מדרש על קהלת 4:14

אודה ה' בכל לבי. מדבר ביצר טוב ויצר רע שלא יהא בלבי נקף. זה שאמר הכתוב (קהלת ד יג) טוב ילד מסכן וחכם. ולמה נקרא שמו ילד דהוא מכוין ברייתא לארחן טבן. ולמה צווחין ליה מסכן דלית כל עמא שמעין ליה. ולמה צווחין ליה חכם דקא מזדווג לבר נש מי"ג שנין ולעילא. (שם) ממלך זקן. זה יצר הרע. ולמה צווחין ליה מלך דכל אברים שמעין ליה. ולמה צווחין ליה זקן דהוא מזדויג ליה לבר אנש מן טליותא עד סיבותא. הדא הוא דכתיב (בראשית ח כא) כי יצר לב האדם רע מנעוריו. משננער ממעי אמו. ולמה צווחין ליה כסיל דהוא מכווין לברייתא בארחן בישן. (קהלת ד יד) כי מבית הסורים. דהא מכשכש לברייתא כמין ביני סוריאתא. (שם) כי גם במלכותו נולד רש. במלכותו זה של יצר הרע נולד יצר טוב. אספרה כל נפלאותיך הפליאה הזאת יש בה לשעבר ויש בה לעולם הזה ויש בה לעולם הבא:

כי מבית האסורים יצא למלוך. כמו יוסף שהיה בבית הסוהר ויצא בכל ארץ מצרים אבל הכסיל כי גם הוא במלכותו ובעושרו ובכבודו נולד רש נולד מן השמים גזירה ויהיה רש שירד מגדולתו למדנו מזה שטוב לאדם שיהיה ילד מסכן וחכם ועוסק במצות ממלך, מאדם עשיר והוא זקן וכסיל ולא שמר המצות שסופו של זה הצדיק שיהיה עשיר כמלך אבל הרשע סופו תקלה מעשרו. נולד רש כענין שנ' עשיר ישכב וגו'.

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ (תהלים מ, ה), זֶה יוֹסֵף. (תהלים מ, ה): וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים, עַל יְדֵי שֶׁאָמַר לְשַׂר הַמַּשְׁקִים (בראשית מ, יד): זְכַרְתַּנִּי וְהִזְכַּרְתַּנִּי, נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ, רַבִּי יוּדָן אָמַר הָמוֹן רִבֵּי רַבְרְבַיָא שֶׁהֵם שָׂטִים אַחֲרֵי כָּזָב, אוֹי לוֹ לְמִי שֶׁהוּא בּוֹטֵחַ בָּהֶם. (קהלת ה, ב): כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן, אָמַר פַּרְעֹה מִי מִתְקַיֵּם עַל מִי אֲנִי עַל אֱלֹהָי אוֹ אֱלֹהָי עָלַי, אָמַר לוֹ אַתָּה עַל אֱלֹהֶיךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי מִקֵּץ וגו'. (קהלת ד, יד): כִּי מִבֵּית הָסוּרִים יָצָא לִמְלֹךְ, זֶה יוֹסֵף שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִים שֶׁל פַּרְעֹה. יָצָא לִמְלֹךְ, (בראשית מא, יד): וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה, (קהלת ד, יד): כִּי גַּם בְּמַלְכוּתוֹ נוֹלַד רָשׁ, בְּמַלְכוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף נוֹלְדָה רָשְׁתּוֹ שֶׁל פּוֹטִיפֶרַע. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי מִקֵּץ (קהלת ד, טו): רָאִיתִי אֶת כָּל הַחַיִּים הַמְהַלְּכִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, זֶה יוֹסֵף. (קהלת ד, טו): עִם הַיֶּלֶד הַשֵּׁנִי, אֵלּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ, וְלָמָּה נִתּוֹסַף לוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים, כְּדֵי שֶׁיַּחֲלֹם פַּרְעֹה וְיִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים.