מדרש על שמות 19:14

לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ז, א), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ל, ד): מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד וגו'. מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה ה' וגו'. וַיֵּרַד, (שמות יט, כ): וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי. (משלי ל, ד): מִי אָסַף רוּחַ, (איוב יב, י): אֲשֶׁר בְּיָדוֹ נֶפֶשׁ כָּל חָי, (משלי ל, ד): מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, (איוב כו, ח): צֹרֵר מַיִם בְּעָבָיו, (משלי ל, ד): מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, (שמואל א ב, ו): ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה וגו' (משלי ל, ד): מַה שְּׁמוֹ, צוּר שְׁמוֹ, שַׁדַּי שְׁמוֹ, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, (משלי ל, ד): וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע, (שמות ד, כב): בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה אֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ (מלכים ב ב, יא): וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם, וַיֵּרַד, (מלכים ב א, טו): רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, (מלכים א יז, א): חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר וגו'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, (מלכים ב ב, ח): וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וגו'. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, (מלכים א יז, כג): וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ. דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי הוּא זֶה שֶׁתְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְהִיא מוֹרִידָה אֶת הַגְּשָׁמִים, וּבִזְכוּתוֹ רוּחוֹת טוֹבוֹת מְנַשְׁבוֹת לְגַדֵּל אֶת הָעֲשָׂבִים, שֶׁנֶּאֱמַר מִי אָסַף רוּחַ, זֶה שֶׁמְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו, הֱוֵי בְּחָפְנָיו. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלאכי ג, י): הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם לוֹמַר דָּי. וּמִנַּיִן שֶׁהָרוּחוֹת צֹרֶךְ הַתְּבוּאָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (דברים לב, ב): יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל וגו'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, מִי שֶׁאֵינוֹ מְחַלֵּק מַעְשְׂרוֹתָיו בְּחָפְנָיו אֵין תְּפִלָּתוֹ עוֹלָה לַשָּׁמַיִם וְאֵינָהּ מוֹרֶדֶת אֶת הַגְּשָׁמִים, אֶלָּא צוֹרֵר הַמַּיִם בֶּעָבִים וְאֵינָם יוֹרְדִים לָאָרֶץ. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, כְּמָה דְתֵימָא (דברים כח, כד): יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר. מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. מַה שְׁמוֹ, אַבְרָהָם הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, כ): וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל, וְהִקְנָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. וְלָמָּה בֵּרְכוֹ שֶׁיַּקְנֶה לוֹ הָאֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לְזַרְעוֹתָיו. וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ, זֶה יִצְחָק, שֶׁנָּתַן מַעֲשֵׂר וְנִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, יב): וַיִּזְרַע יִצְחָק וגו', מַהוּ (בראשית כו, יב): וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁמְּדָדָן לְעַשְׂרָן. כִּי תֵדָע, וְכֵן הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יְעַשְׂרוּ תְּבוּאָתָם יְבָרְכֵם בְּעשֶׁר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד, כב): עַשֵֹּׂר תְּעַשֵֹּׂר וגו', עַשֵֹּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. דָּבָר אַחֵר מִי עָלָה שָׁמַיִם, זֶה משֶׁה, דִּכְתִיב בֵּיהּ (שמות יט, ג): וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים. וַיֵּרַד (שמות יט, יד): וַיֵּרֶד משֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם. מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, (שמות ט, כט): כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ וגו'. מִי צָרַר מַיִם בַּשִֹּׂמְלָה, כְּמָה דְתֵימָא (שמות טו, ח): נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים. מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, וְכִי משֶׁה הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, אֶלָּא שֶׁהֵקִים אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהָעוֹלָם הוּקַם עִמּוֹ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, לְהָקִים הַמִּשְׁכָּן, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכָּן אַחֵר הֵקִים עִמּוֹ שֶׁנִּקְרָא אֹהֶל, כְּשֵׁם שֶׁהַמִּשְׁכָּן נִקְרָא אֹהֶל מוֹעֵד, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה מ, כב): וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת, שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיָה הָעוֹלָם רוֹתֵת מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִתְבַּסֵּס הָעוֹלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן.

וירד משה מן ההר אל העם מלמד שלא הלך לתוך ביתו ופנה לעסיקין אחרים: מניין שכשהיה מחזיר את השליחות לא היה מחזירה אלא בבקר ת"ל (ל"ד ד') ויפסל שני לוחות אבנים כראשונים וישכם משה בבקר ויעל אל הר סיני זה הכלל לכל שנצטוה מה ת"ל (שם) כאשר צוה ה' אותו אלא זה בנין אב שכשהיה משה מחזיר את השליחות לא היה מחזירה אלא בבקר: ויקדש את העם. הפרישם מן האשה לפי שהתורה נקראת קדושה: שנ' (משלי טw י') ודעת קדושים בינה לפיכך צריך האדם להתקדש לה כדי שתדבק בו: והלא דברים קל וחומר מה אם לחם ומים שאי אפשר לגוף להיות שלא בהן נתקדש מהן משה רבינו ארבעים יום עד שניתנה לו תורה על אחת כמה וכמה שצריך לאדם ליטהר לה מכל טומאת הגוף וכן הוא אומר(תהלים י"ט י') יראת ה' טהורה אימתי היא טהורה כשאדם מטהר עצמו מהטומאות לכך נמשלה התורה בשמן לומר לך מה השמן הזה כל המשקין אדם יכול להכנס בהן דולוס חוץ מן השמן כך דברי תורה אין אדם יכול להכניס בהן דולוס: ומניין שנמשלו דברי תורה בשמן שנ' (תהלים מ"ה ח') על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך: ד"א אשתו היא טהורה כשאדם מטהר עצמו מלהשתמש בה שלא יאמר הואיל ואני חכם חייבין בני אדם לשמשיני חייבין בני אדם להר[נ]סיני: הלל היה אומר ודישתמש בתגא חלף: הא כל הנאות מדברי תורה נמל חלקו מן העולם: ומה בלשאצר שנשתמש בכלי בית המקדש נעקר מן העולם המשתמש בכלי שבו נברא העולם על אחת כמה וכמה: ד"א אימתי היא טהורה כשאדם מטהר עצמו מן הגיאות: ר' יוסי ביר' יהודה אומר מפני מה תלמידי חכמים מתים כשהן קטנים לא מפני שנואפין ולא מפני שגוזלין אלא מתוך שהן גסין בעצמן: ד"א יראת ה' טהורה אימתי היא טהורה כשאדם מטהר עצמו מאהבת כסף וזהב שכן הנביא אומר (מ"א י"ג ח') אם תתן לי את חצי ביתיך לא אבוא עמך: וכן אלישע אומר (מ"ב ה' ט"ז) חי ה' אשר עמדתי לפניו אם אקח: וכן דניאל אומר (דניאל ה' י"ז) מתנתך לך להוין ונבזביתך לאחרן הב: אמר ר' יוסי בנו של ר' חלפתא פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאני אדם אחד ונתן לי שלום אמר לי מאין באתה אמרתי לו מבני עיר גדולה של חכמים ושל סופרים באתי אמר לי רצונך שתשב אצלי ואתן לך פרנסה וכסף וזהב אמרתי לו אפילו אתה נותן לי כל ממון שבעולם איני יושב: אמר לי ולא קבלת עליך אמרתי לו והלא כל הרוחות והנשמות שאתה רואה בעולם כולן חוזרין לעפר ואין עומד לאדם בשעת מיתתו אלא דברי תורה בלבד: ואף ירושלים לא חרבה אלא מפני פשעה של תורה שנ' (מיכה א' ה') בפשע יעקב כל זאת אמר לי ברוך המקום שנתן לבם דברי תורה שתהיו עסוקין בה ובטוחים ועוזבים כל הבלי עולם אמרתי לו יהי רצון שלא תעלה קנאתינו על לב אחרים ולא קנאת אחרים על לבינו ונפטרתי ממנו: ד"א אימתי היא טהורה כשאדם מטהר עצמו מן העבירות: הא לפי שדברי תורה צריכין טהרה וקדושה לכך נאמר ויקדש את העם: ויכבסו שמלותם. אין לי אלא כבוס בגדם מניין שהן טעונין טבילה דין הוא ומה אם בשעה שאין טעונין כבו בגדים טעונין טבילה: כאן שנטענו כבוס בגדים דין הוא שיטענו טבילה:

(משלי ל ד): "מי עלה שמים וירד" - זה משה; "מי אסף רוח בחפניו" - זה אהרן; "מי צרר מים בשמלה" - זה אליהו; "מי הקים כל אפסי ארץ" - זה אברהם אבינו; "מה שמו" - ה' שמו, שנאמר (שמות טו ג): "ה' איש מלחמה ה' שמו". "ומה שם בנו כי תדע" - אלו ישראל, שנאמר (שמות ד כב): "בני בכורי ישראל". ד"א: "מי עלה שמים" - מי הוא זה שתפילתו עולה לשמיים והוא מוריד הגשמים - זה שמחלק מעשרותיו כראוי; "וירד" - שהוא מוריד טל ומטר לעולם, ובזכותו רוחות טובות מנשבות לגדל העשבים: "מי אסף רוח בחפניו" - זה שמחלק מעשרותיו בחפניו, וכן הוא אומר (מלאכי ג י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמיים והריקותי לכם ברכה עד בלי די"; ומניין שהרוחות צורך התבואה - דכתיב (דברים לב ב): "יערוף כמטר לקחי". "מי צרר מים בשמלה" - מי שאינו מחלק מעשרותיו בחפניו, אין תפילתו עולה לשמים ואינה מורידה למים, אלא צורר המים ואינן יורדות לארץ. "מי הקים כל אפסי ארץ" - כמד"א (דברים כח כד): "יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר וגו'"; "מה שמו" - זה אברהם, שהפריש מעשר תחילה, שנאמר (בראשית יד כ): "ויתן לו מעשר מכל", והקנה לו הקב"ה שמיים וארץ, שמיים לגשמים ורוחות, וארץ לפירות, שכן כתיב (בראשית יד יט): "ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ברכו שיקנה לו האלהים שמים, וארץ לזרעותיו; "ומה שם בנו" - זה יצחק, שנתן מעשר ונתברך, שנאמר (בראשית כו יב): "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'", מלמד שמדדן לעשרן. "כי תדע" -וכן הזהיר הקב"ה את ישראל, שאם יעשרו תבואתם - יברכם, שנאמר (דברים יד כב): "עשר תעשר" - עשר בשביל שתתעשר. ד"א: "מי עלה שמים" - זה משה, דכתיב (שמות יט ג): "ומשה עלה אל האלהים". "וירד" - שנאמר (שמות יט יד): "וירד משה מן ההר אל העם". "מי אסף רוח בחפניו" - שנאמר (שמות ט כט): "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'". "מי צרר מים בשמלה" - שנאמר (שמות טו ח): "ניצבו כמו נד נוזלים". "מי הקים כל אפסי ארץ" - זה אוהל מועד, שהוא שקול כנגד מעשה שמים וארץ, שנאמר (שמות לח כא): "אלה פקודי המשכן משכן העדות", נאמר כאן משכן העדות, ונאמר להלן בשמים ובארץ (דברים ד כו): "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ". ד"א: "מי אסף רוח בחפניו" - זה אהרן, שנאמר (במדבר יז יא): "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו'", וכתיב (במדבר יז יג): "ויעמוד בין המתים ובין החיים". "מי הקים" - זה אברהם אבינו; "מה שמו" - זהו שנאמר (שמות טו ג): "ה' שמו". "ומה שם בנו" - אלו ישראל, שנאמר (שמות ד כב): "בני בכורי ישראל". ד"א: "מי הקים כל אפסי ארץ" - זה משה, שה'ים אוהל מועד, שהעולם הוקם עמו, "להקים המשכן" לא נאמר אלא "להקים את המשכן", העולם הוקם עמו, שעד הוקם המשכן היה העולם רותת, ומשהוקם נתבסס העולם, לכך נאמר (במדבר ז א): "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". ד"א: "מי עלה שמים" - זה אליהו, שנאמר (מלכים ב ב יא): "ויעל אליהו בסערה השמים"; "מי אסף רוח בחפניו" - זה אליהו, שנאמר (מלכים א יז א): "אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"; "מי צרר מים בשמלה" - דכתיב (מלכים ב ב ח): "ויקח אליהו את אדרתו"; "מי הקים כל אפסי ארץ" - (מלכים א יז כג): "ראי, חי בנך".