מדרש על תהילים 149:2

רַבִּי לֵוִי פָּתַח, אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ (תהלים עה, ה). מְעַרְבְּבַיָּא, אֵלּוּ שֶׁלִּבָּן מָלֵא עֲלֵיהֶם חַלְחַלִּיּוֹת רָעוֹת. רַבִּי לֵוִי קוֹרֵא לְהוֹן פָּסוּק זֶה, הוֹלְלִים, אֵלּוּ שֶׁהֵן מְבִיאִין אֱלִילִים לָעוֹלָם. וְלָרְשָׁעִים אַל תָּרִימוּ קָרֶן (שם). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָרְשָׁעִים, הַצַּדִּיקִים לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי מְנַסְיָא אָמַר, תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיָה מַכְהֶה גַּלְגַּל חַמָּה. וְאַל תִּתְמַהּ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם עוֹשֶׂה שְׁנֵי דִּסְקָרִין אַחַת לוֹ וְאַחַת לְבֶן בֵּיתוֹ, שֶׁל מִי הוּא עוֹשֶׂה נָאֶה, לֹא שֶׁלּוֹ. כָּךְ אָדָם הָרִאשׁוֹן נִבְרָא לְתַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְגַלְגַּל חַמָּה נִבְרָא לְתַשְׁמִישָׁן שֶׁל בְּרִיּוֹת, לֹא כָּל שֶׁכֵּן שֶׁיְּהֵא תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ שֶׁל אָדָם מַכְהֶה גַּלְגַּל חַמָּה. וּמָה אִם תַּפּוּחַ עֲקֵבוֹ מַכְהֶה גַּלְגַּל חַמָּה, קְלַסְתֵּר פָּנָיו עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר, שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה חֻפּוֹת קָשַׁר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָּתֶךָ אֹדֶם פִּטְדָה וְגוֹ' (יחזקאל כח, יג). רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר, אַחַת עֶשְׂרֵה. רַבָּנָן אָמְרֵי, עֶשֶׂר. וְלֹא פְלִיגֵי. מַאן דַּעֲבַד לְהוֹ שְׁלֹש עֶשְׂרֵה, עֲבַד כָּל אֶבֶן יְקָרָה מְסֻכָּתֶךָ תְּלַת. וּמַאן דַּעֲבִיד לְהוֹן אַחַת עֶשְׂרֵה, עֲבִיד לְהוֹן חֲדָא. וּמַאן דַּעֲבִיד לְהוֹן עֶשֶׂר, לָא עֲבַד חֲדָא מִנְהוֹן. וְאַחַר כָּל הַשֶּׁבַח הַזֶּה, כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט). אַבְרָהָם לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. אַבְרָהָם נוֹלַד לוֹ בֵּן אֶחָד לְמֵאָה שָׁנָה, וּלְבַסּוֹף אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, קַח נָא אֶת בִּנְךָ וְגוֹ' (שם כב, ב). וְעָשָׂה אַבְרָהָם אָבִינוּ מַהֲלַךְ שְׁלֹשֶת יָמִים, הָיִינוּ דִּכְתִיב: בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא וְגוֹ' (שם פסוק ד). מָה רָאָה, רָאָה עָנָן קָשׁוּר עַל גַּבֵּי הָהָר. אָמַר לוֹ: בְּנִי, רוֹאֶה אַתָּה מַה שֶּׁאֲנִי רוֹאֶה כוּ'. הָדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה (שם כו, ב). מֵהֵיכָן בָּא, מֵהַר הַמּוֹרִיָּה בָּא. כִּבְיָכוֹל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא שָׂמַח בְּעוֹלָמוֹ, וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמוֹ. יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם (תהלים קד, לא). יִשְׂמַח ה' בְּעוֹשָׂיו אֵין כְּתִיב, אֶלָּא יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. אֵימָתַי יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו, בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא. יִשְׂרָאֵל לֹא שָׂמְחוּ בְּעוֹלָמִי, וְאַתֶּם מְבַקְּשִׁים לִשְׂמֹחַ בְּעוֹלָמִי. יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲשָׂיו אֵין כְּתִיב, אֶלָּא יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו (שם קמט, ב), שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל לִשְׂמֹחַ בְּמַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֶעָתִיד לָבֹא. לְפִיכָךְ כְּתִיב: אָמַרְתִּי לַהוֹלְלִים אַל תָּהֹלּוּ.

ישראל לא שמחו בעולמי, ואתם מבקשים לשמוח, שמח ישראל בעושיו, אין כתיב כאן, אלא ישמח [ישראל בעושיו] (שם קמט ב), שעתידין לשמוח בהקב"ה, לפיכך כתיב אמרתי להוללים אל תהולו.

רבותינו אומרים בשביל שזנו עיניהם מן השכינה, אמרו לא כך עשה משה שהלך לרקיע והביט בשכינה, ולא צריך לא אכילה ולא שתיה, אף אנו כיון שאנו מביטים בשכינה, אין אנו צריכין לא אכילה ולא שתיה, אעפ"י כן ויחזו את האלהים (שמות כד יא), וצרכו לאכילה ושתיה, שנאמר ויאכלו וישתו (שם), מאותה שעה בקש הקב"ה לפשוט יד בהן, אמר קב"ה אני אמתין עד שיעשה המשכן, והן נכנסין להקריב , ואני עושה בהן מדת הדין, שנאמר בקרבתם לפני ה' וימותו (ויקרא טז א), ב' פעמים כתיב לפני ה', וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה [לפני ה'] (במדבר ג ד), למה ב' פעמים, אמר הקב"ה הוציאו את המת מלפני, שכן כתיב קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש (ויקרא י ד), כביכול כשישראל בצרה אף הוא עמהם, שכן כתיב בכל צרתם לון צר (ישעיה סג ט), אמר ר' מאיר ויושע ה' ביום ההוא (שמות יד ל), ויושע כתיב, אמר ר' אבהו ראה מה כתיב לפני אפרים ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו (תהלים פ ג), שלך ושלנו היא הגאולה, אמר הקב"ה לעולם הבא אני גואל אתכם, ואתם שמחים ואני שמח, [שנאמר] ישמח ה' במעשו (תהלים קד לא), ישמח (ה') [ישראל] בעושיו (שם קמט ב)].