Musar על איוב 10:3

ירמיה הנביא הנביא כאשר החל לקונן לה' על הריגת יאשיהו המלך פתח ואמר (איכה ד א) איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות וכבר הרגישו חז"ל (איכה רבתי שם) בהך אבני קודש תשתפכנה וכו' ופי' על כמה דמים רבים שנשפך מיאשיהו הנ"ל אבל אין זה בגדר אבני קודש כי באבנים אין קדושה כלל אבל אפשר לומר כי כפי מ"ש המדרש באיכה (איכ"ר פ"א נג) לא היה חטא ליאשיהו שלא שמע לעצת ירמיה באומרו מבלי להלחם בפרעה נכה כי אילו אמר לו ירמיה בדבר ה' ונבואה ח"ו שהיה עובר על דברי נביא רק הוא אמר לו מפי שמועה כך קבלנו מפי ישעיה הנביא וסכסכתי מצרים וכו' ואמר לו יאשיהו משה רבו דרבך לא אמר כן וחרב לא תעבור וכו' ודברי מי יקום דברי הרב או דברי התלמיד ולכך מנוקה מעון וכן כתב הרי"ף בעין יעקב ע"ש אמנם לכאורה עדיין יש מקום ספק למה לו ליאשיהו כל הספק הזה דברי משה ודברי ישעיהו הוי ליה לשאול באורים ותומים הילך להלחם או לחדול ובזה יודע האמת ודינא הכי כדתנן (עיין סנהדרין ב טז ק ע"ב) אין מוציאין למלחמת רשות אלא ע"פ אורים ותומים ולהתיר קושיא זו נראה כפי מה שכתבו המפרשים בשופטים דלא ענו האורים ותומים בלחמם עם בנימין בפלגש בגבעה כהוגן הואיל ולא היה בפני ארון ה' (עיין יומא עג ע"ב שבועות לה) אבל בפעם ג' שבחנו דבריהם כתיב להדיא וישאלו בני ישראל בה' ושם ארון ברית אלהים בימים ההם (שופטים כ' כ"ז) ופי' המפרשים ור"י אברבנאל בתוכם כי ב' פעמים הראשונים לא היה בפני ארון ולכך לא בחנו דבריהם והטעם כי אין כל מקום גורם להשפיע רוח הקדש על הכהן השואל ולצרף אותיות כראוי אמנם נגד ארון ה' אשר שם חביון עוזו שם בקל ינוח רוח ה' על הכהן השואל בשומו פניו נגד אדון כל הארץ ותבא תשובה על נכון כלל הדבר אין שאלת אורים ותומים כהוגן כי אם לפני ה' כי לאו כל מקומות ראוים שתהיה נשפעת רוח הקדש על השואל ותחול רוח הקדש על אבני החושן שיהיו האותיות בולטות ומצטרפות וזהו צריך להיות דוקא לפני ארון וא"כ יאשיהו שגנז ארון ה' כדאמרינן בגמרא בכמה דוכתי (יומא נב הוריות יב כריתות ה תוספתא דגיטין פ"ג ותוספתא דיומא פ"ב) לא היה אז סיפק בידו לשאול באורים ותומים וזהו מאמר ירמיה בקוננו כי מגלת איכה היא סוגרת לכל הדברים כנודע ובאומרו איכה יועם הזהב וכו' ואיכה תשתפכנה אבני קודש וכו' הרצון שקונן על יאשיהו איכה עוצם מעלתו שנדמה לזהב וכתם אופיר כהה ונשתנה שנהרג כי לא היה בו שמץ חטא כנ"ל כי נשען על דברי משה ושלא תאמר הוי ליה לשאול באורים ותומים כדין תורה וע"ז אמר אבני קודש הרצון אבני חושן ואפוד איכה תשתפכנה בראש כל חוצות וכי יהיה בכל מקום נשפך רוח הקודש עליהם בכל מקום ומקום לאו כל מקומות כשרים כי אם לפני ארון ה' וזהו לא היה אז כי כבר נגנז ולכך קונן עליו איכה זהו חדא אבל עוד יש פנים שונים בענין הנ"ל ואמת כי אין עסקי היום בדרש תורה וכהנה דברים המתקבלים לשומעם ויונעם כי מפאת הזמן אשר הוא יום שרקדו גוים בהיכל השם בעו"ה שמו מקדש ה' לתועבה ואיך אנחם לומר דברים דרושים לכל חפציהם וגם מפאת הדרוש אשר קבעתי לעשות אבל יחיד בכי תמרורים על העדר הרבנים השלמים הרב הגאון מו"ה ישראל אב"ד דק"ק הענויא ז"ל ואחרון הכביד אשר צירים אחזתני בשומעי הוא הגאון מפורסם בעולם בתורה ויראה אלוף נעורי אשר למדתי אצלו כ"מ מאיר הרב אב"ד דק"ק אייזן שטאט ז"ל הלך למנוחות הוי חסרא ישראל גברא רבה והסימן שברך מ"י ירפא לך "מאיר "ישראל וראוי לקונן ביחוד ימים אלו אשר קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש והטעם נראה דיש להבין במה שנאמר בקרא (איכה ב ג) השיב אחור ימינו וכן נצב אחור ימינו ומה היא זו אבל כבר אמרו שלא זזה שכינה ממקומה עד שעושה רושם הרצון כי מ"מ קצת השרה שכינתו במקומו וכמו שאמרו (מגילה כח) אע"פ ששוממים קדושתן עליהן כי מ"מ השכינה נשארה והיא בכותל מערבי כי שם יתד נאמן ושריד שתשרה שם השכינה כדדרשינן (שהש"ר פ"ב י) הנה זה עומד אחר כתלנו זה כותל מערבי שלא זזה שכינה ממנו וכבר נודע כי אחור וקדם פירושו קדם מזרח אחור מערב וזהו כוונת הקרא כי ימין ה' שהוא חסדו והשפעתו נצב אחור היינו למערב כי סילק שכינתו מכל הבית אבל השיבו על מערבי ושם עדיין קדושת כבודו וזהו אם תשכח לירושלים להיותך חושב כי כבר חלף קדושתו מבלי שיור בעו"ה והרי הוא כמת נשכח מלב תשכח ימיני כי ימינו עומד במערב ובזה אי אפשר לשכוח כי עדיין רוח קדשו שם וזהו מאמר הגמ' (גיטין לו ע"ב) עדיין חביבותן גבן דכתיב נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח והוא דנודע דסביב רשעים יתהלכון תיכף בסילוק הקדושה תנוח הטומאה ולכך במות ישראלי ונסתלק קדושתו יטמא משא"כ קברי עכו"ם ואין לך סרחון גדול ומזוהם מהשריית הקליפות הן מקום אשפה וטינוף ועיפוש המוליד סרחון ולכך אילו אין ח"ו חביבותן גביה שהיה מסלק שכינתו מכל וכל היו הקליפות שוכנות שם והיה כתיב הסריח אבל שברוב חסדו עדיין יש לו חביבותו עלינו ולא סילק לגמרי רק שורה על כותל הנ"ל אין מקום לטומאה לחול להדיא ולכך לא כתיב הסריח וזהו אצל חורבן בית המקדש אבל כהעדר תלמיד חכם וצדיק לא נשאר שריד כי כולו הלך ילך ואין כאן שיור בעו"ה ותיכף יחול סטרא מסאבא ולכך אמרו חז"ל (סוטה מט סנהדרין צט) חכמת סופרים תסריח הודיע לנו כי באובדן חכמים שמה קיננו הנחש וכת דיליה עד שיסריח ולזה קשה סילוקן של צדיקים יותר מחורבן בית המקדש וא"כ איפוא מי הוא אשר חילים יגבר לדבר בדעת מיושבת ובדעת ידבר דבר על אופניו ומעיד אני עליו שמאוד היה שוקד על התורה והוא קיים מה שנאמר בקריאת שמע (דברים ו ז) בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך שהרצון כי יצר הרע כאשר יבקש להסית לאדם לבטל מתורה יבוא עליו באופנים שונים הכל לפי ענין המפותה כי יאמר הלא תמיד תצטרך להיות יושב בבית ללמוד תורה כי דברים אלו צריכים שקידה והתמדה התעיף עיניך וכו' ולולי כן לריק אתה יגע ולא תקום מחשבתך וזהו יקשה עליך להיות כלוא בבית ה' וכאומרם (שבת קכ חגיגה יד) לא אהיה חובש מחובשי בית המקדש ולכן בני חדל מזה ולכך אמרה תורה בשבתך בביתך אע"פ שתהיה צריך תמיד להיות ביושבי בית מ"מ לא תבטל אהבת ה' ותמיד באהבתו תשגה ותהגה בתורתו ולפעמים בא יצר הרע באופן אחר באמרו כאן אין לך רב מובהק וכניסת חכמים ומרבה ישיבה מרבה חכמה רק צריך אתה לילך למרחוק מקום תורה וישיבה וכל דרכים בחזקת סכנה ופגיעה ומי יודע אם תגיע למכון חפצך וכהנה דברים המונעים אבל הכתוב מזרז בכל זה לא תשגיח בו אפילו בלכתך בדרך וכמו"כ בא היצר הרע לומר אתה חלוש בטבע אם תייגע בתורה תבוא לידי משכב ויחלש כחך לכך אמרה התורה ובשכבך אפילו על משכב הוא לא תסור אהבתך מתורה וכן יצר הרע אומר אם אתה תלמד צריך אתה לקום בראש אשמורת ללמוד כדרכה של תורה במיעוט שינה ואין זה טבעך ואם אין אתה ישן כפי הראוי לא תצליח לשום חפץ וע"ז אמרה התורה ובקומך בכל זה לא תבטל אהבת תורה כמאמר שלמה (שה"ש ח ז) מים רבים לא יוכלו לכבות אהבה וכל דברים אלו נתקיימו בהגאון הנ"ל יהיה זכרונו לחיי עולם הבא כי מעיד אני שהיה חלוש למאוד בטבעו ומ"מ לא ביטל עונתה של תורה ויגע בתורה ולא ביטל בשינה לילה בלילה שקם לאחר חצות ללמוד תורה לשמה לכך צריך הספד גדול ובאמת עיקר הספד הוא לחזור בתשובה וזהו שנחלקו במדרש רבה פ' אחרי (פר' כ') אמר ר"א מפני מה נסמכה מיתת מרים לפ' פרה כשם שאפר פרה מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת אר"י נסמכה מיתת אהרן לשברי לוחות שקשה לפני הקב"ה מיתתן של צדיקים כשברי לוחות אר"ח למה מזכיר מיתתן של בני אהרן ביום הכפור ללמדך שכשם שיום הכפור מכפר כך מיתת צדיקים מכפרת וכו' עכ"ל וענין דבריהם כך כי ר"א דיליף מפרה ס"ל כי מיתת צדיקים מועילה לחטאים אשר בחבורתו נרפא לנו כמו ענין סגולי שמועיל ברפואה ואין בו טעם טבעי או מחקרי כלל כי אם סגולי וכן היה בפרה שהפרה מטהר טומאה חמורה בלי טעם וסיבה נודעת ולכך נאמר בו חוקה וכן מיתת צדיקים מכפרת בלי טעם וזהו הוקשו לאפר פרה ולפ"ז לפושעים יפגיע אמנם לתלמידיו ולנלוים לו שנהנו מתורתו ולאורו הלכו ובצלו היו חיים להם הפסד גדול ובעו"ה עולם חשך בעדם ויהי לילה וזהו מעין פרה שמטהרת טמאים וכך הוא מועיל לפושעים וחטאים ומטמא טהורים וכן הוא לטהורים הוא העדר גדול והפסד בעו"ה לא כן דעת ר"ח דס"ל דמיתת צדיקים מכפרת עם תשובה גמורה וחלוטה והמיתה פותחת פתח לתשובה אשר החי יתן אל לבו כי יראה חכמים ימותו אבל בלי תשובה לא ולכך מקישו ליום הכפור כמו דיום הכפור צריך תשובה כך מיתת צדיקים צריך תשובה אבל ר"י ס"ל דאמת קשה מאוד לפני ה' שצדיקים ימותו אבל סיבת מיתתם היא לטובת הדור כי כל זמן שצדיק גמור בדור הבינונים אינם נחשבים לכלום כי יש הבדל ביניהם וכמאמר האשה הצרפית לאליהו (מלכים א יז יח) כי באת אלי לפקוד עוני ודרשינן (ילק"ש ח"ב רמז בט) כל זמן שלא היית כאן הייתי נדונית כצדקת עכשיו לרב צדקתך אני נדונית כרשעה וכן בנח אמרו (סנהדרין קח ע"ש) בדורותיו אילו היה בדורו של אברהם לא היה צדיק ולכך ה' שהוא חומל דלים צאן הדור לבל יהיו נחשבים ח"ו לרשעים מסלק הצדיק גמור ואם כן הם בדורותם צדיקים ואף שקשה לפני ה' לסלק צדיק מ"מ לטובת ישראל עושהו וזהו היה ענין לוחות אף שהיה קשה לפני הקב"ה שבירתן מעשה אלהים שנבראו בערב שבת בין השמשות בכונה מיוחדת מאלהים שיחבול מעשה ידיו מ"מ לתקנת ישראל למען יהיה עונם נקל ויהיו כפנוייה כמאמר חכמינו זכרונם לברכה לא השגיח ה' בהעדר הלוחות ואמר למשה (שבת פז יבמות סב ב"ב צ מנחות צט ע"ב) יישר כחך ששברת לכך מדמה מיתת צדיקים לשברי לוחות ולמדין מדברי מדרש כי צריך תשובה כמו יום הכפור והתשובה היא על שני אופנים או כמאמר הני בריוני (סנהדרין לז) עד האידנא הוי לן מגין אבל עכשיו מי יגן בעדינו ומי יפגיע בעדינו לה' אשר בצלו נחיה והפן השני כמאמר חז"ל שיתן ללבו אין מנוס מה' ביום זעם וארזים נפלה בם שלהבת ולא עמדה להם תורה ומצות ומה נעשה אנן אי תורה ואי מצות דאגין עלן וזהו מאמר ירמיה באמרו (איכה ב א) איכה יעיב באפו ה' את בת ציון השליך משמים ארץ תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו דיש לדקדק כי אמר השליך ולא זכר ומורה כולן על לשון עבר כי הנביא קונן כאילו כבר נעשה הדבר ובתחלת דבריו אמר יעיב על עתיד שיהיה כן וכהנה יתר דקדוקים שדקדקו מפרשים אבל ענין ירמיה היה לעורר בתשובה וכמאמר איוב (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב למען תדעון שדון והוא שיש לאיש לפחד מחימה ואף של הקב"ה ואל יפתהו יצרו כי אל חנון ורחום ה' נושא עון אבל אף כי כך מדותיו מ"מ מדקדק על עונות ופשעים וכך הוא חינון שלו לייסר איש כפי מעשיו לזכות אחריתו יתעלה שמו כי אין לפניו משוא פנים ומפחד יום דין ויום אפו יש לנו לחרוד בצירים וחבלים מאוד ומדי זכור יזכרו אדם ימאס בכל יגיעה ותענוג עולם הזה כי במה נחשב ולא יועילו ביום עברה ולכך אמר דוד (תהילים ב יב) נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו וצא ולמד אם ביום אפו השליך משמים תפארת ישראל שהוא דמות יעקב החקוק בכסא כבוד השליך איקונין שלו וגם הדום רגליו שהוא מקדש ה' אשר היה הדום רגליו לא זכר ביום אפו הרס ולא חמל ומה נעשה אנן בהגיענו לדין ביום אפו ומה נענה ליום פקודה ואיך יש לנו תקוה להמלט משאתו וחרון ה' ומה יבטיח אותנו היצר הרע על קנה רצוץ וזהו מאמר ירמיה אתם בני ציון שובו אל ה' כי איכה יעיב באפו את בת ציון ראו ודעו איך יקרה אתכם באחרית הימים ביום אף ה' כי אתם רואים מה שעשה שהשליך משמים תפארת ישראל ולא זכר הדום רגליו ביום אפו א"כ דעו וראו איך יקרה לכם ביום אפו ולכך החישו מפלט לשוב אל ה' כי רבים רחמיו וכן יש לנו לשוב בראותנו כי צדיק אבד וראוי לשים על לב בתשובה וזהו עיקר הספד אשר חל על האדם לפשפש במעשיו ולומר אם בארזים נפלה שלהבת (מו"ק כה ע"ב) ודייק שלהבת הרצון כי אמרו כי ארזים אין גזעם מחליף וכן צדיק שמת אין לו תמורה אבל מחקרים חשבו כי אין אמת בפי חכמים ז"ל באומרם כי ארזים אין גזעם מחליף כי החוש מכחישו ומאין ארזים לנו אם כל ארזים שנקצצו מיום עולם לא החליפו אבל טעו ודאי כי אם ישרישו אילנות כח האילן באדמה להצמיח כמוהו אבל דורות אחרונים התחכמו בכרתם יערות לעשות מהן שדה זרועה ששורפים השרש באש והאש שואבת כל לחלוחית שיש בעפר ההוא ומייבשו ומכלה אותו עד שנעשית ארץ שרופה מלחה ולא תצליח לגדל עצי יער וזהו ענין בארזים בהשרשה בעלמא יחליף גזעו אבל בשריפת שרשו אז יפסיד וזהו שדייקו אם בארזים נפלה שלהבת דייקא וכן בצדיק אין גזעו מחליף ולכן מחויבים אנו לעשות אבל יחיד כי אבד עולם ומלואו ובאמת עיקר ההספד לומר ולשים על לב הראשונים חדלו והלכו למנוחה אנחנו נשארנו לאנחה ראוי לנו להקים נדחה ולעשות משמרת לתורתינו כי זהו חיינו ושלימות נפשינו ולגדל עדרים לתורה ואיך לא נספוד ונצעק בקול בוכים על העדר תלמיד חכם ואין ידינו פשוטה להקים אחרים אשר עדיין לא הגיעו לשלימות התורה וחכמה להספיקן בכל מחסורם אפס ילמדו תורת ה' ולא יהיה ח"ו ישראל אלמן ויתום מלומדי תורת ה' אוי לי אמי כי ילדתני ברואי שפלות התורה ולומדיה דור הולך וחסר הזקנים וכשרים שבדור ישובו למקום אשר נתנו ואין קול חדש תחת שמש לומר הנצו הרמונים ופרחי גפן וסמדר נתנו ריח ומי עושה זה וגורם זה הקצינים שבדור שאינם מחזיקים בעמוד התורה לתת ללומדי תורה מחיה ושארית בארץ ויאמרו לו מפתי תאכל ומימי תשתה אפס יקרא שמך על התורה רכב וצלח ואילו היו עושים כזאת בלי ספק שהיו מגדלים בעלי קרנים בקרני הוד בתורה כי דורינו דור דעה במושכלות במשא ומתן כמה תחבולות עושים והתחכמות ממרחק וביגיעה יביאו לחמם ולמה לא תצליח הדעת ובינה יתירה כזו בלימוד תורה שהוא מושכל האמיתי להיותם טרודים במחיה וכלכלה וחייהם תלוי מנגד פגה רוחם ולבבם אין אתם וזהו שאמר ירמיה (איכה ד א) איכה יועם זהב וכו' ודרש במדרש (איכ"ר פ"ד א) תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות אלו תלמידי חכמים דנפקו לפרנסתהון והענין להבין הוא מה שאמר ירמיה (איכה ב ב) בלע ה' ולא חמל את כל נאות יעקב הרס בעברתו מבצרי בת יהודה חלל ממלכה ושריה להבין מה ענין זה לזה אבל כבר נודע כי אמרו (סנהדרין קה ע"ב) כל הברכות שבירך בלעם כולם חזרו לרעה חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנאמר ויהפוך ה' לך את הקללה לברכה קללה ולא קללות וא"כ למדנו מזה שקללה אחת נתהפכה לברכה אבל אינם מסיימין איזה קללה שנתהפכה רק מביאים אחת שנתהפכה ואם נדייק בברכות בלעם בכללותיהם אף שפרטיהן מרובים אבל כללותיהן נכללים בשלשה סוגים א' שיהיה לנו בתי כנסיות ובתי מדרשות כאמרו מה טובו וכו' ושנית להקים מלכים ונגידים ולהיות ממשלתם הולכת וגדלה ויהיו עמים רבים נכנעים תחתיהם וג' שיהיו ישראל עם חזק מכניע צרים מתגבר על אויביו וכהנה בגבורות והצלחת ישראל ובזה היו נכללים ברכותיו ואם כן כיון שהתורה העידה שאחד מהן נתקיימה הברכה לא ימלט שאחד מהן מג' הנ"ל תקויים וזהו היה מצעקת ירמיה בקול קינה שכאן כל שלשה נהפכו לקללה ולא נתקיימה אפילו אחת מהן וזהו אמרו בלע ה' ולא חמל כל נאות יעקב ודרשינן במדרש (איכה פ"א ד) שהוא בתי כנסיות ובתי מדרשות ע"ש במדרש איכה ואם כן הרי ברכה אחת שנהפכה לקללה ובגבורת והצלחת ישראל הרס בעברתו מבצרים הגיע לארץ מטה מטה בעו"ה והרי כאן שניה ושלישית חלל מלכה ושריה וא"כ איה איפוא הקללה שנהפכה לברכה אבל באמת טעם וישוב לזה הוא דצריך טעם למה נהפכו כולם חוץ מבית הכנסת ובית המדרש דכבר כתבנו דצריך תלמיד חכם להיות חמוקי ירכיך ונחבא אל כלי קודש וקרוי מחובשי בית המדרש וענין בלעם דלא נתקיימה ברכתו הוא דהכניס עין הרע בברכות כמ"ש הזוהר (ח"ג קמז ע"ב) וטוב עין הוא יברך ובעין הרע שלו לא חלו וכלל הוא (תענית ח ע"ב) כל דבר הסמוי מן העין אין עין הרע שולט בו ולכך בית הכנסת ובית המדרש שסמוי מעין אין עין הרע שולט ולכך נתקיימה ברכתו אך זהו אם תלמיד חכם חבוש בבית המדרש לא יראה ולא ימצא בשוק אבל אם צריך לילך בשוקים לחזור אחר פרנסתה פשיטא חל עליו עין הרע וגם זו לא תתקיים וזהו מאמר ירמיה תלמיד חכם שדומה לזהב וכתם פז איכה יועם וישנה איך כהה מראיתו ונשתנה הוד פניו וקאמר הטעם למה נתמעט התורה וחלה קללת בלעם אבני קודש המה תלמידי חכמים תשתפכנה בראש כל חוצות שהולכים בחוצות לפרנסתן ואם כן אינו סמוי מעין וחל עליו עין הרע כי כך הדבר בכל מקום צנוע אין סטרא אחרא כלל חל כמאמר (ישעיה כו כ) לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך לכך דבר בעיר כנס רגלך (ב"ק ס ע"ב) ועיין בזוהר (ח"א כב) כי בדבר צנוע לית סטרא בישא מקום לחול ולכך ראו כמה מגיע לנו בעו"ה אשר משכו יד לפרנס תלמידי חכמים שלא יהא להם צורך לחזור ולהדר אחר פרנסתם והלא זו אשר נשאר לנו בגולה ובאמת עיקר הגלות היא אבדן תורתינו וחכמת ה' ועיקר נחמתינו כי ה' השאיר לנו שריד אשר לא שכחנו זה משך זמן רב מצותיו ותורתו במצות תורה וסופרים ודקדוקי סופרים וחומרות גאונים כמה חייבים אנו לשבח לה' על נס נפלא כזה אשר זה זמן אורך הגלות וטלטולים מגוי לגוי ובכל זאת לא שכחנו תורת אלהינו ועוד יש תורה תודה לאל בישראל רק הכל תלוי בנו לחזק ידים רפות וברכים כושלות לבל ימוטו ואמר במדרש (בשינוי במנחות נג ע"ב) שבליל חורבן בית המקדש בא אברהם לבית המקדש והיה הקב"ה מטייל עמו ארוכות וקצרות ושאלו מה לידידי בביתי א"ל בני היכן הם א"ל חטאו וגלו א"ל היה לך לזכור הטובים שבהן א"ל עשו המזמתה א"ל היה לך להביט בברית מילה א"ל בשר קודש יעברו ולא עוד אלא ששונאים זה לזה עכ"ל להבין הענין טיול ביום מר כזה וארוכות וקצרות וגם השאלה מה לידידי בביתי הלא נודע כי בא להתחנן בעד בניו ומה ענין תשובה עשו המזמתה והבטת ברית מילה וגם מה שא"ל ולא עוד אלא ששונאים זה את זה תמוה ביותר ורבותינו בעלי אגדה כוונו בזה לדבר מושכל והוא כי אומות העולם צוחקים עלינו באומרם בבית ראשון שעברתם פי ה' לרוב היתה גלות שלכם שבעים שנה וכעת אשר בבית שני לא נמצא ברוב הקהל עולה גדולה ורוב מהמרי וארכו הימים ולא נושעתם אבל כבר מבואר בכל מקראות תנ"ך כי גאולה בבית שני היתה רק פקידה אבל אריכות הגלות המרה הזאת כבר נחתם עלינו בגלות בית ראשון לסיבת המרי והפשעים מבית ראשון כמבואר בתוכחת משה כאשר הוכיח הרמב"ן מן כמה פסוקים (דברים כח לו) יולך ה' אותם ואת מלכך וכו' ומן והשיבך ה' מצרים באניות וכן בכמה נביאים וירמיה הנביא שראה (ירמיהו א יד) הראשונה מקל שקד כי שוקד ה' על הרעה ובשנית סיר נפוח פונה צפונה כי מצפון תפתח הרעה הוא כי מראה ראשונה מורה על גלות בבל ולכך אמר ה' כי שוקד על הרעה להיותו נעשה מהר אבל על מראה שנייה היותו מורה על גלות שני ולכך אמר מצפון תפתח הרעה היותו רומי וכל ארצות אירופא חלקו של רומי הוא בצפון עולם וכהנה פסוקים רבים לאין מספר בישעיה וירמיה המורים על גלות רומי אך המינים עדיין שואלים הלא יוצאי ירך של אביהם יותר עלולים לסבול חטא אביהם משעלולים נכדיהם ויוצאי חלציהם אחריהם ואם כן איך יתכן כי יוצאי ירך גולי יהודה אשר ידם היתה במעל שבו מהגולה וישבו בטח והתמידו כמה דורות ואחר כך דור אחרון יסבלו עון אבות ולילך בגולה וזהו שלא כדת אבל האמת היא כך דבאמת מה הפסק זו משמש לפקוד תוך שבעים שנה ואחר כך לגלותם הלא יותר נכון שתהיה הגלות בלי הפסק עד ירחם ה' עמו ואחרון אחרון נשכר אבל חסדי ה' לא תמו ומה רבו רחמיו כי הבטיח אותנו לבל תשכח תורת אלהינו מקרבנו כי היא שלימות נפשנו וכבר נודע כי בגלות בית ראשון לרוב עזיבת התורה ולמיעוט תקנות וגדרים מסנהדרין שהיו בימי בית ראשון כמעט נשכחה התורה מהמוני עם ובשובם מהגולה לא ידעו ממצות סוכה ומשמירת שבת שהיא חמישית ליו"ד דברות והתערבו בגויי ארצות ולא ידעו איסור חיתון ובפרטות עם עמון ומואב כמבואר בנחמיה ואילו התמיד הענין עוד מאה או מאתים שנה וקרה לנו הנגזר מאת ה' רוב שמדות ועוצם הטלטול היתה נשכחת התורה מכל וכל מבלי זכר כלל ואם כן היה ח"ו אבדה תקותנו והתחיינה עצמות היבשות כשאין עמן תורה ומצות ה' ולזאת ה' חושב מחשבות לבל ידח נדח מתורתו כאשר הבטיח לנו קרבנו לפקודתו בסוף ע' שנה לארץ ישראל ועודנו חרש ומסגר אלף נביאים קיימים הם אשר מסרו הדבר לכנסת הגדולה וכן בבית שני רבו המלמדים תורה ברבים וגדרו גדר וסייגים ומשמרות וכהנה רבות אשר יד ה' עליהם השכיל לבל תשכח התורה וכאשר שיערו חכמתו העליונה כי כבר נעשה התיקון לבל יהיה שכחת התורה גלה אותנו שנית מעל פני האדמה עבור חטאת ומרי בית הראשון כנ"ל וברוך שמו אשר עינינו ראינו כי אנו בעו"ה היום בגולה יותר מאלף ות"ר שנה לא שכחנו מצות ה' דקדוקי סופרים וחומרי דגאונים והכל מחסד ה' וטובו עלינו ומזה יובן הנ"ל כי ודאי אברהם לא היה פוחד מחמת גלות כי כבר נאמר לו בברית בין הבתרים שעבוד וגלות ד' מלכיות כנודע והלא היא התרופה וע"י גלות נזכה לשלימות האחרונה ועולם התיקון וכאשר אבות עולם בעצמם הוצרכו לקבל גלות לזכך חומרם ולזכות לשלימות האמתית אמנם אברהם חרד כי ידע וראה העדר ידיעה שיש לישראל בגלות ראשונה מהתורה ומצות ואם כן פחד אם תאריך הגלות כפי הקצוב עליהם מה' ישכחו תורת ה' ותפוג תורה ויתערבו בגוים ואם כן ח"ו השתות יהרסון וצדיק מה פעל והקב"ה ידע זה ונחמו כי לא תתמיד הגלות הארוכה כזו בפעם אחת רק תהיה גלות קצרה בתחלת ע' שנים וישובו וילמדו תורת ה' ואחר כך יגלו לגלות ארוכה ומרה בעו"ה ואז לא תמוש התורה מאתם וזהו אמרם שטייל ה' עמו ארוכות וקצרות הרצון שהראה לו שתהיה גלות ארוכה וקצרה ולא שיהיה הכל בבת אחת ואם אמנם אברהם נצטער בעבור חורבן בית ה' אמר לו הקב"ה כי אין זה אנינה הנוגעת לישראל כי לא היה ביתם רק בית אשר שם ה' נקרא עליו וביתו היה כדכתיב למען שמך אשר נקרא עליו והקב"ה לטובת ישראל להתם חטא ולכלות פשע לא חס על ביתו והדום רגליו אפס תהיה להם תקומה ושפך חמתו על ביתו וזהו מאמר השם מה לידידי בביתי הרצון מה איכפת לך אם אני מקפיד ומחריב בשביל טובת בניך והשיב אברהם כל צערי על צדיקים שנשפך דמם אשר אין עול בכפם וזהו אמרו היה לך לזכור טובים שבהם והשיב השם עשו המזמתה והיינו שעסקו בדבר זימה כדכתיב (כנראה שהכוונה על ב' פסוקים ביחזקאל יח יא ועמוס ב ז) איש את אשת רעהו טמא וילכו אל הנערה וכו' וכל מקום שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת רעים וטובים (ירושלמי סוטה פ"א ה"ה) כמ"ש רש"י בפ' נח אך הטעם למה באמת בזנות גם הטובים נלקים כי כביכול כל זמן שהשגחת ה' בזה עולם אין רשות למשטין לפגוע בטובים אבל כבר נודע (סנהדרין צג קו) כי אלהינו שונא זימה והיינו שכביכול ממאס בו יותר מכל עבירות ומסלק השגחתו כאדם שממאס לראות בדבר קיא צואה ומסתיר פניו ואם כן רשות נתונה למשחית ואין מבחין בין טוב לרע (ב"ק ס) אך זה בגוים שאין להם ברית מילה ואינם בני ברית של ה' אבל ישראלים שיש להם ברית אין הקב"ה ממאס בבני בריתו ולכך הברית הוא באותו מקום להיות כי עלולים בעו"ה בני אדם לזנות ונתן הקב"ה זה לנו לאות לבל ימאס על כל פנים בנו וזהו הנאמר בתורה (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם וכו' לא מאסתים וכו' להפר בריתי אתם הרי שדייק שיזכור בריתו ולא ימאס בהם ולכך לא יהיה להם כליה ח"ו כי לא יהיה רשות למשחית להרוג טובים וכן אמר איוב שהוא משל לבני ישראל בגולה כאשר הארכתי בפעם אחרת שכל ענין איוב הוא משל לבני ישראל בגולה וזהו אמרם (ב"ב טו) משל היה הטוב לך כי תעשוק כי תמאס יגיע כפיך (איוב י ג) וזוהיא שאלת אברהם היה לך לזכור ברית מילה וא"כ אין להרוג הטובים וע"ז השיב השם כי עברו ברית ובשר קודש יעברו ועוד בשלמא אם היו באגודה אחת היתה השריית שכינת קדשו בתוכם בי הוא השוכן בתוך טומאתינו ואימת כשאנו באגודה אחת והן אל כביר לא ימאס אבל כשהם בפירוד אין הקב"ה משרה שכינתו כלל להיותם נדונים כיחידים וגם במקום שלבבות חלוקים אין מדור לשכינה כי הוא עושה שלום במרומיו וכאשר כבר הארכתי בזה בדרוש הקודם ולכך סילק ה' שכינתו וארץ ניתנה ביד רשע ולכך גם צדיקים שבדור ספו תמו ומזה נראה בעליל כי כל גלות המרה הזו הכל בעון בית ראשון ובזה יובנו דברי הגמרא פ' חלק (דף קד ע"ב) ודמעתה על לחיה אמר רבא אמר ר"י כאשה שבוכה על בעל נעוריה ויש להבין איך רמיזי זה בדמעתה על לחיה ורש"י דחק עצמו בדוחק גדול ע"ש אבל ירמיה בפתיחתו תיכף כלל שני חורבנות כי נודע מ"ש יוסף בן גוריון לרומיים פי' על פסוק גדול יהיה כבוד בית האחרון מהראשון ודרשו חז"ל (ב"ב ג) ג"כ שקאי על בית שני והורדוס ולא על בית ג' כי זהו לרוב מעלתו אין לו ערך ויחוס כלל לבית ראשון ואינו כלל בסוג עד שיאמר עליו זה גדול מזה ואולם הגמרא נתחבטה במה גדול מראשון ויוסף הנ"ל ויתר מפרשים פירשו בזה כי בבית ראשון לא יצא שם הבית בכבוד ותהלה בעיני מלכי ארץ ולא מצינו שום מלך ששלח מנחה וקרבן לבית ה' כי לא יצא טיב ישראל בארצות וגם הגוים היו שקועים ביותר בתרפים וכישופים עד שחשבו גם להם שפע אלהים אבל בבית שני כל מלכים וגוים רבים כולם כבדו הבית במנחות וקרבנות ודורונות וקראו אותו בית ה' כאשר נודע מן כורש ודריוש ותלמי המלך שהיו מושלים ממש בכל כיפה ואצ"ל קיסרי רומי אויגוסטוס יוליוס ובעו"ה סיבת קריבת החורבן כמאמר חז"ל (גיטין נו ע"ב) מבר קמצא היה בסיבת קרבן ששלח קיסר רומי שמשל אז בכל הארץ לכבוד הבית וזהו הנאמר בחגי ב' (פסוק ז' ח' ט') ובאו חמדת כל גוי ומלאתי את בית זה כבוד אמר ה' צבאות לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון וכו' ע"כ וזהו מורה בבירור כמ"ש כי בזה גדול כבודו שכל מלכים יכבדוהו וירמיה בקינתו קונן על שני מקדשות ולכך פתח בראשון ואמר איכה ישבה בדד העיר רבתי עם כי היה רבתי עם אבל לא רבתי בגוים כי לא יצא שמה בקרב ארצות וישבה בדד כי בחורבן ראשון חדל כל רגל אדם משם כמאמרם (שבת קמה יומא נד) נ"ב שנה לא עבר איש ביהודה ואמר היתה כאלמנה ודרשו (איכ"ר פ"א ג) לא אלמנה ממש אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים כי לא היה לזמן רחוק כי יודעים הפקידה לע' שנה והרי הוא ממש כמו שמרחיק הבעל נדוד על זמן מה והאשה מקוה ומייחלת לו ליום מועד ואחר כך מדבר מחורבן בית שני אמר רבתי בגוים שרתי במדינות כי נתפרסם שמה בכל ארצות ואיים רחוקים ולא אמר עליה ישבה בדד כי לא גלו בבית שני מכל וכל וארץ ישראל נשארו יושבים בה כאשר כל חכמי ישראל מחורבן הבית עד זמן רבינו הקדוש יושבים בארץ ישראל במושבותם רק קיסרי רומי נתנו עליהם מס ומכרו הארץ שדה של זה לזה לבל יחשבו יהודים שהם מוחזקים בו מאבותיהם כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו לרומים וכמבואר בגמרא דגיטין (דף נד ע"ב) בסקריקון ביהודה ומשם מבואר שהיו נשארים יושבים בארץ ישראל ולכך אמר עליהם היתה למס ולא ישבו בדד ולכך אמרו (איכ"ר פ"א כד) בכה תבכה על שני חרבנות אמנם כבר אמרתי כי עיקר גלות בית שני היה בשביל ראשון ועוונם סבלנו רק בחסד ה' שהיתה פקידה ביניהם כנ"ל והנה כל חטא בית ראשון שלא קראו לה' כלל כדכתיב (תהלים יד יד) אכלי עמי אכלו לחם ה' לא קראו וכן ישעיה צווח (ישעי' מג כו) ולא אותי קראת יעקב וכו' ובגמ' דחולין פ' הזרוע (דף קלד ע"ב) אמרינן כי ניתן להכהנים זרוע כנגד ויקח פנחס רומח קיבה כנגד וידקור אל קבתה ולחיים כנגד ויעמוד פנחס ויפלל הרי דלחיים כאילו מוכן לתפלה וזעקה וזהו מאמרו של ירמיה ודמעתה לא על חטא בית שני כי שם היו מתפללים לה' ותמימים היו עם ה' רק על חטא בית ראשון אשר לא קראו לה' וזהו ודמעתה על לחיה שהוא כלי המושאל ומוכן לצעקה ותפלה כהנ"ל בפנחס וזהו שאמר רבא בשם ר"י כי הדמעה תהיה על חורבן הראשון כי משם נסתעף חורבן השני וזהו כאשה על בעל נעוריה אבל בבית שני כבר היה כבעל מחזיר אלמנתו וגרושתו כנודע ולכך עיקר הבכי על בית ראשון וזהו על לחיה על ביטול תפלה וצעקה להשם וראו נא לכמה מגיע ועד היכן ענין תפלה ועל זה נחתם גזר דין על אשר ה' לא קראו וצריך האדם להיות חרד בתפלה כי זה אשר נשאר לנו בגולה ואין לנו עבודה וזהו עבודה וכמה יש לאדם להתבונן בו ולעמוד בהכנעה יתירה וכפיפת קומה ומלין לצד עלאי ימלל בנחת ובכונה ואשרי למי שמתפלל בדמע ולב נשבר ונדכה כי לא ישוב ריקם ועל מה נבטח בגולה ומה יגן בעדנו אם לא בתפלה ובקשה מקירות לב אוי לנו אשר נאמר (איכה ג מד) סכותה בענן לך מעבור תפלה ומה הוא הענן הוא אדים והבל שיש בו חטא היוצא מפי איש ואשה כל יום וביחוד שיחה בטילה בבית הכנסת ומכ"ש בעת תפלה הכל הוא עולה בעב וענן ומונע לתפלה לעלות אך אם אדם מתפלל אחר כך בכונה ובבכי ודמעה מעלה כל תפלות מכמה שנים אשר סביב נקבצו לו כי נשארו עומדים ברפיון מבלי עליה וכעת ע"י תפלה זו הם עולים במעלה בית אל אבל המוציאים מפיהם ניבול פה ר"ל שבועת שוא ומסירת ממון של ישראל אין התפלה נעכבת כי אם הולך יהלך תיכף לסטרא אחרא ר"ל וכאילו זבח לשעירים ואם יבכה אחר כך וירבה בתפלה קשה להציל בולעם וע"ז נאמר (קהלת ד א) ראיתי דמעת עשוקים ואין להם מנחם:

ואמר דוד (שמואל ב א כא) הרי בגלבוע אל טל ואל מטר וכו' דבר זה כבר אמרתי במקום אחר כי כאשר יהרג הצדיק אז נפשו מבקשת להתדבק בדמו אשר נשפך ואז מעכבת שבל יהיו צמחים כראוי כי שרשי הקדושה אשר במקום צמחים מתדבקים בנפשו כדרך כל הדברים להתדבק בדומה לו ניר קטן בניר גדול והצמחים שיגדלו במקום ההוא אין בהם ניצוצי קדושה קיא צואה בלי מקום ואין נאותים לאכילת ישראל כנאמר (דברים ח ג) כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' היינו ניצוצי קדושה אבל במקום הזה אינו כאשר הארכתי בזה בדרוש הקודם לכך אמר הרי בגלבוע וכו' אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות כי למה מטר וטל להוליד זרע ופרי הארץ הלא לא יצליח ואין טוב למאכל ישראלי ולכך אמר שדי תרומות כי תרומה נקראת קודש כדכתיב (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו ועיקר תרומה היא שרשי הקדושה שבתבואה והם ראשית והם המופרשים לכהן אבל כאן שלא יעלה שום קדושה כלל א"כ טוב שלא יעלה זרע ולא יצמח צמח ולא תופרש תרומה ממנו כי מה לכהן בבית הקברות כי הזרע שיוגדל שם משורש רע אין בו חלק טוב ולא נאות לישראל אף כי לכהן לאכול מחלק רע ולחם מגואל פיגול הוא לא ירצה והטעם כי שם נגעל מגן גבורים וכו' מגן שאול בלי משוח בשמן ופירשו המפרשים שלא היה נמשח בשמן המשחה ואפשר לומר כי נתן טעם דאין להאשים לשאול בעבור החיותו אגג כי לא נמשך בשמן המשחה וא"כ אין לו תואר מלך כמאמר חז"ל (עיין בכריתות ה' ע"ב ובתוספות שם ובשמו"א י א ברד"ק ובאלשיך וכן במל"ב ט' א) כי שאול לא היה לו תואר מלך היותו בלתי משוח בשמן משחת קדש וא"כ אין עליו להכרית זרעו של עמלק כי צריך מלך להכריתו כדאמרינן בסנהדרין (דף ב ע"ב) כי יד על כס יה וכו' אין כסא אלא מלך וגם תירוץ על מיתת נוב עיר הכהנים כי הוא לא היה הורגן רק דואג ואין שליח לדבר עבירה רק אילו היה מלך כיון שלא היה מפורסם הדרוש "רק" למעט דבר מצוה כי אפילו יואב ראש לישראל לא דרש "רק" והרג לעמשא שביטל מצות המלך כמבואר בסנהדרין (דף מ"ט) ומכ"ש שאין להאשים לדואג שהיה שומע בקול שאול המלך להרוג לנוב עיר הכהנים כי לא דרש "רק" אבל אם אין לשאול דין מלך אזי חטא דואג ונצול שאול וזהו אמרו בלי משוח בשמן המשחה ואין לו תואר מלך ועוד נראה במ"ש כי שמן המשחה היה כמו טל קודש כדכתיב (תהלים קל"ג ב) כטל חרמון וכו' לכך אמרו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כי שמן המשחה היה מגדל ומרומם להנמשח בו כמו טל קודש המחיה מתים ולכן אילו נמשח שאול בשמן המשחה היה מגדל זרעים אף בלי טל ומטר ולכך נאמר באסא (דה"י ב טז יד) שקברו היה בבשמים והיינו היותו נמשח בשמן היה מגדל בשמים ולכך אמר בלי משוח בשמן משחת קודש א"כ אין מגדל זרעים כלל ולכך אל טל ומטר עליהם כלל ולכך היה רעב בארץ על שאול שלא נספד כהלכה כי ע"י הספד אנו מעלים נפשו של צדיק למעלה כאמרם (שבת קנ"ג) אחים בהספדאי דהתם קאימנא וע"י הספד לא יקום שם כי אם יעלה מעלה מעלה וא"כ שאול שנספד שלא כהלכה היתה נפשו למטה ונתדבקה בו שרש קדושה ולכך היה רעב בארץ כנ"ל ואמר מדם חללים וכו' והוא כי ידוע דחטא שאול היה בשמעו לקול ישראל אשר חמלו על מיטב הצאן והכרים והשמנים לעמלק ושמן וטוב השאירו וזהו מחלב גבורים כי עמלקים היו גבורים כנודע וחלבם ומיטב שלהם השאירו ישראל ועוד היה חטא במה שצוה לדואג להמית נוב עיר הכהנים והנה זהו הכל היה בעקימת שפתיו ודיבור פיו אך לא במעשה אבל יהונתן בנו היה נקי מכל וכל ודבר ידוע בפסוק וביחוד בתהלים כי המשיל העושה מעשה בעקימת שפתים לדורך קשת שיורה חץ הלאה וכן הדבר בדבר שפתים אך למחסור כי ידרוך קשתו כאויב לעשות פעולתו מרחוק והלאה ולכך שאול שחפץ ופעל שנהרגו כהנים באמירת פיו ראוי מדה כנגד מדה שתהיה קשתו נסוגה אחור מול אויב וירשיע בכל אשר יפנה הואיל שדרך קשתו כאויב נגד אוהבי ה' ועמו הקדושים אבל הואיל שלא פעל רע במעשה ידיו אף מהראוי שפועל ידיו לא ישולם לו כי הלא ידיו לא עשו רע אבל יהונתן שמנוקה מעון מכל ראוי שאפילו קשתו ומכ"ש חרבו לא תשוב ריקם וכבר נודע כי נוב עיר הכהנים היו מזרע עלי ונקנסה מיתה עליהם כל מרבית ביתו ימותו אנשים (שמו"א ב לג) ובזה רבים מפרשים התנצלו בעד שאול דגברא קטילא קטל וזה מאמר דוד מדם חללים הרצון המה נוב עיר הכהנים שהיו חללים וגברא קטילא וחלב גבורים הוא אשר חמל על מיטב ושמנו של עמלק כנ"ל בשביל זה קשת יהונתן לא נסוגה אחור כי אין לו דבר בזה וזך מכל עון ואפילו קשתו אינה ראויה שתשוב ריקם ושאול שחטא באמת ראוי שקשתו תסוג אחור אבל הואיל ולא עשה מעשה בפועל וידיו תמימים לה' א"כ ראוי שחרב שאול לא תשוב ריקם כלל ואינו כן ששבה חרבו ריקם עד שנפל על חרבו ומת והוסיף דוד לומר שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו וכו' כי כבר נודע מה שדרשו חז"ל (ברכות י"ב) אתה ובניך עמי במחיצתי בשרו שמואל שיהיה בן עולם הבא אבל חכמים אחרים פקרו בזה ואמרו כי אדרבה מזה ראיה שלא היה לו עולם הבא כי שמואל לא הועלה מאשת אוב רק שד לבש עצמו בדמות שמואל ואמר שיהיה עמו במחיצתו מקום אשר הרגיע לילית שעירים ובדרך פשוט מצאנו להם תשובה שע"כ עמי מוסב על שמואל כי אילו נאמר על שאול לבד היה להם מקום לכפור כי בו כפרו העכו"ם אבל אתה ובניך עמי וכי יעלה על דעת שיהונתן גבר ענוותן שהיה בן מלך ואמר לדוד אהיה לך למשנה ולא נמצא בו עול יהיה ח"ו אצל משכן הקליפות ועל יהונתן אף העכו"ם מודים וע"כ עמי מוסב על שמואל וכן הדבר בשאול וע"ז אמר דוד שאול ויהונתן וכו' ובמותם לא נפרדו א"א להסב מלת עמי על שני פירושים וכמו שיהונתן יהיה בצרור החיים כן יהיה שאול ואי אפשר להפרידם ואמר הנאהבים והנעימים בחייהם כי נודע (אבות פ"ג מ"י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וא"כ הם שהיו נאהבים ונעימים לכל מזה אות אמת כי חפץ ה' בם ואף במיתה לא יהיו פרודים וכולם יהיו לחיי עולם אמיתי שכולו טוב ואמת ואמר מנשרים קלו ומאריות גברו והוא דיש להבין במ"ש (ע"ז ה') אר"ל באו ונחזיק טובה לאבותינו אלמלא הם לא חטאו וכו' היינו כמו שלא באנו לעולם פירש"י לפי שהם חיים לעולם וכל זמן שהם קיימים אין אנו חשובים לכאורה מאמר זה יש בו מהזרות למאוד דאף דאמת יהיה כן שעי"כ הגיעה לנו טובה גדולה וכי בשביל זה נחזיק טובה לנפש החוטאת וממרה פי עליון וביחוד תמוה מה הוא התועלת דאם היו ראשונים קיימים לרוב יקר מעלתם היינו כלא נחשבים העבודה זוהיא תכלית הגאוה והמרי וטבע רשעים כך הוא בשמעם כי גדולי הדור מתו שמחו לומר עכשיו הרי אנו בעולם גדולי הדור ואין כמונו אבל טבע צדיקים שישמחו כי יש גדולים מהם לשמש אותם ולנשק עפרות רגלם הנשמע דבר רע כזה לומר טוב כי מת משה ואהרן וזקנים ודור דעה שראו ה' פנים אל פנים אפס נהיה אנחנו ראשי הדור מתגאים על העם וחטא נדב ואביהוא היה שאמרו (סנהדרין נ"ב) מתי ימותו שני זקנים הללו אבל ברור שיש פנים אחרות לדברי מאמר הנ"ל בשנבין ג"כ במשנה פרקי אבות (סופ"ד) אל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת ויש להבין מה זו הבטחה ומי שוטה שישמע לקול יצה"ר שיהיה מנוס בשאול שוחה עמוקה ציה וצלמות ואם שוטה זה יפתה לזה מה זה שאנו אומרים לסתור הבטחת שטות כזו כי ע"כ אתה נולד וע"כ אתה מת וכי בשביל זה לא ימלט מלהבטיחו בו ואם הולך על סוף דאתה עתיד ליתן דין וחשבון הוי ליה למשנה להזכיר זה בלבד ומה זו אריכות ע"כ אתה נולד כו' אבל יובן כמ"ש כי המיתה מכפרת ונרמז בקרא (סנהדרין מ"ו ע"ב) וכפר אדמתו עמו אך אמרו בגמרא דסנהדרין (דף מז) מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה והענין כי כבר אמרו טבעיים כי המיתה מוכרחת (עיין רמב"ן פרשת בראשית אריכות בזה) והוא כי כל דבר שהוא בהכרח סופו לבטל המכריח וחוזר למקומו כאשר תכוף ברזל בתכלית עקמימות סופו להתפשט ולחזור מעקימתו וכן אם תזרוק אבן בהכרח למעלה בכח לא ינוח שם ויחזור למקומו וכן בכלי שעות שבנוי על דבר המכריח הוא עקימות הברזל שקורין קולמוס כלי שעה סוף להתפשט וינוח ואם הקולמוס הוא גדול ומעוקם הרבה ושוהה להתפשט יהיה הכלי שעה מתנועע זמן רב אבל עכ"פ סופו לנוח וכמה מתנות אשר נדרו שרי מדינות למי שיעשה כלי בתנועה תמידית שקורין (מאד"ם פערעטוי"ם) ונלאו ולא יכלו כי כל דבר המכריח סופו לנוח ואין דבר המוכרח המתמיד ומזה שפטו כל המחקרים כי היות אדם כמו כלי שעה כאשר יתמו חום השרשי וחום הטבעי שהם העושים תנועת אדם כקולמוס בכלי שעה כאשר ינוח מלנוע ינוח וימות א"כ שהמיתה מוכרחת מה זה יש כאן כפרה דבר המוכרח אין כאן מכפר אבל כבר אמרו (ע"ז ד ע"ב) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה רק להורות תשובה כי אחר העגל שבו בתשובה שלימה לפני ה' למאוד עד שבצום הנבחר נתבשר למשה סלחתי כדבריך א"כ יש כאן שאלה כיון דלא חטאו למה היו מתים כלל וצ"ל אף דלפי האומרים דטבע אדם למות מ"מ אם עושים רצונו של מקום היו החיים ע"פ ניסים ולמעלה מהטבע כדכתיב (תהלים פ"ב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם הרי שאתם למעלה ממזל ומהטבע המכריח המיתה א"כ קשה כששבו בתשובה הרי חזרו למקומם הראשון וא"כ הוי ליה להיות שלא ימותו כמו קודם חטא דהא התשובה מכפרת ולא נשאר רושם החטא אמנם צ"ל באמת כן הוא אבל ישראל לגודל צדקתם וחרטה שהיה להם על החטא להוסיף כפרה קבלו על נפשם המיתה כדי לזכך חומרם כמ"ש הרבנו יונה (בשערי תשובה שער א כ) שבעל תשובה אף ששב למאוד מ"מ תמיד לא יפסיק לשוב ויהיה בלבבו אולי אין התשובה מספיקה לעוצם המרד בה' וכן עשו ישראל וקבלו מעצמם עליהם המיתה כדי שתהיה כפרה להם נוסף על התשובה כמ"ש האר"י ז"ל על ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב שהם ב' כתרים מדת הרחמים ומלכיות ובתשובתם קבלו על עצמם מדת הדין ומלכיות כדי להרבות בסליחה ולכך המיתה מכפרת כי מעצמם קבלו בתשובה המיתה ואילו לא רצו היה הכתר נקי ממדת הרחמים בידם ולכך שורת הדין שתהיה המיתה לכפרה כי גלל כן הערו נפשם למות ולכך במת מתוך תשובה מיתה מכפרת כנ"ל כי אין טענה דהא המיתה בע"כ כנ"ל כי גלל כן קבלו מיתה והיה בידם מהיות חפשי ממנו הואיל ששבו לה' אבל מת מתוך רשעו הרי אינו בגדר בני עליון כולכם והרי מוכרח ובע"כ ימות כדרך ונימוסי הטבע שכל דבר המוכרח סופו לנוח וא"כ מה זו כפרה הואיל והוא דבר מוכרח ואינו ברצונו וזוהיא כוונת המשנה אל יבטיחך יצרך שהשאול הוא הקבר בית מנוס לך כי המיתה מכפרת דכתיב וכפר אדמתו וע"ז אמר כי היא הבטחה של רמיה איך תכפר בע"כ אתה חי וא"כ אף בע"כ אתה מת כי כל דבר המוכרח סופו לנוח כנ"ל וא"כ דמיתה בע"כ איך תכפר ואיך יהיה השאול בית מנוס לך משא"כ כששב בתשובה אז המיתה רצונית ואז המיתה מכפרת ועוד תדעו כי כבר אמרו סיבת לידת אדם וביאת נשמה בעולם הוא לחם עצלות לא תאכל כי אוכלת למעלה נהמא דכסופא אבל כאשר תסגל מצות ומעשים טובים בזה העולם אז מלחם אביה תאכל כפי מעשיה והנה החוטא ושב בתשובה אמת דנמחל עון והרי הוא כקטן שנולד אבל עדיין מחוסר טוב גמור שלא יהיה לה לנשמה נהמא דכסופא אבל במותו המיתה מכפרת ג"כ שהוא רצון האדם כנ"ל עד שאמרו (יומא פ"ו ע"ב) שחטאיו נעשו כזכיות ואז נעשו כזכיות בחזרתו לקבר מסובל צער קבר ורימה וכדומה ואז נעשו לו זכיות ומשלחן גבוה קזכו וזהו מאמר חז"ל (אבות פ"ד מ"ד) מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה וקשה דהוי ליה למימר סוף אנוש רימה אבל לא תקוה כי אין זו תקות אדם להיות רימה ולא ע"ז מצפה ומייחל רק הוא בא בעצמו בלי ריצוי ולמה נקרא אנוש אבל הוא הדבר שכתבנו כי תקותו של איש להיות נשמתו למעלה בצרור החיים עליון וזהו לא יגיע עד אשר שיהיה מתחלה רמה ותולעה וזה יתן האדם אל לבו כמה יהיה שפל אנשים ולא יגיע לתקותו אשר מייחל ומצפה כל ימיו עד שנעשה לרימה ותולעה אך זהו באיש בינוני בעל חטאים אבל צדיקים גמורים שלא שלטה בהם רימה ומ"מ נשמתם ברום המעלה כי כבר מצאה ידם בזכות מעשים טובים להעלות נשמתם בלי צורך כלל ולכך אמרו בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) דקבורה לצדיקים שלא לשנות ממנהגם וידוע כי בינונים נקראו בשם אנוש כי אז הוחל לקרא בשם ה' ופירוש לשון חולין שלא היו כ"כ צדיקים כמו שת ולכך דייק שתקות אנוש דייקא וא"ש וזהו מאמר הנ"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו והחזקת טובה היא על שקבלו על עצמם מיתה אפס להעלות נשמתם למרום עליון ותהיה להם כפרה מעליא שאלמלא לא חטאו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כי לא היו מתים ואף שחטאו מ"מ כשעשו תשובה היו חוזרים מהדין למעלתם כבראשונה אפס שהם קבלו על עצמם מיתה להטיב לנשמתם ולכן בואו ונחזיק טובה להם שהערו נפשם למות ולא חסו על חייהם רק תהיה לנשמתם מעלה נשגבה וכפרה מעליא והוסיף לקח טוב ולשונו לשון זהב באמרו דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כאשר כתבתי כי עיקר המיתה להועיל שלא תאכל נשמתו נהמא דכסופא כי זהו עיקר טעמא שבא לעולם ולולי זאת טוב שלא בא לעולם א"כ לולי שהערו נפשם למות א"כ כל בן אדם היה כקטן שנולד ומה יתרון לו כלא היה יהיה והרי זה כאילו לא בא לעולם ואוכל נהמא דכסופא וזהו מאמר בדקדוק דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כי הרי הוא כקטן שנולד כדאמר ריש לקיש דידוע (ב"מ פ"ד) דבעל תשובה היה שהיה לסטים ור' יוחנן קרבו תחת כנפי שכינה ולכך אמר הוא לולי קבלו על עצמם מיתה היינו כמי שלא באנו לעולם כי היינו כקטן שנולד ומה יתרון בזה עדיין הוא אוכל נהמא דכיסופא ולכך החזקת טובה להם שקבלו המיתה כדי שתעלה הנשמה בלי כיסופא למעלה מעלה קמי מלכא קדישא והנה יש פנים למאמר הנ"ל בשנבין מ"ש (ע"ז ה) הא כתיב פרשת יבמות ופרשת נחלות ומשני על תנאי וקשה למה בחר הגמרא בהך ב' פרשיות ולא בפרשת אמור לכהנים לנפש לא יטמא ופרשת פרה אדם כי ימות באהל וכהנה יתר פרשיות אבל ידוע מ"ש (ב"ב קט"ז) מ"ט נאמר באיוב מיתה ובדוד שכיבה דוד שהניח בן כמותו לא נאמר מיתה שהרי הוא כאילו חי הואיל בנו ממלא מקומו וזוהיא כוונת הגמרא אילו לא חטאו לא היו מתים דהיה הכל בגדר שכיבה ולא בגדר מיתה דהניחו בנים כמותם ולכך דומים היינו כמי שלא באנו לעולם דמ"ש אם קדמונים בעצמם בעולם או צאצאיהם כמותם אם זרע משה הם כמשה מה היה נחשב איש אחד נגדם וכן דור המדבר דור דיעה אם יהיה זרע כמותם מה היו אחרים נחשבים ולכך אי אפשר להקשות משום פרשה שבתורה רק מפרשת היבמות דכתיב ובנים לא היו לו וכן בנחלות ובן אין לו ומזה הקושיא דהא אמרת דיניחו בנים כמותם ואם ימותו בלי בנים אין לך מיתה גדולה מזו ומשני על תנאי ובזה יובן גם כן מ"ש התוספות (שם ד"ה שאלמלא) בהא דס"ד דהחזקת טובה הוא שלולי חטא לא היה מוליד והא טוב לאדם שלא נברא ויובן הכל בטוב טעם ודעת כי ידוע (ע"ז ד ע"ב) לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה אלא להורות תשובה קשה א"כ מה זה שכעס משה עליהם תירצו המפרשים דהיה ראוי זה לעשות ע"י דור אחר שאינם כל כך במעלה נשגבה כמו ישראל באותו הדור ולא היה כ"כ חילול השם אבל דור ההוא שהיו בתכלית המעלה והרוממות השיגו השגה נפלאה והם יחטאו וישימו באלהים תפלה הוא חילול השם גדול מאוד לכך כעס אך לפי הס"ד דלולי דחטאו התמידו הם ולא הולידו כלל א"כ איך כעס משה כי אם הם אין מורים דרך לתשובה מי יורה וכן במסקנא דלולי דחטאו היו הדורות הבאים אחריהם כמותם וא"כ מאי שנא אם הם מורים דרך לתשובה או דור אחר הלא כולם שווים במעלה וגדולה כי תמיד הבאים אחריהם כמותם ואם כן אין כאן הבדל בין דורות הבאים לבינם וזהו מאמר חז"ל בואו ונחזיק טובה לאבותינו שהכניסו את עצמם בחטא ומרי אפס להורות דרך לתשובה רק דלא תימא הלא לא יפה עשו שהם בני עליה עשו כזאת היה להם להניח לדורות אחריהם פחותי המעלה וערך לעשות כזה ולא נאה להם לערך מעלתם לעשות ולחלל שם שמים ברבים ולזה אמר כי לא היתה להם ברירה כי אילו לא חטאו לא באנו לעולם והתמיד הדור ההוא לעולם בלי קיום דור אחר ואם כן עליהם היה מוטל לפתוח פתח לתשובה ומעתה לא קשיא הא טוב שלא נברא דאין הכוונה כלל להחזיק טובה שגרם חטא שאנו נולדים רק אמר שלולי החטא לא נולדו דורות וא"כ אין עליהם תלונה בזה והחזקת טובה שהורו ונתנו יד לבעלי תשובה לשוב בתשובה ופריך הגמרא והא כתיב פרו ורבו ולזה משני אע"פ דהולידו מ"מ בניהם כמותם ולכך דומים היינו כמו שלא באנו לעולם כנ"ל ולא הוי מיותר דהיו מולידים כמותם אם כן מאי שנא אם הם עושים עול כזה או דור אחריהם הלא אין הבדל במעלתם ולכך יפה עשו ועלינו להחזיק טובה להם שחתרו פתח לתשובה וא"ש וכמה יפה ונעמו דברי חז"ל אשרי מי שמבלה זמנו בדבריהם ובתורתם יהגה יומם ולילות כי עמקו מחשבותם ובער לא ידע כאותם שאמרו בפרק קמא דעירובין (דף י"ג ע"ב) נחלקו ב"ש וב"ה אם טוב לאדם שלא נברא משנברא והסכימו טוב לאדם שלא נברא והדבר ג"כ זר ח"ו דיש חסרון בחוק הבורא שברא אדם לרע ויותר טוב היה שלא נברא וכי זהו תואר בעל השלימות שכל מעשיו בשלימות וכוונת הטוב האמתי והמועיל להטיב ואיך ח"ו נייחס לבורא שפעל ועשה דבר שטוב היה שלא פעלו ואם כן אין תמים פעלו ח"ו וח"ו להעלות על לבנו ומחשבתנו כלל אבל תבין כי יצירת כל בעל חי וכן האדם היה מאדמה אבל ההפרש הוא כי כל בעלי חיים נולדים מהאדמה כמו עוד היום שרוחשים תולעים וכדומה בעלי חיים מאדמה וזהו ודאי כי פועל ראשון היה היוצר הכל אבל היה ע"י אמצעי ה' בגלגל וגלגל בכח אדמה ואדמה הולידה והצמיחה וכן כל יצירת בעלי חיים מן האדמה אבל יצירת אדם הראשון לא כן היה כי ה' היה פעלו ראשון ואחרון כי יצרו מהאדמה בלי סיבת הגלגל וכח אדמה כלל והוא היוצר אדם תיכף בכחו כמו שברא כל העולם בלי אמצעי כלל גלל כן נקרא אדם עולם קטן כי הוא נברא מה' בלי אמצעי כמו כל עולם ודבר זה אין ספק שלימות גדולה לאדם שנברא מה' ואין צריך להאריך בו וכבר האריך בזה האר"י ז"ל אבל לענין חטא אדם יש כאן ב' בחינות כי י"ל אילו נברא ע"י אמצעי לא היה ענשו כ"כ גדול כמו שנברא ע"י הקב"ה כי פגם יותר במעשה ידי בורא ומרד בו ולא עשה רצונו בשלימות א"כ אם כי היא מעלה גדולה לשלימות לעומת זה היא יותר עונשו לעוברי רצונו וי"ל לא כן כי כבר צווח איוב (איוב י' ג) כי תמאס יגיע כפך כי אם היה ע"י אמצעי כאשר היה חוטא היה ה' כועס עליו והיה מכלה כרגע אבל בעבור היותו יציר כפו חס עליו ומתנהג עמו בחמלה וחנינה ורחמים מרובים כאב לבן ובזה שתי סברות נחלקו בישיבה אם לענין חטא ועון טוב לו היה שלא נברא מה' רק כמו שאר בעלי חיים או אדרבה טוב לו שנברא כי בזה רחמי ה' רבים והסכימו שטוב לו שלא נברא כי עכשיו ששלימותו יותר גדולה היותו מעשה ידי יוצר הכל כן פגמו מרובה לערך מחצבו וסיבובו מבעל הסיבות ולכך אמר עכשיו שנברא יפשפש במעשיו כנ"ל כי פגמו גדול מנשוא ומזה נלמד כמה יש לנו ליראה מפגם החטא ועון כי תיכף פוגם ביוצרו אשר ברא בלי אמצעי כלל: