מדרש על קהלת 9:9

מעשה ברב כהנא שנתן לו הקב״ה בן ושמו סליק, והיה בן חמש שנים, תפש אביו בידו להוציאו מן הבית ללמוד תורה, אמרה לו אמו של תינוק לאיזה מקום אתה מוליך את בני, אמר לה אמסרנו למי שילמדנו תורה, אמרה לו טוב לנו שנמות שנינו ולא נראה בפרידת בנינו, אינו יוצא ולא ילמוד תורה ולא יעשה מלאכה. א״ל בעלה מהרי תני כתובתך ואקרענה ואשלם מה שבתוכה, אמרה היא מה מום ראית בי כי תגרשני והלא כתיב והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר (דברים כ״ד:א׳), השיב בעלה ואמר אין מום גדול מזה כי תמנעי את בני ממים חיים, ואין מים אלא תורה שנאמר הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳), ונאמר כי חיים הם למוצאיהם (משלי ד׳:כ״ב), אמרה האשה נעשה פשרה אני ואתה, אמר כיצד, אמרה תצא לשוק ותמצא לנו רב מובהק, ונעשה עמו תנאי על ימים ושנים רבים [שילמדו בביתנו] ולא יצא מן הבית, ואני אשרת אותו ואפלא את כליו וארחץ כתליו, מיד רצה הבעל לשוק ומצא חכם מטיל ציצית בשבעה חוליות, אמר לו שלום עליך רבי, אמר לו עליך שלום אדוני, א״ל מה שמך, אמר לו אליעזר זעירי שמי, א״ל יש לך אשה ובנים אמר הן והרי הם עומדים כנגדי, אשתי מרי תורה היא שנאמר ראה חיים עם האשה אשר אהבת (קהלת ט׳:ט׳) ובני אדוני הם התלמידים, אלו בעלי תורה. וכן חייב האדם ללמד את בנו תורה כשיהיה כבן שש כבן שבע שנאמר עם ז״ו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיהו מ״ג:כ״א). מיד אמרה האשה אתה [תלמד את בני בביתי] ולא יצא סליק בני מפתח ביתי. אמר האיש אני מקבל עלי, מיד כתב רב כהנא שטר לרבי אליעזר, ור״א כתב שטר לרב כהנא, ולמד את סליק בנו, ומעת שיצא מבטן אמו לא יצא מפתח ביתו עד שלמד כ״ה שנה ונעשה בן ל' שנה, ופרע רב כהנא לרבי אליעזר זעירי אלף משקל זהב.

פיסקא. וללמדו אומנות מנא לן אמר חזקיה דאמר קרא (קהלת ט ט) ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו כך חייב ללמדו אומנות אם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות וי״א אף להשיטו בנהר מ״ט חיותיה היא רבי יהודה אומר כל מי שאינו מלמדו אומנות כאילו מלמדו לסטות מאי בינייהו איכא בינייהו דאגמריה נמי עיסקא:

יא [פִּסְקָא. הָאָב חַיָּב בִּבְנוֹ וְכוּ'], וּלְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, מְנָא לָן? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: (קהלת ט׳:ט׳) "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ", אִם אִשָּׁה מַמָּשׁ [הִיא], כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְהַשִּׂיאוֹ [אִשָּׁה], כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. אִי תּוֹרָה הִיא, כְּשֵׁם שֶׁחַיָּב לְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, כָּךְ חַיָּב לְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף לְהַשִּׁיטוֹ בַּנָּהָר, מַאי טַעְמָא? חַיּוּתֵיהּ הִיא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַמְּדוֹ אֻמָּנוּת, [מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת. 'לִסְטוּת', סַלְקָא דַּעְתָּךָ? אֶלָּא] כְּאִלּוּ מְלַמְּדוֹ לִסְטוּת. מַאי בֵּינַיְהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְהוּ, דְּאַגְמְרֵיהּ (נמי) עִיסְקָא.