מדרש על שמות 16:36

פס'. ומנחתו שני עשרונים. אע"פ שהכבשים מנחתם עשרון אחד לכבש אחד יצא זה בשני עשרונים. יכול כשם שנכפלה סולתו כך יכפיל יינו ת"ל ונסכו יין רביעית ההין. יכול לא יכפיל יינו שאין (ההין בכלל) עם הסלת ת"ל ונסכו יין רביעית כל נסכיו יהיו רביעית לכך כתוב בה"א וקרי בוא"ו שיהו כל נסוכי מצות העומר שוין. וצריכין אנו לידע תקון מנחת העומר כיצד ובאיזה חדש ובכמה בחדש והיאך קציר העומר. והיאך הנפתו והקרבתו. אם חטים ואם שעורים אם קטניות ואם היה כלו נשרף או כלו נאכל. ואם הקומץ נשרף. והשירים נאכלין לכהנים. ואם היה נבלל בשמן. ואם היה לו לבונה. ואם גדיש היה קרב. ואם סולת לקיים מה שנאמר (תהילים קי״ט:י״ח) גל עיני ואביטה נפלאות וגו'. וכבר מודעת זאת בכל הארץ כי תורת אלהינו תמימה אין להוסיף ואין לגרוע הימנה והכתובין מתקנין זה את זה כענין (שם יט) משפטי ה' [א] כוונתו שאם מצא קצור קוצר ועי' מכות דף ח' ע"ב וברש"י שם אמת צדקו יחדו. וכבר אמר לנו משה רבינו (דברים ל׳:י״ד) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך וגו'. בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו (שם לב)כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם. שאין דעת להבין. ותימה גדולה על אנשים אשר לא ראו תקון הקרבנות וההקרבות וההגשות ומנחת העומר ומנחת נסכים ומנחת כהן וכהנת ומנחת נזיר ומנחת סוטה ומנחת חריבה ובלולה והיאך היו היציקות והבלילות והקמיצות והתנופות ולא נתעסקו בהן ולא בספר תקוניהן ולא היה דעתם כי אם להפוך דברי אלהים חיים ומלך עולם להעמיד דבריהם על תהו ולומר כי כן התורה ואם חכמים המה ואם תורת אלהינו היתה כמו שאומר למה לא דרשו התורה על מתכונתה כדרך חכמי ישראל שקבלו מאבותיהם ומרבניהם דור אחר דור חכם ששמע מרבו ורבו מרבו עד הנביאים חגי זכריה ומלאכי שקבלו מן הנביאים הראשונים שקבלו מן הזקנים שקבלו מן יהושע בן נון שקבל מפי משה רבינו שקבל מהר סיני. והלא מצות העומר אחת משש מאות. ושלש עשרה מצות. והדבר צריך דרשה לחקור ולהודיע לישראל התקון שהיה נקצר בלילה של ששה עשר בניסן וקרב ביום ט"ז בניסן. כדתנן במסכת מנחות מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים לא בכר הקרוב מביאין אותו מכל מקום וכו' פי' מפני מה אמרו מצות העומר להביא מן הקרוב למה משום שנא' בפרשת ויקרא (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב. וצריך להיות רך מל היה מביא אותו מן הקרוב לירושלים אבל אם לא בכר הקרוב לירושלים היו מביאין מכל מקום. ותנן כיצד היו עושין שלוחי בית דין יוצאין מבעוד יום ועושין אותן כרוכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור. כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסת לשם כדי שיהא נקצר בעסק גדול במו שנאמר (משלי י״ד:כ״ח) ברב עם הדרת מלך וגו' ואומר (תהילים נ״ה:ט״ו) אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש. ותנן כיון שחשכה יו"ט של ט"ז בניסן אמר להן הממונה לקצור בא השמש אמרו לו הין שלשה פעמים. מגל זו אמר הין. קופה זו אמר הין קופה זו אמר הין קופה זו אמר הין. אקצור והן אומרין לו קצור ג' פעמים על כל דבר ודבר. אומרין לו הין הין הין על כל דבר ודבר. כך למה על כל דבר ודבר הן אומרין הין. מפני הביתוסין שהיו אומרין אין קצירת העומר במוצאי יום טוב שחל שבת להיות אחריו. אבל לאחר שבת בראשית. לפיכך היו אומרין שלש פעמים הין הין הין על כל דבר ודבר להודיע לכל שאחר יום טוב הוא נקצר ואפי' הוא שבת קצרוהו ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה שנאמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. היו מהבהבין אותו באור. כדי לקיים בו מצות קלי שנאמר אביב קלוי באש. נתנוהו באבוב והאבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולן. שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו. נתנוהו לריחים של גרושות שנאמר גרש כרמל. והוציאו ממנו עשרון שמנופה בי"ג נפה. שנאמר את עמר. אין עומר פחות מעשרון. שנאמר (שמות ט״ז:ל״ו) והעומר עשירית האיפה הוא. והשאר נפדה ונאכל לכל אדם בא לו לעשרון. ונותן שמנו ולבונתו שנאמר (ויקרא ב׳:ט״ו) ונתתה עליה שמן ושמת עליה לבונה מנחה היא. יצק ובלל. הניף והגיש. שנאמר והניף את העומר לפני ה'. משקרב העומר יוצאין ומוצאין שווקי ירושלים שמלאים קמח סלת קלי משקרב העומר הותר החדש מיד לפי שאין בית דין מתעצלין בו לפיכך היו מותרין בחדש. והיה מתיר במדינה לעם הארץ לאכל בחדש. ושתי הלחם של עצרת היו מתירין במקדש להביא מנחה מתבואה חדשה. והעומר היה בא שעורין שנאמר אביב למדנו אביב שהוא שעורין דכתיב (שמות מ) כי השעורה אביב ולפי שהוא צורך גבוה היה בשבת שנאמר ועשיתם ביום הניפכם את העומר. וכתיב (ויקרא י״ב:ג׳) וביום השמיני ימול מה להלן אפילו בשבת אף כאן אפילו בשבת. זה הכלל כל דבר שהוא בא מחובה צורך גבוה דוחה שבת כגון התמידין והמוספין והפסח. סידור לחם הפנים. שכתוב בו (ויקרא כ״ד:ח׳) ביום השבת ביום השבת יערכנו שזה הוא יום לפני ה' תמיד לפי שאמר הכתוב מצות העומר אחד מצות חג הפסח עד ממחרת השבת. ידענו שזה יום ראשון מקרא קדש של חג המצות שמחרתו הוא יום ט"ז. והנפתו היתה ביום. שנאמר ביום הניפכם. אבל קצירתו בלילה כדי לזרז להיות מתוקן מן הבקר להתיר לעם לאכל בחדש שנאמר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. היתה המנחה הזו נקמצת ונקטר הקומץ. והשאר לכהנים שנאמר (שם ב) (והקריב) [והקטיר] הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה וגו'. וכתיב במקום אחר (שם) והנותרת מן המנחה יאכלו אהרן ובניו למדנו לכל המנחות ששיריהם לכהנים. דתנן ואלו מנחות נקמצות ושיריהם לכהנים מנחת הסלת והמחבת והמרחשת והחלות והרקיקים וכו':

והעמר איני יודיע כמה ת"ל עשירית האיפה הוא. אחד מעשרה בשלוש סאין שהן שבעת רבעים ועוד: ועוד זה אחד מחמשה ברובע:

עשירית האפה. מ"ג בצים ושלישית ביצה: