Musar על איוב 35:6

ועל כן חובה עלינו להודות לו על כל אשר גמלנו, והטובה אשר הנחילנו, ולשאול מאתו לעזרנו, לעשות הישר בעיניו ולהגיד גדולתו, ולהשיג תכלית השלימות בעשותנו מצוותו, כי על כן יצרנו לא לתקוה ולתועלת, כאשר אמר (איוב לה) ״אם חטאת המתפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו, אם צדקת מה תתן לו״. ואולם בראנו לכבודו ולהראות תוקף גבורתו ואין ערכו, כאשר אמר (ישעיה מג) ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו״. ולכן אתחנן לו להיות פעולתי לפניו רצויה, אולי יגמלני עליה כפי רצוני, לא לפי קוצר יכלתי ואוני, כי איך ישיג גדולת בוראו אנוש נבזה והלך, כי מה האדם שיבוא אחרי המלך.

וּבִפְרָט בְּעִנְיַן שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן, דְּאִם יַתִּיר, חַס וְשָׁלוֹם, לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מִכַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמִמֵּילָא בְּוַדַּאי לֹא יִמְנַע אָזְנָיו גַּם כֵּן מִלִּשְׁמֹעַ תָּמִיד לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּלְקַבְּלָם, וְגַם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אַחַר כָּךְ מַה לְּסַפֵּר, דְּזוֹ הִיא מִדַּת הוֹלֵךְ רָכִיל לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לִמְכֹּר הַסְּחוֹרָה הַזּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר כְּמוֹ הָרוֹכֵל בִּסְחוֹרָתוֹ, [כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּבְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י בַּחֻמָּשׁ], וְאִם כֵּן יְקַלְקֵל בְּחַיָּיו אֶת חוּשׁ הַדִּבּוּר וְחוּשׁ הַשְּׁמִיעָה, וּבְוַדַּאי יֵעָנֵשׁ כְּנֶגְדָּם לֶעָתִיד לָבוֹא בְּנַפְשׁוֹ בְּאֵלֶּה שְׁנֵי הַחוּשִׁים גּוּפַיְיהוּ שֶׁהֵם הַדִּבּוּר וְהַשְּׁמִיעָה ^* וְזֶה לְשׁוֹן הַגְּרָ"א עַל פָּסוּק: "בָּז לְדָבָר יֶחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם" (משלי י"ג י"ג), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כִּי יֵשׁ רְמַ"ח אֵיבָרִים בָּאָדָם, וּכְנֶגְדָּן רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְכֵן כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ חִיּוּנִי מִן הַמִּצְוֹת, וְלָכֵן הַבָּז לְשׁוּם דְּבַר מִצְוָה, הוּא מְחַבֵּל אֶת עַצְמוֹ, כִּי הוּא נַעֲשֶׂה חָסֵר מִכֹּחַ הַחִיּוּנִי מֵאוֹתוֹ דָּבָר. אֲבָל הַיָּרֵא מִלַּעֲזֹב שׁוּם מִצְוָה וְרוֹאֶה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, יִהְיֶה שָׁלֵם בְּכָל אֵיבָרָיו, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְנוּכַל לוֹמַר גַּם כֵּן דְּזֶהוּ כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּהַאֲזִינוּ (דְּבָרִים ל"ב ה'): "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם", פֵּרוּשׁ: שִׁחֵת לוֹ לֹא, דְּהַיְנוּ בְּהָעֲוֹנוֹת שֶׁעוֹשִׂין - אֵין מַשְׁחִיתִין, רַק לְעַצְמָן וְלֹא לוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ דִּכְתִיב (איוב ל"ח ו'): "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ", וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. "בָּנָיו מוּמָם" עַיֵּן פֵּרוּשׁ רַשִּׁ"י דְּפֵרֵשׁ, דְּמוּמָם שֶׁל בָּנָיו הוּא וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה כִּפְשׁוּטוֹ, דְּנַעֲשִׂין עַל יְדֵי הָעֲוֹנוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין לְבַסּוֹף, דְהַיְנוּ, אִם נַעֲשֶׂה בְּעֵינָיו הֶפְקֵר אֵיזוֹ מִצְוָה, חַס וְשָׁלוֹם, נַעֲשֶׂה בְּאוֹתוֹ אֵיבָר הַמְכֻנֶּה נֶגֶד הַמִּצְוָה הַהִיא בַּעַל מוּם לְבַסּוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּשֵׁם הַגְּרָ"א: . כִּי בְּאִסּוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת שֶׁסִּפֵּר בְּפִיו עָבַר עַל (ויקרא י"ט ט"ז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ", שֶׁתָּלוּי עִקָּרוֹ בַּפֶּה, וְעַל שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע וְקַבָּלָתוֹ פָּגַע בְּהַלָּאו דְּ"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" [כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים" בַּלָּאוִין הַתְּלוּיִין בָּאָזְנַיִם עַיֵּן שָׁם, וּכְמוֹ שֶׁהֶעְתַּקְתִּי דְּבָרָיו בֶּחָפֵץ חַיִּים כְּלָל י' בִבְאֵר מַיִם חַיִּים עַיֵּן שָׁם] וְיָדוּעַ שֶׁהֵם הַחוּשִׁים הָרָאשִׁיִּים שֶׁבָּהֶם תָּלוּי צוּרַת הָאָדָם וּשְׁלֵמוּתוֹ אֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, (וּכְמוֹ שֶׁיָּדוּעַ גַּם כֵּן מַאֲמָרָם, דְּחֵרֵשׁ, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, הוּא כְּמוֹ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְכָל עִנְיָן, וּבְבָבָא קָמָא (דף פ"ה:): חֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ, כִּי מֵעַתָּה אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם) וְכָל שֶׁכֵּן בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאַף אִם נֹאמַר דְּלֹא יֶחְסַר לוֹ לְגַמְרֵי אֵלּוּ הַחוּשִׁים, כִּי הֲלֹא עָסַק בָּהֶם בִּימֵי חַיָּיו גַּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה, עַל כָּל פָּנִים מְקֻלְקָלִין בְּוַדַּאי יִהְיוּ, שֶׁקִּלְקְלָן בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים וְלֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְזֶה יָדוּעַ לְכָל מֵבִין, דְּאַף בָּעוֹלָם הַזֶּה, אִם יְקֻלְקַל, חַס וְשָׁלוֹם, כֹּחַ הַדִבּוּר וְהַשְׁמִיעָה לְאָדָם, אַף שֶׁהוּא יָכוֹל עֲדַיִן לְדַבֵּר וְלִשְׁמֹעַ אַךְ בְּקֹשִי גָּדוֹל, זֶה יָצֵר לוֹ לָאָדָם בִּימֵי חַיָּיו, וִיבֻזֶּה הַרְבֵּה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, מֵאֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ קִלְקוּל בִּשְׁאָר אֵיבָרָיו, כִּי הֵם הַחוּשִׁים הָרָאשִׁיִּים אֲשֶׁר בָּאָדָם, וְגַם לֹא יוּכַל לְהַעֲלִים אֶת חֶסְרוֹנָן, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כַּמָּה יִצַּר לוֹ לְנַפְשׁוֹ בְּגַן עֵדֶן עַל יְדֵי זֶה לְעֵינֵי כֹּל, אַף אִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂים לְבַעַל לָשׁוֹן הָרָע שׁוּם עֹנֶשׁ כְּלָל, רַק שֶׁיִּהְיוּ מְקֻלְקָלִין כֹּחַ הַדִּבּוּר וְהַשְּׁמִיעָה שֶׁלּוֹ, כַּמָּה בֹּשֶת יַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי זֶה, כִּי שָׁם יָדוּעַ וְנִכָּר לַכֹּל, כִּי פְּגִימַת הַדִּבּוּר וְהַשְּׁמִיעָה שֶׁלּוֹ הוּא עֲבוּר שֶׁהָיָה בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע וּמַחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה.

ומשם ואילך התחלת עולם הפירוד, כלומר שהעולמות כלם תלויים במאמרו של הקב"ה, מכל מקום אינם עצמותו כמו אלו הי' ספירות, ובין עולם היחוד הגמור, לעולם הפירוד הגמור, עולם שיש בו צד יחוד והוא כלול מכל י' ספירות, ויש בו צד פירוד והוא נרתק לי' ספירות עליונות כהדין קומצא דלבושא מיניה, והוא נקרא שם, כי עליו נאמר (שמות לד, ה) ויתיצב עמו שם, כי וירד י"י בענ"ן הוא סוד ע"ב וסוד נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה שהם חכמה תפארת ומלכות. ויעב"ר, ע"ב רי"ו. על פניו, לא על פניו של משה, אלא על פניו של ה' וזהו העולם שהוא בין עולם היחוד לעולם הפירוד הוא מטטרון שכל הי' ספירות כלולין בו, ובו טעה אלישע אחר לומר שח"ו היו שתי רשויות לפי שראה שהוא מנהיג עולם הנפרדים, ושם הוא סוד עבודת גלולים ובו הוא אחיזה שרי העובדי גלולים כי בי' ספירות עליונות אין שם שר רשאי לעלות ח"ו, והוא שם הטלת זוהמת נחש בחוה להפריד בינו לעולם הייחוד, והעוונות שם מגיעים להפריד בין עולם הייחוד הגמור לבינו, אבל בי' ספירות עליונות אין שם פגם ח"ו כמו שכתוב (איוב לה, ו-ז) אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו, ומשם שהיא עולם הנזכר יפרד והיה לד' ראשים הם ד' מחנות שכינה. ובין העולם הנזכר לד' מחנות שכינה הוא עץ הדעת טוב ורע הנזכר אצל סוף התקונים הקדושים, והוא הנקרא תלי, שראשו טוב וזנבו רע, ושם הוא חטא אדם הראשון שעירב טוב עם רע, והי' ספירות העליונות הם עצם האלהית והן אחדות גמור כמו שאמרת ואין שם שינוי כלל, רק כפי מה שאדם עושה כך מודדים לו, עכ"ל: