Musar על איוב 27:19

עשירי. שיחשוב האדם שעתו קצר ויומו ערב ואין לו לאדם בטחון בעולם הזה, אפי' משעה אחת. ראינו כמה קטנים מתים, וכמה בנים מתו בחיי אבותם, וכמה אנשים מתו בפתע פתאום בלי שום חולי ובלא שום מכה, וכמה עשירים מתו ולא הועיל להם עושרם כלום, שנא’ (איוב כז, יט) עשיר ישכב ולא יאסף עיניו פקח ואיננו, וכתי’ (תהלים קמד, ד) אדם להבל דמה ימיו כצל עובר. לפיכך צריך אדם לחשוב בלבו תמיד הדברים האלו, ויבין מאליו הביאורים שאמרתי, שאין אדם בעולם שיש לו בטחון להנצל מהם ולא מאחד מהם, והמשכיל יחשוב שהן סובבים את האדם בכל עת, ואאע"פ שהם נעלמים מן העין, ראויים הם לחול על האדם בכל עת ובכל שעה, ואין לך אדם בעולם הזה שאינו מוכן ומזומן להם. והרוצה לידבק במדת הענוה יעלם על לבו תמיד.

ומזה המאמר יעלה עוד מעלה מעלה לעבודות יראה ואהבה פנימה הפנימיית עבד ה' בסוד תיקון השם והוא מאמר הרביעי, ואז כשהעבודה הכל למענו יתברך^הגה"ההנה באתי לבאר הברייתא דפרק ר' מאיר אומר (אבות ו, יא) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר (ישעיה מג, ז) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. זה יתפרש בשני פנים. אחד מצד הקב"ה חטיבה אחת. הב', מצדנו חטיבה אחת, והכל מקושר זה בזה. כי הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בנדבה ובמדת טובו הגדול לזכותנו שנדע ונכיר אותו ונהיה דבקים בו ית', והאציל האצילות והשתלשלות באופן זה אשר כביכול יהיה עבודתנו צורך גבוה ונחת רוח לו כשנעשים רצונו, וניתקן השם בכבודו בסוד המלך בכבודו תמיד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בסוד (תהלים כד, ז-ח) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מל"ך הכבו"ד, מי הוא זה מלך הכבוד וגו', זהו ענין העבודה צורך גבוה אשר רמז במאמר (ברכות ו, א) אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם. וענין הוא עשאנו חטיבה אחת בעולם הוא הדבר אשר זכרתי, שברא העולם בנדבותו הטוב לזכותנו שנדע ונכיר אותו ונשיג לנצחיות וכבר עלה ישראל במחשבה. וזהו מה שאמרו לא ברא אלא לכבודו, רצה לומר כדי שנזכה להשיג כבודו מכח דביקותנו בו, וזהו הנעימות הנצחיי אשר עין לא ראתה אלהים זולתך:
ועל אלו שני פנים תתבאר הברייתא זו. אמר כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, כי נברא האדם לעבדה ולשמרה, ועיקר העבודה צורך גבוה להתיחד המלך בכבודו תמיד. ועל זה יתפרש הפסוק כל הנקרא בשמי וגו', פירוש הפסוק כל הרמז נגד אין סוף שהוא עילת כל העילות רמז הנביא באמרו כל, כי הוא כולל כל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, כי כל הנמצאות מנקודה ראשונה עד נקודה אחרונה מוטבעים בו ית' הטבעה רוחניית צוריית שכליית, וכלם נשתלשלו ממנו. מפני זה נקרא כל, שאינו שם מושג בדבר פרטיי, רק בשם הכללי שהכל ימצא בו והכל נשתלשל ממנו, ידו בכל ויד כל בו:
הנקרא בשמי, רומז לעולם האצילות, והטעם כי כלל הנבראים נכללים בבריאה יצירה עשיה, ואין לך דבר בבריאה יצירה עשיה שלא יהיה נקרא באיזה שם המונח לו מאדם הראשון כמו שכתוב (בראשית ב, ס) ויקרא האדם שמות לכל וגו', עד שאמר לו הקב"ה ולי מה אתה קורא. אמר ליה אדני, מפני שאתה אדון לכל, וכאמרם ז"ל (בר"ר יז, ד) אני ה' (ישעיה מב, ח) אני הוא, שמי הוא שמי שקרא לי אדם הראשון:
הנה מבואר מזה שאין לך דבר בעולם שלא יהיה לו שם שיקרא בו, ואותו דבר הנקרא שהוא כולל כל מה שבעולם הבריאה, וכל מה שבעולם יצירה, וכל מה שבעולם עשיה הוא בשמי, רצה לומר באצילותי, כי נשתלשל ונברא מאצילותי שהוא שמי, כי האצילות הוא שמו של אין סוף. והטעם, כי כמו שהשם הוא כמו מקום אחיזה על הנזכר, כאלו נאמר שלא נוכל לדבר מענינים ועסקים של ראובן אם לא שידענו ששמו ראובן, ועל ידי שמו נוכל לדבר מעניניו ועסקיו. כמו כן באין סוף אין מקום לדבר בו אם לא מצד בחינת אצילותו וגילויו בהן, ויהיה פירוש הנקרא בשמי כאלו אמר כללות הבריאה שהיא בריאה יצירה עשיה היא באצילותי, דהיינו בשמי ולכבודי בראתיו, רצה לומר כדי לגלות אלהותי וכבודי שעדין באצילות לבד אינו מושג לגודל אורו, מפני כן בראתי העולם הבריאה שפירושו גילוי מלשון (במדבר טז, ל) אם בריאה יבראה, שהוא כסא כבודי שמתגלה כבודי על ידו:
ומפני שגם בעולם הבריאה עדיין לא תושלם התגלות אלהותי, אמר יצרתי, ורצה לומר יצרתי עולם יצירה שהוא יותר נגלה. ומפני שגם בעולם היצירה לא תושלם התגלות אלהותי, אמר אף עשיתיו, רצה לומר עשיתי גם עולם עשיה, ואמר בו אף לשון הוספה, מפני שעולם העשיה הוא מורכב מיצר טוב ומיצר הרע שבו תושלם ההנהגה שבו שנויים רבים שעיקר גדולתו ית' והנהגתו בעולם עשיה בעלי חומר בעלי שינויים:
ועוד טעם שני שאמר בעולם עשיה אף, כי אף הוא לשון כעס ורוגז וחמה, ומפני שבעולם עשיה ימצאו כחות הטומאה והשטן והיצה"ר הגורמים ומביאים כל אף וחמה בעולם, מפני כן אמר בו אף. משא"כ בג' עולמות הקדושות הראשונים אצילה בריאה יצירה, ידו"ד ושכינת עזו שוכן בתוכם:
וזהו סוד הפסוק (ישעיה ו, ג) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, רצה לומר ג' קדושות מרמזות על ג' עולמות קדושות שכל אחת מקודשת בקדושה יותר עליונה מבחברתה. מלא כל הארץ כבודו, רצה לומר אפילו בעולם העשיה ג"כ מלא כבודו והשגחתו, כי אין לך דבר חוץ מקדושתו ח"ו:
ואמר אף עשיתיו, כי הכל מעשה ידיו הטוב והרע. ולא כהכופרים האומרים מי שברא טוב, לא ברא רע, ח"ו, אלא הכל ברא אחד יתגדל ויתעלה:
הנה מאמר זה שאמר לכבודי סובל ב' הפירושים. אם לכבודי לתקן השם בכבודו, המלך בכבודו תמיד, וזהו ע"י עבודת האדם ועסקו בתורה ובמצות בדיבור במעשה במחשבה, על כן הוצרך להשתלשלות בריאה יצירה עשיה. אי נמי הרמז ולכבודי בראתיו יצרתיו וגו' הוא מה שאמרו רז"ל בפרק אלו טריפות במיעוט הירח הרבה צבאיה, ופירש בפרדס בשער אצילות בריאה יצירה עשיה ריבוי צבאיה הם בריאה יצירה עשיה, עיין שם:
גם הפירוש כל, רצה לומר האדם נקרא כל, שכולל כל ההשתלשלות מעלה ומטה, על כן לאחר שנברא כתיב (בראשית א, לא) וירא אלהים את כל אשר עשה וגו', ועל זה כתיב (תהלים סו, ג) אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, ולא אמר מה נוראים מעשיך, אלא כל המעשים שנעשו אינו אלא מעשה אחד דהיינו האדם, ע"כ נקרא כל. ואמר שהוא נקרא בשמי, כי נקרא אדם על שם (יחזקאל א, כו) ועל הכסא דמות אדם. וגם אדם עולה מ"ה כמנין שם ידו"ד במילואו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, זהו הנקרא בשמי ולכבודי, רצה לומר המצאתי את האדם בנדבת לבי הטוב המוחלט לכבודי שידע כבודי, ויהי' דבוק בי. וכללתיו מבריאה יצירה עשיה, כי האדם בצלמו ובדמותו כולל הכל. גם נפש רוח ונשמה אשר מקורה הנעלם הוא סוד שמו. דהיינו נשמה מבינה. ורוח מתפארת. ונפש ממלכות. מכל מקום מתהוים ומתגלים בסוד בריאה יצירה עשיה, כנודע ומפורסם בזוהר נשמה בבריאה, רוח ביצירה, נפש בעשיה:
ואמר אף עשיתיו, כי האדם כמו שהוא בדמות וצלם הקדושה זהו אם מתדבק בסטרא דימינא. אמנם ג"כ אם משנה פניו, אז הוא כקוף בפני אדם כשמתדבק בסטרא דשמאלא שהוא האף והחמה, וע"ז נתנה לו הבחירה, ולפום צערא אגרא (אבות ה, כב). וא"ת לזה הפירוש שברא להטיב עמנו שנכיר כבודו קשה, תינח בריאת אדם שהוא שכלי יודע ומכיר רבונו, גם המלאכים גם הגלגלים לפי מה שהונח שהם חיים משכילים, אמנם שאר הנבראים כמו הדומם כו' והיסודות כו' יקשה מה טובה מגיע להם. בשלמא אם נפרש שברא לכבודו כביכול לכבוד עצמו הוא דורש להראות גדולתו ויכלתו אתי שפיר, אבל לפי זה קשה:
תשובה לדבר כי תכלית הבריאה הוא האדם, והכל נברא בשביל האדם, כי אי אפשר להאדם להתקיים זולת הנבראים שברא הקב"ה, והכל בעבור האדם. וזה לשון הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים, אמרו (ברכות ח, א) אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. והשב לבך לזה הדבר, שאם תסתכל אותו על פשוטו תמצאנו רחוק מאד מן האמת, כאלו ד' אמות של הלכה בלבד היא התכונה הנדרשת, ושאר החכמות והדיעות מושלכות אחר גיו. ובזמן שם ועבר שלא היתה שם הלכה הנוכל לומר שאין להקב"ה חלק בעולם כלל. אבל אם תעיין זה הדבר עיון שכלי, תראה בו מן החכמים דבר פלא:
דע כי הקדמונים חקרו חקירה עצומה באשר נתן להם מן החכמה וטוב המחשבה, עד נתקיים אצלם שכל דבר נמצא יצטדק עכ"פ להיות לו תכלית אשר בשבילה היתה מציאותו, כי לא לדבר ריק נמצא הנמצאים, וכאשר נתקיים להם זה הדין הכללי, התחילו לחלק כל הנמצאים לדעת תכלית כל מין מן המינים הנבראים, וראו כי כל נמצא שהוא מלאכותי רצה לומר העשוי למלאכה היא תכלית עשייתו ידועה וא"צ בעניין ההוא להחקירה, שהאומנים לא יעשו מלאכה אלא אם שתכליתו מצוייר בנפש האומן, אבל מה שהמציאתו המלאכה האלהיית והחכמה הטבעיית כגון מיני האילנות והעשבים, ומיני מחצבי האדמה, ומיני האבנים, ומיני החיות, יש מהם אשר תכלית מציאותו נעלם ואין יודע אותה כלל, אא"כ תודע בנבואה או בכח דעת העתידות, אבל בחקירת הדעת אי אפשר, מפני שאין ביכולת האדם לחקור עד שיבין וידע לאיזה הטעם המציא הטבע קצת הנמלות בכנפים, ומהם בלי כנפים, ולאיזה טעם ג"כ המציא תולעים מרבים רגלים ואחרים מעטי רגלים, ומה היא תכלית זאת התולעת וזאת הנמלה, אבל בדברים שהם גדולים מאלה ופעלם יותר גלוי:
אמנם בידיעת תכלית בריאתו יגלה יתרון אנשי חכמה ואע"פ שיהי' יותר חכם וגדול התשוקה וזך הרעיון ללמוד, כן תהי' ידיעתו יותר גמורה. ועל כן כשנתן הקב"ה לשלמה החכמה ידע מסודות בריאת אלה המינים מה שאפשר לאדם לדעת מדרך שהוא אדם ודבר על תכלית יצירות אילנות ועשבים ומיני החיים כמו שאמר הכתוב (מ"א ה, יג) וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב היוצא בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים, והי' זה לעד שהי' בו רוח אלהים:
אך על דרך כלל יש לדעת, שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו, וכל מיני החיות יש מהם למאכלו כצאן ובקר וזולתם, ויש מהם לתועלתו בזולת המאכלים, כמו החמור למשאוי, והסוסים לילך בהם דרך רחוקה, ומהם מינים שלא נדע להם תועלת ויש בהם תועלת לאדם ולא יכיר אותה. וכן האילנות והצמחים, מהם למאכלו, ומהם לרפואתו, וכן העשבים ושאר המינים. וכל מה שתמצא מן החיות ומהצמחים שאין להם תועלת ואין בו מזון לפי מחשבתך, דע שהדבר ההוא לחולשת שכלנו ואי אפשר לכל עשב ולכל מין מבעלי חיים מן הפילים עד התולעים שלא יהי' בהם תועלת לאדם:
והמופת על זה, שהרי בכל דור ודור יגלו לנו עשבים ומיני פירות שלא נגלו לקדמונינו, ויש בהם תועלת. ואין ביכולת אדם להיות דעתו כוללת תועלת כל צמחי הארץ. ואולם נגלה עניינם דרך נסיון בדורות החולפים:
אבל אם תאמר מדוע נבראו הסמים הממיתים. ראוי לך לדעת שיש בהם תועלת. שאם תמית בעת שיאכלו אותה, לא תמית בעת שיחבשו ע"ג הגוף, וכשתכיר שתועלת גדולה לאדם באפעה ובנחשים, ק"ו במה שמועטים מהם בהיזק:
וכאשר מצאו שתכלית כל אלו העניינים הוא האדם, הוצרכו לחקור כמו כן למה נברא האדם. וכאשר האריכו לחקור בענין הזה, מצאו לאדם פעלים רבים מאוד, שהרי כל מיני בעלי חיים והאילנות יש להם פועל אחד לבד, או ב' פעלים. כמו שאנו רואים הדקלים שאין להם פועל אלא להוציא התמרים, וכן שאר האילנות, וכן בחיות נמצא מהם מי שיארוג בלבד כמו העכביש, ומי שיבנה כמו השממית והוא צפור דרור המקננת בבתים בזמן החום, ומי שיטרוף כאריה. אבל האדם יעשה מעשים רבים משתנים זה מזה, וחקרו על כל פעולותיו, פעל פעל, לדעת תכלית בריאתו מאלו הפעלים, ומצאו כי תכליתו פעל אחד לבד ובשבילו נברא, ושאר פעליו הם לקיום עמידתו כדי שישלם בו הפועל האחד ההוא, והפועל הזה הוא לצייר בנפש הסודות מושכלות כו'. שהדעת נותן ששוא ושקר להיות תכלית האדם לאכילה ולשתיה ולבעילה, או לבנות קיר, או להיות מלך, כי כל אלה מקריים מתחדשים עליו לא יוסיפו על כחו הפניניה. ועוד שהוא משתתף בזה עם רוב הברואים והחכמה היא אשר תוסיף על כחו הפניניה, והעתיק אותו ממעלת בוז למעלת כבוד, שהרי הי' האדם בכח וחזר אדם בפועל. והאדם קודם שישכיל וידע הוא נחשב כבהמה לא נבדל משאר מין החיות אלא בהגיון, שהוא חי בעל הגיון, רצה לומר בהגיון שהוא מצייר לנפשו המושכלת והנכבד שבמושכלות לצייר לנפשו אחדות הקב"ה, וכל הנלוה לענין ההוא מהאלהות ששאר החכמות אינם אלא להרגיל בהם עד יגיע לדעת האלהי כו', ונתברר מאלו ההקדמות כי תכלית העולם וכל אשר בו הוא איש חכם וטוב כו', עד כאן דבריו:
ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא שיוכל אדם לומר אתם כבר אמרתם שהחכמה האלהית לא המציאה דבר לריק אלא לענין כי מכל היצורים שתחת גלגל הירח הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר בנפשו המושכלות, וא"כ מדוע המציא הקב"ה כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם, ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן הערמה ורקים מן החכמה, מבקשים התאוה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא נמצא אלא אחד בדור מהדורות:
התשובה על זה, שהאנשים ההם נמצאים לשני סיבות. הא', להיות משמשים להאחד ההוא, שאילו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיא, נשחת תיקון עולם ואבד מין בעלי חיים מהעולם בימים מועטים, שהאדם חסר מאוד ויצטרך לדברים רבים, והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה ולדוש ולטחון ולאפות ולתקן כלים למלאכות האלה כדי להשלים בהם תקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטויה והאריגה כדי לארוג מה שילבוש. וללמוד בנין לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות שהאדם מצטרך במחייתו לכלם צורך מוכרח ומתי יהי' מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה. על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צרכו מזומן ותתיישב הארץ ותהי' החכמה מצויה:
ומה טוב אמר האומר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב, שאין בעולם שגעון דומה לשגעון האדם חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחלת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף הששי, והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים כדי שירויח דינרים. וכשיקבץ כלום מן הזהובים שמסר בהם נפשותיו השלש ויהי' לו מהם חלק, יתחיל לחלוק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ובאבנים כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לכלות בנין עשוי מן הגומא, היש שטות ושגעון כזה. וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישוב העולם. ועל כן קראו חכמים ע"ה למי שאין לו חכמה עם הארץ, כלומר לא נמצאו כי אם ליישב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ:
ואם יאמר איש, שהרי אנו רואים שוטה וכסיל והוא שוקט העולם לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו, ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון. ואין הדבר כאשר יחשוב שמנוחת הכסיל ההוא כמו כן עובד ומכין הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתתו לו, שאע"פ שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצוה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי ולנטוע כרם חשוב כמו שיעשו המלכים וכדומה להם, ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד יבא באחרית הימים ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ויהי' לו סוכה להנצל ממות כמו שכתוב (איוב כז, יט) יכין רשע וצדיק ילבש. וכן בכרם כו'. וזה הענין ביארוהו החכמים ע"ה אמרו (ברכות נח, א) כי בן זומא הי' עומד על הר הבית והי' רואה ישראל העולים לחוג, ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני, כי הי' עליו השלום יחיד בדורו:
והסיבה השניה במציאת מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה האלהית. ואין לומר באשר חייבה החכמה הראשונית מדוע היה כך, כמו שאין לשאול למה הגלגלים תשעה, וכוכבי לכת שבעה, והיסודות ארבעה, שאלו כולם והנוהגים מנהיגיהם נתחייבו להיות כך במציאות הראשונה. וכבר אמר רשב"י (סוכה מה, ב) ראיתי בני עלי' והנם מועטים, אם שנים הם כו'. ועל כן נברא ההמון להיות חברה להחכמים שלא ישארו שוממים. ואולי תחשוב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראוי' יותר מהראשונה, שהרי הקב"ה העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה להסיר שממון נפשות החסידים כמו שכתוב (שמות כג, כט) לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהי' הארץ שממה:
וזה הענין פירשו החכמים ג"כ, מאי כי זה כל האדם. כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. פירוש להסיר עצבון ושממון יחידותו. וא"כ נתבאר מכל מה שאמרנו, שהכוונה בבריאה כל מה שיש בעולם ההוה הנפסד אינו אלא איש שלם כולל החכמה המעשה. וכשתתבונן ותלמוד מדבריהם ע"ה אלו שני העניינים, רצה לומר החכמה מאשר בארוהו ורמזוהו. תדע כי על נדון זה אמרו שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה, עד כאן לשון הרמב"ם: לצורך גבוה ולא לצרכו צורך הדיוט, אז יעבוד בשוה בכל מדה ומדה שמודד לו יתברך, והוא מאמר הה':