Musar על איוב 31:23

מד היראה נחלקת לשני חלקים. האחת יראת הגמול והעונש בעולם הזה ובעוה"ב. והיא מדרגה עליונה מאד. הב' שתקבל הנפש ענין רוממות השי"ת ועזוזו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו נשמרים וקבועים בנפש ומצויים בה בכל עת והנפש מקבלת מזה מורא גדול ובושה וצניעות ויהיה דבר נמנע לנפש לעבור מצות פי ה' ויבוש מלפניו. ושני חלקים אלו שהם עיקרים גדולים בענין העבודה נזכרים בפסוק אחד והוא שכתוב (איוב ל״א:כ״ג) כי פחד אלי איד אל ומשאתו לא אוכל. כי פחד אלי איד אל זהו יראת הגמול והעונש בעוה"ז ובעוה"ב ומשאתו לא אוכל זה קבלת הנפש רוממותו יתברך ושאתו ומעלתו בכל עת ובכל רגע. ומפני שמדת היראה יסוד התורה כולה לכך מצינו במעמד הקדוש בהר סיני כי מראה הקולות והלפידים ושמיעת קול השופר וכל שאר הנפלאות הגדולות והנוראות שהיו נגלים שם לחוש העין הכל היה כדי שיתלבשו הלבבות חרדה ופחד ושיהיו חזקים וזריזים במדת היראה, והוא שאמר להם משה ע"ה (שמות כ׳:י״ז) כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים. אמר להם זה בחתימת דבריו. וכן שלמה ע"ה חייבה חכמתו שיחתום ספרו הוא ספר קהלת במדת היראה לפי שהיא שורש לכל המצות כולן, והוא שאמר (קהלת י״ב:י״ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהילים כ״ז:א׳). המזמור הזה יסדו דוד כנגד שונאיו כמו שמזכיר והולך בקרוב עלי מרעים ואמר אל תתנני בנפש צרי. ויש שפי' שלא דבר אלא כנגד אומות העולם שהם שונאי ישראל והוא מדבר במקום כל ישראל כמו שנוהג בכמה מזמורים, ולפי' לאיזו כונה שנתיסד או על שונאי דוד או על אומות העולם הכתוב הזה בא להודיענו מעלת אדוננו דוד הגדולה והפלגת שלמותו במדת היראה ושהיה בוטח בהקב"ה בטחון גמור שישמור נפשו וגופו, ישמור את גופו מכף שונאיו בעוה"ז, ואת נפשו שתהיה צרורה בצרור החיים לעוה"ב, וז"ש ה' אורי וישעי אורי כנגד הנפש שהנפש אור הגוף, וישעי נגד הגוף שהגוף סובל מקרי העולם ותלאותיו והוא הנושע בהם בסיוע אלהיו. ה' מעוז חיי, הוא כח קשור שניהם כי הנפש חיי הגוף והוא יתברך חיי הנפש, ולכך אמר אחר שהקב"ה מעוז החיים שיש בי ממי אפחד שיפריד קשור שניהם, הכונה לדוד כי עם השי"ת לא יפחד מזרוע בשר כי כיון שהקב"ה עמו להושיעו מה לו ליראת ב"ו, ואין ראוי לצדיק להתיירא כי אם מהקב"ה לבדו, וזהו עיקר מדת היראה שכל זמן שאדם ירא מזרוע בשר ודם יראתו בהקב"ה בכח שלמותה שהרי הוא משתף ומחלק אותה עם אחר, הוא שאמר דוד ע"ה (שם נו) באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי, ואמר (תהלים קיז) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. וכן התורה תרחיק יראת ב"ו ותזהיר תמיד שלא יירא מן האומות כאמרו (דברים כ׳:א׳) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב לא תירא מהם. וכתיב (שם ז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים, ויש להתבונן כי בכל פעם שמזהיר הכתוב על היראה הוא מזכיר ענין יציאת מצרים לפי שבזכרון אותם הנפלאות שהיו ביציאת מצרים יוסיפו להם יראה בהקב"ה ותתגבר אז יראתו על יראת העם, ואל כונה זו צותה תורה להשיב היראים כי מאחר שלא גדל נפשו במדרגות הבטחון ולא הגביר על עצמו יראתו של הקדוש ברוך הוא על יראת העם אין זכותו שלם ואיננו ראוי להצלה, ועל כן אמר (דברים כ׳:ח׳) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ודבר ידוע כי מלחמותיהם של ישראל כשהיו נוצחין האומות לא היו נוצחין בריבוי עם גם לא היו נוצחין בסבת חרב וכלי זיין שהרי החרב ירושה לעשו ומה היה עיקר מלחמתם שהיו נוצחין בו הזכות, וכן הוא אומר (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו', ובפסוק זה רמז זכות האבות כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, ומצינו כי בסיבת החטא היו מנוצחין שכן אתה למד ממלחמת העי שכתוב שם (יהושע ה) חטא ישראל ואם כן עיקר סבת מלחמותיהם של ישראל לנצח האומות או להיותם מנוצחים היה הזכות והחטא, ואם אתה שואל כיון שהזכות היה סבת נצחונם למה היו יוצאין למלחמה בעם רב והיה מספיק להם במעט גוי ועוד למה היו יוצאין חלוצים ולמה יצטרכו לתקן המערכות, כי אם היו זכאין היו מנצחין עמים רבים במעט גוי ואם היו חייבין לא יצילם רבוי עם. והתשובה בזה כי גם בזמן שישראל זכאין היו ראוין להתנהג בדרך הטבע והמקרה, כי ראוי לו לאדם להשתדל לעשות מה שהוא בידו והשאר יניח בידי שמים שאם לא כן לא היה צריך נח שיעשה התיבה ולא הים שיקרע לפני ישראל כי היה הקב"ה יכול להפריחם באויר ולהצילם, אבל היו ראוין שיתנהגו על פי המקרה והטבע במקצת אף כשהם זכאין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, פי' החרדה שיחרד האדם הוא סבת החטא והוא עדות שאין יראתו בהקב"ה שלימה ולכך ראוי שתהיה לו למוקש ושתגביר עליו האויב אע"פ שלא היה ראוי לבא עליו, ועל כן אמר דוד ע"ה בכאן ממי אירא שאין ראוי להתיירא מן האדם כלל כי אם מהשם יתעלה. ומה שכפל הלשון ואמר ממי אירא ממי אפחד כנגד מדת היראה הנחלקת לשני חלקים, האחת יראת הגמול והעונש בעוה"ז ובעולם הבא, והשנית היא מדרגה עליונה שתקבל הנפש ענין רוממות השם יתעלה וגבורותיו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו קבועים בנפש ומצוין בה בכל עת, ושני חלקים אלו רמוזים בפסוק אחד שאמר איוב (איוב ל״א:כ״ג) כי פחד אלי איד אל וגו' כי פחד אלי איד אל זהו יראת הגמול והעונש, ומשאתו לא אוכל זהו קבלת הנפש רוממותו יתעלה וזכרון נפלאותיו בכל עת ובכל רגע: