מדרש על שמות 34:22

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל. שיהו ישראל מקדשין את המועדות. ואמרת אליהם. להזהיר בית דין על כך. מועדי יי. מלמד שהקדוש ברוך הוא חפץ לקדשם. אשר תקראו אותם מקראי קדש. מלמד שמסר להם קידוש ימים טובים שנאמר מקראי קדש אשר תקראו אותם. אלה מועדי ה'. שמעברין את השנה מפני כך הוצרך. תנן התם במסכת סנהדרין עיבור החדש בג' עיבור שנה בשלשה דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר בג' מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וכו' בשבעה וכו' תניא כיצד א"ר שמעון בן גמליאל בג' מתחילין וכו' תנו רבנן על ג' סימנין מעברין את השנה על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה. פירוש על האביב שאם ראו ישראל שאין אביב בא ליקרב הימנו את העומר בט"ז בניסן מעברין את השנה ועושין את אדר השני כדי שיבא האביב בעתו. ועל פירות האילן שצריך להביא מהן בכורים בעצרת. ועל התקופה כגון שראו בית דין שהתקופה הבאה בתשרי נמשכת עד אחר חג הסוכות והתורה אמרה (שמות ל״ד:כ״ב) וחג האסיף תקופת השנה. והיינו פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי במסכת סנהדרין. וכן מצאנו בשלמה שנאמר (מ"א ד) ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל (שם) ונציב אחד [אשר] בארץ כנגד חדש העבור ולא יהיו ישראל כצאן אשר אין להם רועה זה עושה פסח בחדש זה וזה עושה פסח בחדש זה. אלא אמר הכתוב אשר תקראו אותם מקראי קדש בכם הדבר תלוי לקרוא מועדי ה'. אלה הם מועדי. לא שיהו כל ישראל עולים וחוגגים בירח אדר פרט לשבדא ירבעם מלבו לכך כתיב מלבד מועדי ה' אבל על צורך תקון ישראל מעברין ומקדשין. ועכשיו אין מעברין לא על האביב ולא על פירות האילן לפי שבטלו מנחת העומר והבכורים אבל מעברין ישראל על תקון השנים שנת החמה על שנת הלבנה כמשפט גז"ח י"א י"ד י"ז י"ט אלו שבעה שני עבורים בכל מחזור של י"ט שנים שאילולי כן אתה מוצא הפסח בא מסובב כל חדשי השנה כדרך דת הישמעאלים שאין להם פסח קבוע בדתם אלא מסובב. והתורה אמרה (דכרים טז) שמור את חדש האביב עשה לו שמירה שיבא עשיית זמן הפסח בזמנו וזהו על תקון העבור. ואם יבא אדם לשנות ולעשות שני חג המצות אם כן חייב הוא לקיים דברי שניהם גם עצרת וסוכה כל השנים כדרך שמתחיל ואם לא עשה כן א"כ מראה הוא לעולם שאין במעשיו כלום. וכל מי שעושה מעשה בלא עילה אינו נקרא חכם ואין דתו דת לפיכך אין לך לשנות על דברי חכמים ז"ל:

החדש הזה. זה ניסן, אתה אומר זה ניסן או אינו אלא אחד משאר חדשי שנה, כשהוא אומר וחג האסיף בצאת השנה (שמות כג טז), וחג האסיף תקופת השנה (שמות לד כב), איזה חודש שיש בו חג ואסיף ותקופה ושנה יוצא בה וקראה שביעי, הוי אומר זה תשרי, לאחר שלמדת ששביעי זה תשרי, ראשון זה ניסן:

‎הַחֹדֶֹש הַזֶּה לָכֶם. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: הֶרְאָה לוֹ הַיָּרֵחַ בַּלַּיְלָה וְאָמַר לוֹ: כָּזֶה אַתֶּם רוֹאִים וְקוֹבְעִים כֵּן הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. וְלִמֵּד לָהֶם מוֹלַד לְבָנָה וְאָמַר לָהֶם: עַד עַכְשָׁו אֲנִי הָיִיתִי מְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנִים, וַהֲרֵי כְּבָר מָסַרְתִּי לָכֶם, מֵעַכְשָׁו הַתְחִילוּ לִמְנוֹת. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, זֶה נִיסָן וְאֵין אַחֵר נִיסָן. מִדְּתִשְׁרֵי כְּתִיב בּוֹ (שמות לד, כב) חַג הָאָסִיף תְּקוּפַת, לְלַמֶּדְךָ, חֹדֶשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַג וְקָרוּי אָסִיף. וּתְקוּפַת הַשָּׁנָה, שֶׁשָּׁנָה יוֹצְאָה בּוֹ וְקָרוּי שְׁבִיעִי, זֶה תִּשְׁרֵי שֶׁהוּא שְׁבִיעִי לְנִיסָן. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, זֶה נִיסָן. זֵכֶר לַדָּבָר, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן (אסתר ג, ז), וְהוּא רֹאשׁ חֳדָשִׁים וְרֹאשׁ לָרְגָלִים, דִּכְתִיב בַּתְּחִלָּה: חַג הַמַּצּוֹת וְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וְחַג הַסֻּכּוֹת (דברים טז, טז).