִּפְלוּת חוּץ מִשָּׁלשׁ [כדכתיב לעיל], וַיִּשַּׁק לוֹ, מַהוּ וַיִּשַּׁק לוֹ, זֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה שָׂמַח בִּגְדֻלָּתוֹ שֶׁל זֶה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, נָטַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, זֶה נוֹטֵל כְּהֻנָּה וְנוֹתֵן לְוִיָּה, וְזֶה נוֹטֵל לְוִיָּה וְנוֹתֵן כְּהֻנָּה. דָּבָר אַחֵר, וַיִּשַּׁק לוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָשָׁל לְזֶהָבִי שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה אַחַת וְרָאָה אוֹתָהּ מִבִּפְנִים שֶׁל חֶרֶס וּמִבַּחוּץ שֶׁל זָהָב, לְיָמִים הֵבִיאוּ לוֹ מוֹנִיטָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב, אָמַר לָהֶם הָרִאשׁוֹן חֶרֶס הָיָה וְהָיָה מְצֻפֶּה זָהָב, אֲבָל זֶה כֻּלָּהּ זָהָב. כָּךְ נְשִׁיקָה שֶׁנָּשַׁק עֵשָׂו לְיַעֲקֹב לֹא הָיָה אֶלָּא לִפְסֹלֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כו, כג): כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ. וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ (משלי כו, כג): שְׂפָתַיִם דֹּלְקוֹת וְלֶב רָע, שֶׁלֹא בִּקֵּשׁ לְנָשְׁקוֹ אֶלָּא לְנָשְׁכוֹ. אֲבָל נְשִׁיקָה שֶׁל אַהֲרֹן וּמשֶׁה הָיְתָה נְשִׁיקָה שֶׁל אֱמֶת, וַעֲלֵיהֶן הוּא אוֹמֵר (תהלים פה, יא): חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה אַהֲרֹן. וֶאֱמֶת, זֶה משֶׁה. וְרַבִּי עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חֶסֶד, זֶה משֶׁה, שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם יוֹסֵף. וֶאֱמֶת, זֶה אַהֲרֹן, דִּכְתִיב (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, הֱוֵי: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן. וַיִּשַּׁק לוֹ, אֵין אָנוּ יוֹדְעִים לְמִי חָלַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּבוֹד, אִם לְאַהֲרֹן אִם לְמשֶׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים לְאַהֲרֹן שֶׁהָיָה בְּמִצְרַיִם וּמִתְנַבֵּא לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אוֹתָם, כְּדֵי שֶׁיָּבֹא משֶׁה וְיָעִיד עַל דְּבָרָיו שֶׁל אַהֲרֹן וְיִהְיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֱמֶת הָיָה מִתְנַבֵּא אַהֲרֹן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְמשֶׁה, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹא משֶׁה וְיַאֲמִינוּ לִדְבָרָיו.

ד"א ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני. ושלמה צווה כסף סגים מצופה על חרס שפתים דולקים ולב רע (משלי כו כג), למה עשו היה דומה למולייר שמבחוץ הוא של זהב, ומרגליות קבועות בו, אלא מבפנים הוא של חרס [כך היה עשו אומר לאביו הנני, ובלבו היה אומר מתי ימות], שנאמר ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), הרי כסף סגים מצופה על חרס וגו' ופן אתה מוצא שזרעו של [עשו] המן אומר בלבו, ויאמר המן בלבו (אסתר ו ו), אמר נבל בלבו (תהלים יד א), ואתה אמרת בלבבך שמים אעלה וגו' (ישעיה יד יג), והיה ביום ההוא יעלו דברים על לבבך וגו' (יחזקאל לח י), אמר בלבו שכח אל (תהלים י יא), ועתה שמעי (נא את) [זאת] עדינה היושבת לבטח האומרת בלבבה [אני ואפסי עוד] (ישעיה מז ח) הוי כי שבע תועבות בלבו, ושלמה צווח כסף סגים וגו'.