מדרש על משלי 27:27

ואל פתח אהל מועד לא הביאו. אמר להם אסור לכם לשחוט חוץ מאהל מועד, ר' ישמעאל אומר כיון שאמר להם משה היו מתאוים שאמר להם משה היו מתאוים לאכול בשר, באותה שעה הזהרו עצמן מן השחיטה שלא לשחוט חוץ מאהל מועד, ולמה כן לפי שהיו להוטים אחר ע"ז והיו שוחטין לעבודה זרה, אמר הקב"ה למשה צוה להם לישראל שלא ישחטו חוץ מאהל מועד עד שירחיקם מע"ז, ועוד מזה הטעם כסוי דם חיה שגזר הבורא לכסות, שלא יעברו בני אדם על הדם ויתדמה לו שהוא של צאן ויבוא לשחוט חוץ מאהל מועד, וכיון שבאו ליכנס לארץ הותרה להם שחיטה בכל מקום, למה כי בעת שכבש יהושע את הארץ החריב כל ע"ז שבארץ ישראל ובטל אותם לגמרי, לפיכך הותרה השחיטה בכל מקום, שכן כתיב כי ירחיב ה' וגו' (דברים י"ב כ '), אמר הקב"ה לישראל לא בשביל שהתרתי לכם את השחיטה תהיו נוטלים מתוך הצאן ושוחטים, אמר שלמה ודי חלב עזים [ללחמך ללחם בידך] (משלי כ"ז כ"ז), מלמד לישראל שאם יש להם כבשים מה שהוא גוזז מהם לכסות שלך, שנאמר כבשים ללבושיך ומחיר שדה עתודים (שם שם כ"ו), שכר שאתה עושה מן העתודים תהא לוקח בהם שדות, ודי חלב עזים וגו', דייך חלב עזים ללחמך וללחם ביתך, אמר ר' עקיבא ראה היאך חס הקב"ה על ממונם של ישראל, בתורה כתיב וזבחת מבקרך ומצאנך (דברים י"ב כ"א), לא תהא נוטל מן הצאן ושוחט ולא תהא נוטל וקריב, אלא ממה שהם מולדות אתה רשאי להקריב, אמר ר' אלעזר בר שמוע וכשיהיה לוקח משבת לשבת, לא יהא לוקח עד שיהיה נמלך בתוך ביתו, מנין שנאמר ואמרת אוכלה בשר (שם שם כ), ולפיכך משה הזהירן בשחיטה, כלומר שלא יגזול אדם את שורו של זה או צאנו של זה וישחוט ויאכל, וכל מי שעושה כך כאילו שופך דמים, וישעיה ע"ה רמז בזה ואמר שוחט השור מכה איש (ישעיה סו ג), ואחר שהזכיר גנות בהמת היהודים והזהירם מזה, הזהירם עוד מן העריות, ומן כל דבר שהמצרים עושים, ועוד ממעשה ארץ כנען:

כיון שניתנה התורה צוותה בהרבה דברים שהיו נהוגים בהם מדרך ארץ. הלא נראה פרשה מיוחדת ביציאת חוץ בתורה. אף שמדרך הארץ לעשות כן. וכבר העיר על זה ר' יוחנן. אמר (עירובין ק' ע"ב) אלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה דרך ארץ מתרנגול שמפייס ואח"כ בועל. כלו' שהיו בני אדם נוהגין בדברים אלו במדת דרך ארץ אף בלא תורה: ורואה אני להעיר שצניעות בדבריהם היא צניעות בית הכסא כמפורש בברכות (ס"ב ע"א). ודרך ארץ הוא שם מיוחד בדבריהם לענין שאמרו בנות לוט כדרך כל הארץ. ועל אלו שתי הפעולות בצרכי הגו סובבים הרבה הלכות בהלכות דרך ארץ. והן מפוזרות בברייתות רבות במקומות שונים עד שנקבעו בשולחן ערוך או"ח על זה הלכות מיוחדות. הלכות ביה"כ והלכות ציעות. אלא שהאחרונים קוראים צניעות מה שקראו הראשונים דרך ארץ. ועוד אני רואה להעיר שהוזכרו כאן גזל ועריות שכבר נהוגין בבני נח מדרך ארץ ולעומת זה נמצא לחכמינו שהיו מחזקין עניני דרך ארץ עפ"י התורה ואמרו על זה. למדתך התורה דרך ארץ. ואערוך כאן איזה דברים שנפרטו בתלמוד בשם דרך ארץ. ת"ר ד' צריכין חזוק ואלו הן תורה ומעשים טובים תפלה ודרך ארץ וכו' דרך ארץ מנין חזק ונתחזק בעד עמנו (ש"ב י' י"ב). ופרש"י אם אומן הוא לאומנתו אם סוחר הוא לסחורתו אם איש מלחמה הוא למלחמתו (ברכות ל"ב ע"ג): ת"ר ואספת דגנך מת"ל. לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך (יהושע א' ח') יכול דברים ככתבן. ת"ל ואספת דגנך (דברים י"א י"ד) הנהג בהן מנהג דרך ארץ. ופירש"י שאם תבא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה (שם ל"ה ע"ב). וזה ביאור ג"כ למה שהשוו ד"א לתורה ומע"ט שצריכה חיזוק: ויביאה אל האדם (בראשית ב' כ"ב) א"ר ירמיה בן אלעזר מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדה"ר. מכאן למדה תורה ד"א שיחזור גדול עם קטן בשושבינות. רש"י שושבין משתדל בחופתו ובזיווגו (שם ס"א ע"א) כלו' שהתורה בסגנון ספוריה מלמדת את האדם בדרך ארץ: ובברכות שם ס"ב ע"א בלשון ארמי. גבי ר' כהנא על גנא תותיה פורייה דרב וכו' א"ל כהנא הכא את פוקד לאו אורח ארעא. ושם ע"ב. דילמא יתבי נשי (לעשות צריכיהן) ולאו אורח ארעא לאסתכולי בהו. ובשבת (ק"מ ע"ב) א"ר חסדא בר בי רב לא לישדר מאניה לאושפיזיה לחווריה ליה. דלאו אורח ארעא. דילמא חזי ביה מידי ואתי למגניא. וכן ביומא (י"ב ע"א) אהא דתניא עורות קדשים בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע (ואין דנין אותן משום גזל) אמר רביי שמע מינה אורח ארעא למישבק גולפא ומשכא לאושפיזיה. כלו' והדין עם בעלי אושפזיכנין: תנא דר"י לימדך תורה ד"א בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו (שבת קי"ד ע"ב): דתניא השותה כוסו בבת אחת ה"ז גרגרן שנים דרך ארץ שלשה מגסי רוח (פסחים פ"ו ע"ב). וברייתא זו תני לה במס' ד"א פ"ז: אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה והוא הדין לקצבים. מכאן למדה תורה דרך אטרץ שלא יאכל אדם בשר קודם השפט וניתוח. מאי קמל"ן אילימא לאפוקי מדרב הונא (רש"י מאי קמל"ן ד"א או איסור ולמימר דאסור לאכול ממנה וכו') דאר"ה וכו'. אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל. כדתניא וכו' (ביצה כ"ה עא). ולשון ר' חננאל ושם ואסיקנא הני מילי לענין מוסר ודרך ארץ וכו' שנראה רעבתן: ורואה אני כאן להעיר שכבר הבדילו בין לשון דרך ארץ ובין לשון אורח ארעא. שאם ימדה תורה דרך ארץ הוא חמור יותר מאורח ארעא. עד שהוצרכו לפרש דדרך ארץ דנקיט רמי בר חמא אורח ארעא קאמר: ויקרא אל משה וידבר הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה ד"א שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא א"כ קורהו. מסייע ליה לר' חנינא דאר"ח לא יאמר אדם דבר לחבירו אא"כ קורהו (יומא ד' ע"ב): תנא משמיה דר"י בן קרחה בשר ששאלו שלא כהוגן ניתן להם שלא כהוגן לחם ששאלו כהוגן ניתן להם כהוגן. מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בלילה (שם ע"ה ע"ב): ת"ר אשר בנה אשר נטע אשר ארש לימדה תורה ד"א שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה ואף שלמה אמר בחכמתו וכו' (סוטה מ"ד): ת"ר אשר יצוד וכו' למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת (חולין פ"ד ע"א): ת"ר כי ירחיב וגו' למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם אלא לתיאבון וכו' (שם): וחיים לנערותיך (משלי כ"ז כ"ז) מיכן למדה תורה ד"א שלא ילמד אדם את בנו בשר ויין (שם): ואגב אורחא אעיר שמכל אלה לא מזכרו במסכת דרך ארץ חוץ מהברייתא השותה כוסו וכו': והנה הרבה דברים שלא צותה התורה בהם ונשארו נימוס ודרך ארץ. והם מפוזרים בדברי הנביאים לפי שחנוך העם מקטנם ועד גדולם תלוי בהם שיהיו מנימוסים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם. ונכתב בענין החינוך ספר שלם. והוא ספר משלי שנכתב לחינוך המוסרי ולא לחינוך הדתי או התוריי. ולא נמצא בו שיזהיר את בנו על שמירת שבת וחוקי המועדים וכיוצא בהם. והוא קורא זה הדרך דרך חכמה. כמ"ש בדרך חכמה הורתיך וגו' (ד' י"א). וכלל בלימודיו ענין העסק והקנין מלאכת הבית והשדה. ושמירת הבריאות שלא יחלה הגוף. מה שהוא ג"כ בכלל דרך ארץ. והדעת נותנת כי דברי אגור בן יקה (משלי ל׳:א׳) ודברי למואל (שם ל"א) היו ג"כ ספרים שלמים מאלה עניני החינוך. אלא שנכתבו בסגנון אחר. ולא העתיקו אנשי חזקיהו מהם רק מעט. אם מפני שלא ראו עוד צורך בהם. או מה שנראה יותר. שנאבדו ספריהם והנשאר מהאבדון העתיקו וחברום אל משלי שלמה. וכמו כן הרבה דברים בספר קהלת. וכן בספר בן סירא שהוא ג"כ על דרך ספר משלי: ובלי ספק שהיו להם עוד ספרים כאלה לצורך חינוך העם וללמד הבנים והבנות. וספרים כאלה הם נכתבים כפי מקומם ושעתם. ואין כל הדעות שוות בדברים כאלה. כי מושג הנאה והמגונה הוא משתנה כפי המקום והזמן. ואף המועיל והמזיק אינם בהחלטה כי עת ומשפט לכל דבר. ואולי הספרים שנאבדו ספרי בן לענה ובן חגלה שנזכרו בירושלמי דפ' חלק ובמדרש קהלת עם ספרי בן סירא היו ג"כ בענינים כאלה. ולא ראו צורך בהם עוד: גם היו נשאלים על דברים כאלה. בנדה (ס"ט ע"ב) תנו רבנן י"ב דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את ר' יהושע בן חנניה ג' דברי חכמה ג' דברי הגדה ג' דברי בורות ג' דברי דרך ארץ. ופרשום אם בגמרא ואמרו. ג' דברי ד"א. מה יעשה אדם ויחכם. אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה וכו'. מה יעשה אדם ויתעשר. א"ל ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה וכו'. מה יעשה אדם ויהיה לו בנים זכרים. א"ל ישא אשה ההוגנת לו ויקדש עצמו בשעת תשמיש וכו'. הנה כללו לימוד החכמה ועושר ובנים בשם דרך ארץ. וכיוצא בו מסופר מאלכסנדרוס מוקדון ששאל עשרה דברים את זקני הנגב (תמיד ל"ב ע"א). ורובן הם מענין דרך ארץ. ובעל מאור עינים העתיק ממכתב אריסטיאה ע"ב שאלות שאל תלמי המלך את הזקנים. ובתוכם נמצאו ג"כ שאלות בדברי ד"א: וכשנסתכל בהרבה והרבה ברייתות שהובאו בגמרא בענין דברים שמחליאין את הגוף ושמבריאין את החולה ומניעת הדברים שמביאין לידי סכנה הנה הם בכללם הלכות ד"א: ונזכרו בגמרא דברי ד"א הרבה בשם האמוראים. והם קראום מילי דעלמא. כלו' דברים שהעולם מתנהג ומתקיים בהם. דרך משל. בפסחים (קי"ג ע"א) דאמר רב לאיבו בריה טרחי בך בשמעתא ולא מסתייע מילתא תא אגמרך מילי דעתמא. ובשבת (פ"ב ע"א) א"ל ר' הונא לרבה בריה מ"ט לא שכיחת קמיה דר' חסדא דמחדדן שמעתיה. א"ל מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא. אמר לי מאן דעייל לבה"כ וכו'. א"ל הוא עסוק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא. כל שכן זיל לגביה וכו': ואלו הדברים מפוזרים הם בתלמוד בכמה מקומות. ואנו רגילין לקוראן הגדה. ור' שרירא גאון כתב באגרתו בענין הברייתות. דהנך קמייתא כלהו הוו נפישין וטרייתהון ותנייהון ומאי דאצטרכו רבנן מנהון אמרי' בגמרא. ודקדקו בהו והנפיקו בהו טעמיהו. ושארא אשתכח דלא צריכינן להו וכו'. וכד משכחינן נסחאי דברייתא לא סמכינן עלייהו דלא מתניין. ולא ידיען אי קושטא אינון אי לאו. אלא הנך דר' חייא בלחוד הוו גריסן בי רבנן. ובברייתות נמי אחרוה (אולי צ"ל אחרות) דקרי להו קטיעות דלא לאורויי מנייהו כגון הלכות דרך ארץ והגדות אחרות. הרי שכלל הלכות ד"א עם ההגדות. וקרי להו קטיעות דלאו לאורויי מנייהו. כלו' כיון שאין למידין מהם הרי נקטעו (ועיי' בדור דור ודורשיו ח"ב צד ר"נ): ומרוב אלה הברייתות נעתקו דברים גם במשנה. ומה שהם במדות ובהנהגת החכמים ותלמידים חוברה מסכתא שלימה. והיא מסכת אבות. ונתוסף עליהם באדר"נ שהיא תוספתא למס' אבות (כמו שכתבו התו' ב"ק כ"ה ע"א בד"ה ק"ו). אלא שבמסכתא זו השקיפו יותר על דרכי החכמים ותלמידיהם. ובאדר"נ הרחיבו יותר בעניני ד"א בכלל. אמנם גם החכמים היו שונים בדרכיהם. עד שנמצא פרק שלם במס' ברכות בהבדל מנהגי הסעודה בין בית שמאי ובית הלל. ותלו מנהגיהם אם במנהגים אחרים או בהלכות שיהו שונים אלו מאלו. ואעתיק לשון הרמב"ם בה' דעות פ"ה. כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדיעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהא ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדיבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו וכו'. והוא סדר שם שאר עניני דרך ארץ בכלל. ומה שהוא נוגע בשמירת הגוף מתחלואים בפרט: ודוגמא לדבר בענין ת"ח בבבא בתרא (נ"ז ע"ב). חלוק של ת"ח כיצד וכו'. טלית של ת"ח כיצד וכו'. שלחן של ת"ח כיצד וכו'. מטה של ת"ח כיצד וכו': וקראו חז"ל לדרך ארץ דעה. כענין שקראו שלמה דרך חכמה. אמרו בא"דרנ פ"מ לענין תלמידים דרש ר"גל הזקן ד' דברים. דג טמא. דג טהור וכו'. דג טמא כיצד. בן עניים שלמה מקרא ומשנה הלכות ואגדות ואין בו דעה. בן עשירים וכו' ויש בו דעה. כלו' שזה מחונך ומנימוס ויש בו דרך ארץ מה שאין כן בבני עניים. ובסדר אליהו רבה פ"ו (צד ל"ג) שנה. כל ת"ח שאין בו דעה בהמה טובה ממנו: והרבה מאלה הברייתות שנשנו בד"א הם מפוזרות בתלמוד כמו שהזכרנו. מהם שנשנו בבית המדרש ואתאמר עליהון תנו רבנן. ומהם שלא נשנו בבית המדרש ואיתאמר עליוהו תניא או תני ר' פלוני:

אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט וְגוֹ'. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ נוֹחֲרִין אֶת הַבְּהֵמָה וְאוֹכְלִין אוֹתָהּ. וְכָאן אָסְרָה תּוֹרָה, וְאָמַר לָהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ. אָמַר לָהֶם: אָסוּר לָכֶם לִשְׁחֹט חוּץ מֵאֹהֶל מוֹעֵד. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כֵּיוָן שֶׁאָמַר לָהֶם מֹשֶׁה כֵּן, הָיוּ מִתְאַוִּים לֶאֱכֹל בָּשָׂר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִזְהִירוּ עַצְמָן מִן הַשְּׁחִיטָה, שֶׁלֹּא לִשְׁחֹט חוּץ מֵאֹהֶל מוֹעֵד. וְלָמָּה כֵן. אֶלָּא שֶׁהָיוּ לְהוּטִין עַד עַכְשָׁו אַחַר עֲבוֹדָה זָרָה. וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ שׁוֹחֲטִין לַעֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ כָּתַב, וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם וְגוֹ'. כֵּיוָן שֶׁבִּקְּשׁוּ לִיכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בָּאוּ לָהֶם אֵצֶל מֹשֶׁה, אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, אָנוּ מְבַקְּשִׁים לֶאֱכֹל בָּשָׂר, כֵּיצַד נַעֲשֶׂה. אָמַר לָהֶם: לְשֶׁעָבַר כְּשֶׁהֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר, הָיָה לָכֶם אָסוּר לִשְׁחֹט חוּץ מֵאֹהֶל מוֹעֵד. אֲבָל כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִין לָאָרֶץ, מֻתָּר לָכֶם לִשְׁחֹט בְּכָל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְגוֹ' (דברים יב, כ). אָמַר לָהֶם: לֹא בִּשְׁבִיל שֶׁהִתַּרְתִּי לָכֶם אֶת הַשְּׁחִיטָה, תִּהְיוּ נוֹטְלִין מִן הַצֹּאן וְשׁוֹחֲטִין. אָמַר שְׁלֹמֹה, וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ (משלי כז, כז). מֹשֶׁה מְלַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם, אִם יֵשׁ לוֹ כְּבָשִׂים, מַה שֶּׁאַתָּה גּוֹזֵז מֵהֶם, לְכַסּוֹת שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּבָשִׂים לִלְבוּשְׁךָ. וּמְחִיר שְׂדֵה עַתּוּדִים (שם פסוק כו). מַהוּ וּמְחִיר שְׂדֵה עַתּוּדִים. שָׂכָר שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה מִן הָעַתּוּדִים שֶׁהֵן מוֹלִידוֹת הַצֹּאן, הֱוֵי לוֹקֵחַ בָּהֶם שָׂדוֹת. וְדֵי חֲלֵב עִזִּים, דַּיְּךָ חֲלֵב עִזִּים. לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, רְאֵה הֵיאַךְ חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל נִכְסֵיהֶן (ס״א: מִחְיָתָם) שֶׁל יִשְׂרָאֵל. רְאֵה מַהוּ אוֹמֵר, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ, מִמַּה שֶּׁהֵן יוֹלְדוֹת. לֹא תְּהֵא נוֹטֵל מִן הַצֹּאן וְשׁוֹחֵט וְלֹא נוֹטֵל וּמַקְרִיב, אֶלָּא מִמַּה שֶּׁהֵן מוֹלִידוֹת. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ (דברים טו, יט). מִמַּה שֶּׁהֵם מוֹלִידוֹת, אַתָּה רַשַּׁאי לִקְרַב. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אִם יִהְיֶה לְאָדָם מִיִּשְׂרָאֵל עֲשָׂרָה לִטְרִין כֶּסֶף, יְהֵא אוֹכֵל יֶרֶק בַּקְּדֵרָה. וְאִם יִהְיֶה לוֹ עֶשְׂרִים, יְהֵא אוֹכֵל בָּאִלְפָּס. וְאִם יִהְיֶה לוֹ שְׁלֹשִׁים לִטְרִין, יְהֵא אוֹכֵל לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת. וְאִם יִהְיֶה לוֹ חֲמִשִּׁים, יְהֵא אוֹכֵל לִיטְרָא שֶׁל בָּשָׂר בְּכָל יוֹם וָיוֹם. וְכָל כָּךְ לָמָּה. כְּדֵי לָחוּס עַל נִכְסֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ, כְּשֶׁהוּא לוֹקֵחַ מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לֹא יְהֵא לוֹקֵחַ עַד שֶׁנִּמְלַךְ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וּמִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כָּתוּב, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר (דברים יב, כ). לְפִיכָךְ מֹשֶׁה מַזְהִיר וּמְרַמֵּז לָהֶם, שֶׁלֹּא יְהוּ מַרְבִּין בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה.