מוסר על דברים כט:ט

במשה רבינו ע"ה הקב"ה הי' נותן בו סימן ב' צרות של יון ואדום. כיצד, התורה באה לו בצער גדול כמו שכתב רש"י בפרשת דברים, שהיה להם לומר ממי נלמד, ממך או מתלמידך, לא ממך שנצטערת עליה, וזה כפרה על צורת ביטול תורה בימי יון שבצרה גדולה קיימוה. ונגד גלות אדום צרה נמשכה, הוא תוכחה שבמשנה תורה, כנודע תוכחה שבתורת כהנים נגד בית הראשון, ושבמשנה תורה נגד בית שני, וזו התוכחה משה מפי עצמו אמרה, וכתבתי במקום אחר הפירוש. ואמרו רז"ל (תנחומא שופטים ה) משה מסר עצמו על התורה ודינין וישראל. על התורה כדפירשתי. ודינין וישראל הכל אחד, כי לאחר מדת הדין הקשה בתוכחה הנמשכת בעונותינו הרבים זמן רב, מסר עצמו אישראל ואמר (דברים כט, ט) אתם נצבים כו', הקללות מקיימות אתכם. ואח"כ (שם לג, א) וזאת הברכה. וסוד הענין, הקללות הם ברכות כדפירשתי לעיל, ואמרו מאה קללות חסר שתים, וכן ונושנתם חסר שתים, וקשה דהוה להו למימר צ"ח קללות. אלא אף שבפרט נראות חסר ב', מכל מקום הם מאה, דהיינו בהצטרף (דברים כח, סא) כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, כך כתב הרוקח. ואלו המאה נכנסות בסוד מאה ברכות, והענין סובב הכל על מרכז שלנו, כי צרות המלכיות הם לטוב לנו והם עצמות התיקונים, על דרך (יומא פו, ב) הזדונות נעשות זכיות, ומלאך רע עונה אמן:

ובזה נשלמו תרי"ג מצות. ורמזו ג"כ מצות התשובה בפרשת נצבים בפסוק (שם ל, יא) כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום, וכמו שכתב הרמב"ן. ובפרשת האזינו נרמז זהירות יין נסך, אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם (שם לב, לא), כן בפרשת כי תשא בפסוק (שמות לד, טז) וקרא לך ואכלת מזבחו נכלל בו ג"כ יין נסך: