Musar על איוב 32:8

ועל ענין זה רומזים הפרשיות דמטות ומסעי ברמיזתם, כי העדה השלימה שהיתה מוכנת ליכנס לארץ ישראל, דהיינו הגוף בארץ ישראל שלמטה, והנשמות בא"י שלמעלה ארץ חפץ. ובכאן סיום התורה, כי אחר כך משנה תורה. על כן באו הרמזים, איש כי ידור נדר, רומז על הנשמות, נדר מצד הבינה. וכתיב (איוב לב, ח) [ו]נשמת שדי תבינם, והיא סוד נשמה חדשה. שבועה היא שכבר מושבעת ועומדת, זהו נשמה מגולגלת. וענין השבועה והנדר כמו שאמרו ז"ל (נדה ל, ב) אפסוק (ישעיה מה, כג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, והארכתי במקום אחר בדרוש זה, ופסוק (דברים כג, כד) מוצא שפתיך תשמור, ופסוק (קהלת ה, ד) טוב אשר לא תדור, ובפסוק (במדבר ל, ג) איש כי ידור נדר מזכיר לא יחל ומזכיר ככל היוצא מפיו יעשה, היינו לא תעשה ועשה. אבל אח"כ באשה אינו מזכיר רק לא תעשה, כי פטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, זהו תכלית ביאת הנשמות לעוה"ז. ומצד הקלקול גורם גלות לגופות, ומכל מקום ג"כ הנשמות נדחות ונפזרות. ואז חלה שבועה אחרת אשר השביענו הקב"ה ואנחנו קבלנו השבועה ונשבענו שלא למהר הקץ, רק עד עת בא הרצון האלהי. ובספר היכלות אומרים, אביר ישראל התר התר כו':

עוד ידוע למשכילים כי שורש שרשי מדריגת נשמה הוא בבינ"ה, כמו שכתוב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, כי נפש רוח נשמה הוא עשיה בריאה יצירה, ושרשם באצילות מלכו"ת תפארת בינ"ה. ובבינה שם מקו' הנדרים כמו שהאריכו המקובלים, כי סוד השבועה בשבעה ימי בראשית שהוא הבנין. והנדר שהוא בלשון הרי עלי, הוא בבינה שהוא למעלה מהבנין. ולזה רמזו רז"ל בספרי (מטות א ד"ה כי ידור) שאמרו, מה הפרש בין נדרים לשבועות. בנדרים כנודר בחיי המלך. בשבועות כנשבע במלך עצמו. ואעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, (מ"ב ב, ב) חי י"י וחי נפשך. ועל כן בעון נדרים בנים מתים. וגם אמרו (שבת לב, ב) אשתו מתה, כי הבינה היא אם על הבנים ובפגעו בפגמו אז מסתלק אם מעל הבנים, ואז נעדרת האם או הבנים. ולשון נדר פירשו המקובלים נ' דר, וזהו בינה ששם דר נ' שערים. וכבר פי' כי בינה שם נשמת שדי, ועל זה סובב ענין הנדרים, כי הנדר הוא בבינה שהוא שורש הבנין והשבועה הוא בבנין שהוא שבעה:

ועתה שמעו בני ותחי נפשכם. הנשמה מזיו זוהר כבודו אצולה מן המאורות העליונים כלולה, וכשם שפירשתי בסוד שם יהו"ה הם ד' מערכות לד' אותיות, חכמה בינה תפארת ומלכות, ומערכה החמישית הנעלמת בסוד כתר נרמזה בקוצה של י'. כן נמצא במציאות הנשמה, וזה לשון הרמב"ן בפרשת בראשית (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ירמז לנו הכתוב בזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה לו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא באה בהשתלשלות מן השכליים הנבדלים. אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחד מנשמתו יתן בו, וזוהי שנאמר (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, כי הוא ביסוד הבינה דרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בספרי (מטות א), נדרים, כנשבע בחיי המלך. שבועות, כנשבע במלך עצמו. אעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, (ש"א כ, ג) חי ה' וחי נפשך. ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה אמר, מאי דכתיב (שמות לא, יז) וינפש, מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים, והמשכיל יבין, עכ"ל דברי הרמב"ן שהם סתומים. מכל מקום הם מבוארים מתוך דברי הזוהר שהביא האלהי הפרדס בשער מהות והנהגה פ' כ"ב, מעצם היחוד של תפארת ומלכות שאנו קוראים סוד הזיווג נתהוו הנשמות. בזוהר שם פ' ויקרא (ח"ג ז, א) ובת כהן (ויקרא כב, יג), דא נשמתא קדישא דאתקריא ברתא דמלכא, דהא אוקמוה נשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת, כגון דהיך גופא דלתתא מדכר ונוקבא כך היא נשמתא לעיל, עכ"ל. הרי הוא הורה כי הזיווג הוא לקבל הנשמות: