מדרש על משלי 5:19

(משלי ה יח): "יהי מקורך ברוך" - מכאן אמרו: אשרי אדם שאשתו מעירו, תורתו מעירו, פרנסתו מעירו, ועליו הכתוב אומר "יהי מקורך ברוך, ושמח מאשת נעוריך". אמר ר' שמואל בר נחמני: אשרי אדם שקנה חכמה, שקנה לו דברי תורה מנעוריו, הה"ד "ושמח מאשת נעוריך". ומניין שהלשון הזה לשון תורה - ממה שכתוב: (משלי ה יט): "איילת אהבים ויעלת חן [דדיה ירווך בכל עת, באהבתה תשגה תמיד]". (משלי ה כ): "ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה" - מוטב לך לחבק דדיה של תורה, שמביאה אותך לידי זכות, מלחבק חיק נכריה, שהיא מביאה אותך לידי חובה.

(דף עז ע״ב) מכריז ר׳ יוחנן הזהרו מזבובים של בעלי ראתן. ר׳ זירא לא הוה יתיב בזיקיה. ר׳ אלעזר לא עייל באהליה. ר׳ אמי ור׳ אסי לא הוו אכלי מביעי דההיא מבואה. ר׳ יהושע ב״ל מיכרך בהו ועסיק בתורה אמר (משלי ה יט) אילת אהבים ויעלת חן אם חן מעלה על לומדיה אגוני לא מגנא. כי הוה שכיב אמרו ליה למלאך המות זיל עבד ליה רעותיה אזל אתחזי ליה א״ל אחוי לי דוכתאי אמר ליה לחיי (א״ל) הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא יהבה ניהליה כי מטא להתם דלייה קא מחוי ליה שוור נפל לההוא גיסא נקטיה בקרנא דגלימיה א״ל בשבועתא דלא אתינא אמר הקב״ה אי איתשיל אשבועתא ניהדר אי לא לא ניהדר א״ל הב לי סכינאי לא יהב ליה נפקת בת קלא ואמרה ליה יהביה ניהליה דמתבעי לברייתא מכריז אליהו קמיה פנו מקום לבר ליואי פנו מקום לבר ליואי אזל אשכחיה לר׳ שמעון בן יוחאי דהוה יתב על תלת עשר תכטקי פיזא א״ל את הוא בר ליואי א״ל הן א״ל נראה הקשת בימיך א״ל הן א״כ אי אתה בר ליואי ולא היא דלא הואי מידי אלא סבר לא אחזיק טיבותא לנפשאי. רבי חנינא בר פפא שושביניה הוה כי הוה קא ניחא נפשיה אמרו ליה למלאך המות זיל עביד ליה רעותיה אזל לגביה ואתחזי ליה א״ל שבקי תלתין יום עד דניהדר תלמודאי דאמרי אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שבקיה לבתר תלתין יומין אזל אתחזי ליה א״ל אחוי לי דוכתאי א״ל לחיי א״ל הב לי סכינך דלמא מבעתת לי באורחא א״ל כחברך בעית למעבד לי א״ל אייתי ספר תורה וחזי מי איכא מידי דכתיב ביה דלא קיימתיה א״ל מי איכרכת בבעלי ראתן ואיעסקת בתורה ואפ״ה כי נח נפשיה אפסיק ליה עמודא דנורא בין דידיה לעלמא וגמירי דלא מפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרין בדרא קרב לגביה ר׳ אלכסנדרי אמר עשה בשביל כבוד חכמים לא אשגח עשה בשביל כבוד אביך לא אשגח עשה בשביל כבוד עצמך אסתלק אמר אביי לאפוקי ממאן דלא קיים אפילו אות אחת א״ל רב אדא בר מתנא לאפוקי ממר דלא אית ליה מעקה לאיגריה ולא היא מיהוי הוה וההיא שעתה הוא דשדייא זיקא:

לב מַכְרִיז רַבִּי יוֹחָנָן: הִזָּהֲרוּ מִזְּבוּבִים שֶׁל בַּעֲלֵי רָאתָן. רַבִּי זֵירָא לָא הֲוָה יָתִיב בְּזִיקֵיהּ. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עַיִיל בְּאָהֳלֵיהּ. רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי לָא הֲווּ אַכְלֵי מִבֵּיעֵי דְּהַהִיא מְבוֹאָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִיכְרַךְ בְּהוּ וְעָסִיק בַּתּוֹרָה. אָמַר: (משלי ה׳:י״ט) "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן", אִם חֵן מַעֲלָה עַל לוֹמְדֶיהָ, אַגּוּנִי [לָא] מַגְנִי?! כִּי הֲוָה שָׁכִיב, אָמְרוּ לֵיהּ לְמַלְאַךְ־הַמָּוֶת: זִיל עָבִיד לֵיהּ רְעוּתֵיהּ! אָזַל אִיתְחָזִי לֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: אַחְוִי לִי דּוּכְתָּאִי, אָמַר לֵיהּ: לְחַיֵּי. [אָמַר לֵיהּ]: הַב לִי סַכִּינָךְ דִּלְמָא מִיבְעַתְּת לִי בְּאוֹרְחָא. יְהָבָה נִיהֲלֵיהּ. כִּי מָטָא לְהָתָם, דַּלְיֵיהּ, קָא מַחְוִי לֵיהּ. שָׁוַר נָפַל לְהַהוּא גִּיסָא. נַקְטֵיהּ בְּקַרְנָא דִּגְלִימֵיהּ. אָמַר לֵיהּ: בִּשְׁבוּעָתָא, דְּלָא אַתִּינָא! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִי אִיתְּשַׁל אַשְּׁבוּעָתֵיהּ, נֶהְדַּר. אִי לָא, לָא נֶהְדַּר! אָמַר לֵיהּ: הַב לִי סַכִּינָאִי, לָא הֲוָה יָהַב לֵיהּ. נַפְקָא בַּת־קָלָא וְאָמְרָה לֵיהּ: הַב נִיהֲלֵיהּ, דְּמִתְבְּעָא לִבְרִיָּתָא. מַכְרִיז אֵלִיָּהוּ קַמֵּיהּ: פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר־לִיוָאִי, פַּנּוּ מָקוֹם לְבַר־לִיוָאִי! אָזַל, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי דַּהֲוָה יָתִיב עַל תְּלַת עֲשַׂר תַּכְטְקֵי פִּיזָא. אָמַר לֵיהּ: אַתְּ הוּא בַּר־לִיוָאִי? אָמַר לֵיהּ: הֵן. (אמר לו:) נִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בְּיָמֶיךָ? אָמַר לוֹ: הֵן.