מדרש על שמות 4:11

רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא פָּתַח (תהלים לא, יט): תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וגו', אִתְפַּרְכָן, אִתְחַרְשָׁן, אִשְׁתַּתְּקָן. אִתְפַּרְכָן אִתְחַרְשָׁן, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות ד, יא): אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה', וְאוֹמֵר (בראשית לז, ז): וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָּה אֲלֻמָּתִי. אִשְׁתַּתְּקָן, כְּמַשְׁמָעוֹ (תהלים לא, יט): הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק, חַי הָעוֹלָמִים. (תהלים לא, יט): עָתָק, שֶׁהֶעְתִּיק בִּבְרִיּוֹתָיו. (תהלים לא, יט): בְּגַאֲוָה, אֶתְמְהָה בִּשְׁבִיל לְהִתְגָּאוֹת וְלוֹמַר אֲנִי דוֹרֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. (תהלים לא, יט): וָבוּז, אֶתְמְהָה מְבַזֶּה עַל כְּבוֹדִי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא כָּל הַמִּתְכַּבֵּד בִּקְלוֹן חֲבֵרוֹ אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (תהלים לא, כ): מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִירֵאֶיךָ, לִירֵאֶיךָ וְלֹא לַבּוֹזִים אֶת מוֹרָאֲךָ [הרב] אַל יְהִי בְּמָה רַב טוּבְךָ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין בִּמְקוֹם הַבִּיבִים, וּבִמְקוֹם הָאַשְׁפָּה, וּבִמְקוֹם הַסָּרִיּוֹת, כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא לוֹמַר פָּלָטִין זוֹ בְּנוּיָה בִּמְקוֹם הַבִּיבִים וּבִמְקוֹם הָאַשְׁפָּה וּבִמְקוֹם הַסָּרִיּוֹת, אֵינוֹ פּוֹגֵם. כָּךְ כָּל מִי שֶׁהוּא בָּא לוֹמַר הָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא מִתּוֹךְ תֹּהוּ וָבֹהוּ, אֵינוֹ פּוֹגֵם, אֶתְמְהָה. רַב הוּנָא בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא אָמַר, אִילוּלֵי שֶׁהַדָּבָר כָּתוּב אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, מִנַּיִן הֵן, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ.

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה, שֶׁעָמְדוּ דָּתָן וַאֲבִירָם וְהִלְשִׁינוּ עָלָיו. וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת משֶׁה, שָׁלַח פַּרְעֹה וְהֵבִיאוּ סַיִּף שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ, וּנְתָנוֹ עֶשֶׂר פְּעָמִים עַל צַוָּארוֹ וְנַעֲשָׂה צַוָּארוֹ שֶׁל משֶׁה כְּעַמּוּד הַשֵּׁן וְלֹא הִזִּיקַתּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ז, ה): צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן. וַיִּבְרַח משֶׁה מִפְּנֵי פַּרְעֹה, אָמַר רַבִּי יַנַּאי וְכִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הַמַּלְכוּת, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁתָּפְסוּ אֶת משֶׁה וְחִיְּבוּהוּ לְהַתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם וְנִדְמָה לָהֶם בִּדְמוּת משֶׁה וְתָפְשׂוּ אֶת הַמַּלְאָךְ וּבָרַח משֶׁה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נַעֲשׂוּ כָּל הַסַּנְקְלִיטִין שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי פַּרְעֹה מֵהֶם אִלְמִין מֵהֶן חֵרְשִׁין מֵהֶן סוּמִין, וְהָיָה אוֹמֵר לָאִלְמִין הֵיכָן משֶׁה וְלֹא הָיוּ מְדַבְּרִים, לַחֵרְשִׁין וְלֹא הָיוּ שׁוֹמְעִין, לַסּוּמִין וְלֹא הָיוּ רוֹאִין. זֶה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות ד, יא): מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, מִי שָׂם פֶּה לְפַרְעֹה שֶׁאָמַר בְּפִיו הָבִיאוּ אֶת משֶׁה לַבִּימָה לְהָרְגוֹ, (שמות ד, יא): אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם, מִי שָׂם הַסְּגָנִים אִלְמִים חֵרְשִׁים וְסוּמִין שֶׁלֹא הֱבִיאוּךָ. וּמִי עָשָׂה עַצְמְךָ פִּקֵּחַ שֶׁתִּבְרַח, (שמות ד, יא): הֲלֹא אָנֹכִי ה', שָׁם הָיִיתִי עִמְּךָ וְהַיּוֹם אֲנִי עוֹמֵד לְךָ.

"אם תבקשנה ככסף" - אמר רבי שמעון בן לקיש: אם אין אדם הולך אחרי דברי תורה, הם אינם הולכין אחריו לעולם. משל לאדם שיש לו פרגמטיא, אם אין אדם הולך אחריה, היא אינה הולכת אחריו. תמן תנינן (משנה אבות ד יח): "רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, ואל בינתך אל תישען". לפיכך: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה" - אלו דברי תורה, שהן מחפשין ויורדין לעמקי התהום. כך, אם אדם מחפש אחריהם, מתוך כך זוכה לחכמה ולבינה: (משלי ב ה): "אז תבין יראת ה' וגו'" - אם רץ אדם אחרי מצוה ודברי תורה, הם נמצאים לפניו, לכן נאמר "ודעת אלהים תמצא". אמר רבי ירמיה: והלא כבר נאמר (דניאל ד כב): "ולמאן די יצבא יתננה", אבל אם צבא אדם בדברי תורה, הקב"ה נותנה לו, שנאמר: (משלי ב ו): "כי ה' יתן חכמה". ד"א "כי ה' יתן חכמה" - שהוא מוסיף חכמה לחכם, שנאמר (דניאל ב כא): "יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה". "מפיו דעת ותבונה" - שהוא נותן פתחון פה לאדם, שנאמר (שמות ד יא): "מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיוור - הלא אנכי ה'"; "הלא אנכי משה" לא נאמר, אלא "הלא אנכי ה'". ד"א "מפיו דעת ותבונה" - אמר הקב"ה: (ירמיהו טו יט): "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה", כפה שנפח נשמה באדם הראשון. מכאן דרש רבי מאיר: כל מי שהוא יכול להוציא דברי תורה מזולל, הרי הוא חשוב כאותו הפה שנתן דעת ותבונה.