מדרש על תהילים ל:6

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שאין מרצין לו לאדם בשעת כעסו דכתיב (שמות לג יד) פני ילכו והניחותי לך. אמר ליה הקב״ה למשה המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך. ומי איכא ריתחא קמיה דקודשא בריך הוא אין דתניא (תהלים ז יב) ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע. וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמונה מאות ושמונים ושמונה בשעה וזו היא רגע ואין כל בריה יכולה לכוין אותה השעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה (במדבר כד טז) ויודע דעת עליון. השתא דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון הוי ידע אלא מלמד שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב״ה כועס בה. והיינו דאמר להו נביא לישראל (מיכה ו ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב. למען דעת צדקות ה׳ מאי למען דעת צדקות ה׳ אמר רבי אלעזר אמר להם הקב״ה לישראל דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר כג ח) מה אקוב לא קבה אל ומה אזעום לא זעם ה׳ מלמד שכל אותם הימים לא זעם. וכמה זעמו רגע. וכמה רגע אמר רבי אבין ואי תימא רבי אבינא רגע כמימריה ומנא לן דרגע רתח שנא׳ (תהלים ל ו) כי רגע באפו חיים ברצונו ואי בעית אימא מהכא (ישעיה כו כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. ואימת רתח אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא כי חוורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא כל שעתא ושעתא נמי קאי הכי כל שעתא אית ביה שורייקי סומקי בההיא שעתא לית ביה שורייקי סומקי. ההוא מינאה דהוה בשיבבותיה דריב״ל הוה קא מצער ליה טובא בקראי יומא חד שקל תרנגולא ואוקמיה בין כרעיה דערסא ועיין ביה סבר כי מטא ההיא שעתא אלטייה כי מטא ההיא שעתא ניים אמר שמע מיניה לאו אורח ארעא למעבד הכי (תהלים קמה יז) ורחמיו על כל מעשיו כתיב וכתיב (משל׳ יז כו) גם ענוש לצדיק לא טוב. תנא משמיה דרבי מאיר בשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחין כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה מיד כועס הקדוש ברוך הוא:

כח אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי: מִנַּיִן שֶׁאֵין מְרַצִּין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת כַּעֲסוֹ? דִּכְתִיב: (שמות ל״ג:י״ד) "פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִיחֹתִי לָךְ". אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם וְאַנִּיחַ לְךָ. וּמִי אִיכָּא רִיתְחָא קַמֵּיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא? אִין, דְּתַנְיָא: (תהילים ז׳:י״ב) "וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם". וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע, וְכַמָּה 'רֶגַע'? אֶחָד מֵחֲמֵשֶׁת רִבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה בְּשָׁעָה, וְזוֹ הִיא 'רֶגַע', וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לְכַוֵּן אוֹתָהּ הַשָּׁעָה, חוּץ מִבִּלְעָם הָרָשָׁע, דִּכְתִיב בֵּיה: (במדבר כ״ד:ט״ז) "וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן". הַשְׁתָּא, דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ לָא הֲוָה יָדַע, דַּעַת עֶלְיוֹן הֲוָה יָדַע? (מַאי דַּעַת בְּהֶמְתּוֹ? דְּאַמְרֵי לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא רָכַבְתְּ אַסּוּסְיָא? אָמַר לְהוּ: בִּרְטִיבָא שַׁדָּאִי לָהּ. מִיָּד אָמְרָה לֵיהּ: "הֲלֹא אָנֹכִי אֲתוֹנְךָ", בִּטְעִינָא בְּעָלְמָא. "אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלָי", אַקְרַאי בְּעָלְמָא. "מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה", וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהָיִיתָ עוֹשֶׂה עִמִּי מַעֲשֶׂה אִישׁוּת בַּלַּיְלָה. כְּתִיב הָכָא: (שם כב) "הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי", וּכְתִיב הָתָם: (מלכים א א׳:ב׳) "וַתְּהִי לוֹ סוֹכֶנֶת".) אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ לְכַוֵּן אוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כּוֹעֵס בָּהּ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: (מיכה ו׳:ה׳) "עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, (וּמֶה עָנָה אוֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל,) לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". מַאי "לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: (ראו) [דְּעוּ] כַּמָּה צְדָקוֹת עָשִׂיתִי עִמָּכֶם שֶׁלֹּא כָּעַסְתִּי בִּימֵי בִּלְעָם הָרָשָׁע, שֶׁאִלְמָלֵי כָּעַסְתִּי, לֹא נִשְׁתַּיֵּר מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שָׂרִיד וּפָלִיט. וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר לֵיהּ בִּלְעָם לְבָלָק: (במדבר כ״ג:ח׳) "מָה אֶקֹּב? לֹא קַבֹּה אֵל, וּמָה אֶזְעֹם? לֹא זָעַם ה'", מְלַמֵּד [שֶׁכָּל] (ש)אוֹתָם הַיָּמִים לֹא זָעַם. וְכַמָּה זַעְמוֹ? רֶגַע. וְכַמָּה 'רֶגַע'? אָמַר רַבִּי אַבִּין, וְאִי תֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: רֶגַע, כְּמֵימְרֵיהּ. וּמְנָא לָן דְּרֶגַע רָתַח? שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים ל׳:ו׳) "כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ". וְאִי בָּעִית אֵימָא מֵהָכָא: (ישעיהו כ״ו:כ׳) "חֲבִי כִמְעַט רֶגַע, עַד יַעֲבָר זָעַם". וְאֵימַת רָתַח? אָמַר אַבַּיֵי: בְּהַנָךְ תְּלָת שָׁעֵי קָמַיְתָא, כִּי חִוְרָא כַּרְבַּלְתָּא דְּתַרְנְגוֹלָא, וְקָאִי אֲחַד כַּרְעָא. כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא, נַמִּי קָאִי הָכִי! כָּל שַׁעְתָּא אִית בֵּיהּ שׁוּרַיְקֵי סוּמְקִי, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא לֵיהּ בֵּיהּ שׁוּרַיְקֵי סוּמְקִי. הַהוּא מִינָאָה דַּהֲוָה בְּשִׁיבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הֲוָה קָא מְצַעֵר לֵיהּ טוּבָא בִּקְרָאֵי. יוֹמָא חַד שָׁקַל תַּרְנְגוֹלָא וְאוּקְמֵיהּ בֵּין כַּרְעֵיהּ דְּעַרְסָא וְעַיֵין בֵּיהּ, סָבַר, כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, אֲלַטְיֵיהּ. כִּי מָטָא הַהִיא שַׁעְתָּא, נַיִים. אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֶעֱבַד הָכִי, (תהילים קמ״ה:ט׳) "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" כְּתִיב, וּכְתִיב: (משלי י״ז:כ״ו) "גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִיק לֹא טוֹב". תָּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת, וְכָל מַלְכֵי מִזְרָח וּמַעֲרָב מַנִּיחִין (עטרותיהם) [כִּתְרֵיהֶם] בְּרָאשֵׁיהֶם וּמִשְׁתַּחֲוִים לַחַמָּה, מִיָּד כּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

פס'. מה אקב לא קבה אל. כלומר מה אני יכול ליקוב ואין הקדוש ברוך הוא מסכים. על ידי. דבר אחר אמר בלעם מה אקוב כבר ישראל מעורב שמם עם שם בוראם ואני מקללם הריני מקלל את השם. לא קבה אל אינו ראוי לקוב את השם הנכבד והנורא ומה אזעום לא זעם ה'. אני אין לי כח לקלל אלא בשעה שהקדוש ברוך הוא זועם. ובכל יום ויום הוא זועם ואותו היום לא זעם. כדי שלא ימצא בלעם יד לקלל את ישראל. ראה חיבה יתירה שחיבבם הקדוש ברוך הוא וכן הוא מוכיח על ידי הנביא (מיכה ו׳:ג׳) עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. כמה טובות עשיתי לך במצרים ועל הים ובמדבר. וכמה מלכים גדולים ועצומים הפלתי לפניך ולא עלו על לבך. כל אלו הטובות. ואני לא הלאיתיך להביא איל וצבי ויחמור כי אם מן הגדלים באבוסיך. ואותם עצמם כדי לזכותך בהם צויתיך. ואומר (שם) עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק מלך מואב. היה מחזיר עליך לקלל והפכתי קללתו לברכה. למען דעת צדקות ה'. שלא זעם כל אותו הזמן. וכמה הוא זעמו של הקב״ה רגע. וכמה רגע כמימריה. ומנא לן זעמו רגע שנאמר (תהילים ל׳:ו׳) כי רגע באפו חיים ברצונו. ואימתי רתח אמר אביי בתלת שעי קמיאתא כי חוורא כרבלתא דתרנגלא וקאי בחד כרעא: