Musar על אסתר 3:1

ומשל המין הג,' (אסתר ג, א) גדל המלך אחשורוש וגו', פרסם בו ענין הגדולה. וכן (בראשית כו, יג) עד כי גדל מאוד, כלומר פרסם במעשיו ענין גדלתו, כאמרם רז"ל (בר"ר סד, ז) שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך, וזה מפני שכבר כתב ויגדל האיש וילך הלוך וגדל. ומזה לדעתי (ישעיה נד, טו) הן גור יגור אפס מאותי, כלומר יראה וימצא בלעדי מי שיפרסם מציאות המגור ובאר איך ומה נסיים (שם טז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח וגו'. ומזה (בראשית כב, א) והאלקים נסה את אברהם, פרסם בו ענין הנסיון עד שהכירו הכל היותו מנוסה. וכן (שם יב) עתה ידעתי כי ירא וגו', פרסמתי בעולם ושמתי בגבול ידיעה שידעו הכל כי ירא אלקים אתה. ומזה ג"כ (תהלים לד, ה) גדלו לה' אתי, פרסמו ענין הגדולה. וכן (שם) ונרוממה שמו. (דברים לב, נא) לא קדשתם אותי. (שםם ח, י) ושבעת וברכת. (ישעיה כד, טו) באורים כבדו את ה'. (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדישכם. ובתיקון התפילות, ורוח כל בשר תפאר ותרומם כו', כולם ענין פרסום הדבר. ובדברי רז"ל (ב"מ נט, ב) נצחוני בני, פרסומו היותי נצחי ובלתי משתנה ושכן יהיה דברי אשר יצא מפי אחרי רבים להטות (שמות כג, ב). וכן (ירמיה יג, ז) במסתרים תבכה נפשי, עניינו פרסום הבכי במקום המסתרים, וכאשר הבינוהו יודעי בינה:

ולכך שימו על לב כמה רעה לישראל באבדן צדיק וכמה טובה בלידת צדיק כי בו נכלל משה רבינו וא"כ חובה עלינו לעשות תקנות להקים עמוד התורה ולגדל פרחי התורה כי בכולם כלולה נשמת משה ובעו"ה ברואי צדיק תלמיד חכם מת ודור יתום אין נצר משרשיו יפרה אשר אמרנו זה יהיה לעם ויגדל בתורה הוא בעיני כאלו מחדש ובימיו מת משה ומתו מוטל לפני אשר ראוי לעשות לו אבל יחיד ולקונן בלב מר לאולת הזמן אשר רואים ממש עולם חרב ואין שם על לב לבנותו ולעשות לו תמכין כל ענין אחשורוש והמן היה מוסב על התורה ואמרו (שבת פה) ויתיצבו בתחתית ההד מלמד שכפה ההר כגיגית מכאן מודעא רבה לאורייתא ואף על פי כן הדר קבלוהו בימי אחשורוש ויש להבין ענינו אבל להבין מ"ש (ישעיה נט יג) יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני וכו' הנני יוסיף להפליא העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר ואמרו חז"ל (איכ"ר א לז) זו מיתת תלמידי חכמים ויש להבין מה זה עונש מדה כנגד מדה בשביל דבורם בפה ולא בלב ימותו תלמידי חכמים אבל יש להבין גם כן כי ידוע מה שאמרו במדרש (ש"ר פכ"ו ב) היש ה' בקרבנו אם אין אם יודע מה בלבנו נעבדהו ואם לאו לא נעבדהו גם זה לכאורה תמוה וכי ח"ו נסתפקו דור המדבר בה' אם יודע מחשבת הלב ואם הדברים כהווייתן הלא זו יותר מהמרי והבגידה מכל החטאים וסרחונות שנכתב בהם בתורה ולא מצינו שהקפיד ה' ומשה על זה וכבר אמרתי שהדבר הוא כך כי ישראל שראו כבוד ה' במדבר לא ראו עין בעין שכינת ה' רק מלאך ראו ובו היה שריית שכינה וכן מתחילה כשנגלת השכינה למשה לא היה רק על ידי מלאך דכתיב (שמות ג ב) וירא אליו מלאך ה' בלבת אש וכן ישראל לא ראו רק מלאך דכתיב (שם יד יט) ויסע מלאך ה' וכו' וכן תמיד לא ראו רק מלאך ובו היה שריית שכינה והיו ישראל מסופקים בזה אם השכינה שורה בתוך המלאך ואם כן הוא רק כמו מסך מבדיל לבל יזונו עיניהם מהשכינה כמו מסוה משה או שאין שורה השכינה בקרבו רק הוא שליח ה' ואמצעי בינם לבין ה' ואם כן היו ישראל מסופקים אם ישתחוו למלאך ההוא ולמולו כי לא תתכן העבודה בלתי לה' לבדו ואם אין השכינה בקרבו הרי עון גדול להשתחוות למולו ולכך ביקשו לנסות הדבר כי ידוע כי השם לבדו יודע מחשבות בני אדם מה שאין כן מלאכים ולכך אמרו אם יודע מה בלבנו על כרחך דהשכינה בקרבו ואם כן נעבדהו ונשתחוה לו כי ה' בקרבו ואם אין יודע על כרחך דאין שכינה בקרבו רק מלאך מליץ בינותינו ואם כן לא נעבדהו כנ"ל בכוונת ישראל היה בזה לשם שמים וזהו על נסותם את ה' ולכך לא נחשב להם לעון כי לא היה ברוחם רמיה והנה בטעות זו נלכדו כל הערב רב ונפתו אחריהם המוני עם מישראל כי חשבו כי ה' לרוב מעלתו ויקר גדולתו לא ישגיח בעצם בישראל להנחיל להם תורתו כי אם על ידי מלאך כי הוא אמצעי וזהו היה שרש חטאתם בעגל שבקשו לעשות צורה לשור שבמרכבה כי רצו שהחיות שהם סמוכים אל הכסא הם יהיו האמצעי בינם לשכינה ובחרו בצורה ההיא כי מן צורה ההיא יקבל שור שבי"ב מזלות והוא מושל על מדבר על כן נקראת (שמות טו כב) מדבר שור וחשבו שיהיה להם לעינים בחנותם במדבר וכן במרגלים שכפרו ואמרו (במדבר יג לא) כי חזק הוא ממנו ודרשו (סוטה לח) כביכול בעל הבית אין יכול להוציא כליו משם אשר לא יאומן על דור דיעה שיחשבו שבורא עולם לא יהיה סיפק בידו לגרש קרוצי חומר אשר בעפר יסודם אבל הוא הדבר כי חשבו שהכל על ידי מלאך וחשבו ששר ארצות חזק הוא מהמלאך ההולך לפניהם במדבר ולכן אמרו כי חזק הוא היינו שר ארץ ישראל ממנו היינו מלאך ההולך לפניהם במדבר ולכך לא עבדו ה' בלב כי חשבו שהכל על ידי מלאך כדכתיב (תהלים עח לו) ויפתוהו בפיהם וכו' ולבם לא נכון עמו כי חשבו שהכל ע"י מלאך ומלאך אין מבין מה שבלבם וא"כ אין פשע ומזה פשה המרי בכל עון בית הראשון כי זנו מאחרי ה' והכל בטעות זו והנה ידוע (עיין אס"ר ג ט) כל מלך הנאמר במגילה סתם הוא מלכו של עולם והמן כינוי לס"ם מקטרג על ישראל וכאשר עברו ישראל והשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר גבר כחו של ס"ם לקטרג על ישראל ולכך (אסתר ג א) אחר הדברים האלה גדל המלך את המן מעל כל השרים וכל מלאכי השרת הסכימו עמו אין דורש אין גם אחד ממש וזהו וכל עבדי המלך כורעים וכו' והטעם כי כל תירוץ של ישראל היה שלא היה רק לפנים כמבואר בגמרא (מגילה יב) וזהו לא ידעו מלאכי השרת כי הם אינם יודעים מה שבלבו של אדם וא"כ לפי דעתם כפרו ישראל בעיקר וחייבים כליה אבל מרדכי הקיש דלתי מעלה כי ה' יודע מחשבות אדם הוא ידע כי לב ישראל היה שלם עם ה' ולכך שמע בקול מרדכי ובטל גיאות המן וא"כ בשעת מרדכי ואסתר נגלה לישראל טעותם והכירו וידעו כי לה' נתכנו עלילות ולא ע"י מלאך כי ה' בקרבם ומזה הבינו כי אין לעבוד לה' רק בלב תמים כי יודע מחשבות אדם ולכך קבלו התורה בימי אחשורוש ועבדו ה' בלב תמים:

והנה לקשר פסוק זה אם פסוק שאחריו תבאמו ותטעמו וגו' מכון לשבתך וגו' מקדש אדני וגו' הוא על דרך מ"ר פרשת לך לך (מד, יז) בפסוק (בראשית טו, יב) הונה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו מסיק שם ויש מחליפין נופלת זו בבל דכתיב (ישעיה כא, ט) נפלה נפלה בבל גדולה זה מדי דכתיב (אסתר ג, א) אחר הדברים האלה גידל המלך וגו' חשכה זה יון שהחשיכו עיניהם של ישראל כו' אימה זה אדום דכתיב (דניאל ז, ז) וארו חיוא רביעא דחילא ואמתנא ותקיפא יתירה ורש"י פ' תפול עליהם אימתה על הרחוקים וק' מאיזה רחוקים מדבר ונראה נגד בבל מה שנקרא נפלה אמר הפסוק תפול ואדום שנקרא אימה אמר אימתה ובמלת בגדול רמז על גדולה זו מדי ובזה מתורץ שפיר אימתה בתי"ו יתירה כי הם נקראו אימה לכן אמרו תפול עליהם אימתה שלה ויון הנקרא חשיכה רמז אח"כ כמו שמצינו במ"ר פרשת בראשית (ג, ד) ר"ש בן יהוצדק שאל לרשב"י אורה מהיכן נבראת עד רבי ברכיה אמר ממקום ב"ה נברא האורה הה"ד (יחזקאל מג, ב) והנה כבוד אלהי ישראל בא מקדם כו' ע"ש ולכן הזכירו מיד תביאמו וגו' מכון לשבתך פעלת י"י מקדש שיהיו שרויים באורה ולא בחשיכה וא"כ רמזו פה מענין ד' מלכיות. ומסיים ה' ימלוך לע"ז כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו וגו' מאחר שהזכירו פה בנין ב"ה הודיע הקב"ה שיתנדבו לבנין ב"ה ועד כמה דומיא דמצינו בפסחים (נ, א) ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קודש לי"י (זכריה יד, כ) ר' אליעזר אומר כל בזה שבזזו ישראל עד שעה שהסוס רץ ומיצל יהיה קודש לי"י ונראה ליתן טעם למה דוקא עד שעה שהסוס רץ ונראה כי רש"י פ' בפ' בשלח (שמות טו, כב) ויסע משה את ישראל מים סוף הסיע אותם בעל כרחם שעטרו מצריים סוסיהם בתכשיטי כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות והיו ישראל מוצאים בים וגדולה ביזת הים מביזת מצרים וכו' ע"ש ונמצא שהגיע העושר להם ע"י שעטרו סוסיהם ולכן רמז הכתוב שיקדישו קודש לי"י עד שעה שהסוס רץ. אז י"ל ויהיה מקושר עם מה שמסיים י"י ימלוך והוא ע"ד מ"ר פרשת תרומה (לג, ה) סוס מוכן למלחמה ולי"י התשועה (משלי כא, לא) אמר רבי יוסי דרש פנחס מה אם הסוס שמוכן ליום מלחמה אפילו הוא מת נותן נפשו על בעליו אני על קדושת י"י עאכ"ו. הרי לך לפניך מה שקידש פנחס השם זה למד מסוס וזה רמז י"י ימלוך לע"ו ואמר כי בא סוס פרעה כי הראה להם שימסרו נפשם על קדושת הש"י כי ילמדו ק"ו מסוס שהוא מוסר נפשו ק"ו אתם בנ"י. וסיים וישב י"י עליהם מי הים ובנ"י הלכו ביבשה בתוך הים וק' והלא כבר שינה ושילש ויראה לי דפ' רמז מארז"ל (סוטה יא, א) הבה נתחכמה א"ר תמא בר תמא נתחכמה לאלהיהן של ישראל לדונם במים שכבר נשבע הקב"ה שאין מביא המבול והם אינם יודעים שעל כל העולם אינו מביא אבל על אומה א' מביא ד"א עליהם אינו מביא אבל הם באים ונופלים לים וזהו וישב עליהם מי הים עליהם לבדם וב"י הלכו ביבשה כי הם היו הלכו לים ולכן הקב"ה נקי משבועה זו ולסיים בעזי וזמרת יה ויהי לי לישועה אבאר פ' בירמיה (ירמיה טז, יט) י"י עוזי ומעוזי וגו' היעשה אדם אלהים והמה לא אלהים לכן הנני מודיע בפעם הזאת וגו' וידעו כי שמי י"י הפסוקים מדברים מגנות ע"ז והוכיחם שהמה לא אלהים ואמר עליו העונש לכן הנני מודיעם ידי וגו' ומה מורה שנית וידעו כי שמי י"י וידעו כי אני י"י הל"ל למה תליא בשמו יתברך ובישעיה סי' מ"ג (ד) כתיב מאשר יקרת בעיני נכבדת ואני אהבתיך ואתן אדם תחתיך אתן קרי וכתיב ואתן וקשה מה מורה הקרי וכתיב של ואתן ויראה לי ע"ד גמרא ב"ק דף ל"ח (ע"א) ר"מ אומר מניין שאפילו גוי עוסק בתורה שהוא ככ"ג ת"ל (ויקרא יח, ה) אשר יעשה האדם וחי בהן כהן לוי וישראל לא כתיב וכו' וכתבו התוספות תימא הא אין גוים קרויין אדם כדתניא פ' המקבל (ב"מ קיד, ב) רשב"י אומר אין קברי גוים מטמאין באוהל שנאמר (במדבר יט, יד) אדם כי ימות באוהל ור"ת פי' דיש חילוק בין אדם להאדם וא"ת והא גוים נמי קרויין אדם כדכתיב (תהלים קכד, ב) לולא י"י שהיה לנו בקו' עלינו אדם וי"ל במקום שמזכיר השם מזכיר האו"ה בל' אדם כלומר דבר חלוש נולד מאדם וריב"א הקשה מדכתיב ואתן אדם תחתייך (ישעיה מג, ד) ע"ש והשני תירוצים אלו רמזו בירמיה כשהוכיח' על ע"ז והזכיר שפלותם כי המה לא אלהים ואדם יעשה אלהים והוקשה להמקרא קושיית תוספת מאחר שרשעים המה למה קראן אדם ובא התירוץ וידעו כי שמי י"י שמי דייקא במקום שמרומז שמי שם נקראו אדם בלשון שפלות ובישעיה מרמז תירוץ השני כי מצינו בכמה מקומות אות הנוספות נדרש אות זה על מנין כגון שנמצא בזוהר (ח"א השמטות יב) ע"פ (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות והקשה פלאות הל"ל מה נפלאות ותירץ נ' פלאות נגד נ' שערי בינה. וכן מצאתי באילה שלוחה והוא באחד ומי ישיבנו ב' אחד וכן במ"ר (ב"ר נג, יב) ביצחק ב' יצחק בהע"ז ובע"ה ולזה יורה הכי אתן אדם והוקשה למה קראן אדם ורמז הקרי ואתן אדם כלומר וי"ו אתן לאדם נעשה אדום לאפוקי הצדיקים נקראים על שמו יתברך ואפ"ה שמם אדם ואז יקויים ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד ס"ת דוד רמז על הגואל שקל"ן הוא דוד בעצמו אכי"ר. המוסר היוצא לנו מעמוד השלום אם נאמר ממעלות השלום הלא כל המדרשים מלאים על כל גדותיהם בפסיקתא ורבתי. וכולם הביא הילקוט פרשת נשא (רמז תשיא) לשכנו תדרשו ומי לא יאמין במדת השלום כי אין כלי המחזיק ברכה כמו שלום ואל תטעה בדברי רש"י ז"ל שכתב בפרשת בחקותי גבי (ויקרא כו, ו) ונתתי שלום בארץ שמא תאמרו הרי יש מאכל ומשקה אם אין שלום אין כלום ת"ל ונתתי שלום בארץ מכאן שהשלום שקול נגד הכל וכה"א (ישעיה מב, ז) עושה שלום ובורא הכל ש"מ שלום שקול נגד הכל נגד כל הטובות אבל אם אין שלום אין לו טובה ופן תאמר גם אין לו רעה לא כן כתיב עושה שלום ובורא רע ש"מ בהעדר שלום רק רע וכן מסיק בתנחומא (נצבים א) שמרע"ה אמר ביום מותו אתם נצבים אימתי כשתהיו אגודה א'. וכן מצינו במדרש רבה פרשת ויחי (צח, ב) על פסוק (בראשית מט, א) ויקרא יעקב אל בניוה אספו רבנן אמרי צוה על המחלוקת אמר להן תהוון כולכון אסיפה אחת א"כ בהסתלק השלום מיד וירב תאניה ואניה כי מיד גובר המחלוקת וצאו וראו מה שכתב במדרש רבה פרשת קרח (יח, יב) דורש מלת מחלוקת "מכה "תרוץ "לקוי "קללה "תועבה וי"א תכלית כליה מביא לעולם ואיי להאנשים המחזיקים במחלוקת וגמלו רעה עליהם ועל טפם ומעשה דקרח יוכיח ודע מה שמסיק בפ' השלום אמר ריב"ל אמר הקב"ה לישראל אתם גרמתם להחריב את ביתי ולהגלות בני היו שואלים בשלומם ואני מוחל לכם מ"ט (תהלים קכב, ו) שאלו שלום ירושלים ואמר (ירמיה כט, ז) ודרשו שלום העיר ואומר (תהלים קכב, ז) יהי שלום בחילך ואומר (שם, ח) למען אחי ורעי וגו' א"ר גדול השלום שהקב"ה מוחל לנו כאשר שאנחנו היינו גורמים להחריב ב"ה ע"כ מי שאוחז במחלוקת מהפוך השלום נוסף על חטאים שאנו חייבים עליהם שבסיבה זו נחרב הבית וגלינו מארצנו אלא גם חורבן הבית נחשב לנו לחטוא ולפי זה נראה לפרש דברי המקונן (איכה ה, טז) נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו וקשה מה חידש המקונן הלא כבר נאמר כמה פעמים חטא חטאה ירושלים אלא הוא הדבר אשר דברתי שהמקונן אמר נפלה עטרת ראשינו קאי על ב"ה ואמר אוי נא לנו כי חטאנו כי גם זה נחשב לנו לחטאת שהיינו גרם לחורבן בית המקדש ומצאתי במדרש (עי' ירושלמי יומא א, א) כל דור שאין ב"ה נבנה בימיו מעלה עליהם כאלו החריבו וקשה למה זה אבותינו חטאו ואינם והם היו גורמים לחורבן הבית ולמה יחשב לכל דור ודור כאלו הם החריבו ואגב באתי לסלק תלונות בני ישראל אשר המה מלינים ומהרהרים על מדותיו יתברך באמרם הימים הראשונים היו טובים מאלה ויהי לימים האלה ימים של צער אשר אנחנו היום כלנו חיים ועדיין לא נושענו ואנחנו עוברים ליי' אלהינו ודביקים בתורתו ומחזיקים באמונתו ומקיימין מצותיו וא"כ על מה עשה אלהים ככה לנו שאנחנו מגורשים מבית י"י ומדוע לא בא בן ישי הן אמת גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא הם אמרו מדוע לא בא בן ישי. והשכינה אומרת מדוע אתם עוברים מצות המלך מלכו של עולם ב"ה כי כל המצות מה שאנחנו עושים הם כמצות אנשים מלומדה ולא בהתעוררות הלב ובהתלהבות הלב כמש"ה (דברים כה, מז) תחת אשר לא עבדת את י"י בשמחה ואם אנחנו עומדים בחצרות בית י"י אלהינו היינו כחולמים כאדם ישן באנטוביא ורואה חלום באפמיא כן אנחנו עומדים בבית י"י והמחשבה משוטטת בשווקים וברחובות ואם הוא לומד תורה יש בו קצת תערובות ופגול אשר אפילו באלף לא בטלה. ונוסף על זה שנאת חנם ועין הרע ולשון הרע מצויה בינינו וכמשרז"ל (ב"ב קסה, א) רובן בגזל ומיעוטין בעריות וכולם בלשון הרע ומדה הזאת נמשכת אחרינו עדיין בעו"ה מעון בית שני כמבואר בדברי רז"ל ביומא (ט, ב) מקדש שני שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים ומפני מה חרב מפני שהיה שנאת חנם וע"ז נראה לבאר מאמר רז"ל (עיין בטור סי' תקמא) לדידן בית שני חמיר וקשה אדרבה בית א' חמיר כי בית שני לא היה ארון כפורת וכרובים ולוחות אלא הוא הדבר אשר דברתי לדידן שמדת שנאת חנם בנו ועיין הרע ולשון הרע לכן לדידן תמיד כי באם מפני חטא זה נחרב הבית ק"ו שמעכב ביאת משיח. ובזה יתבאר גמרא פ' הניזיקין (גיטין נו, א) במעשה דקמצא ובר קמצא אזיל אמר לקיסר מרדו בך יהודאי א"ל מאן יימר א"ל שדר לכון קורבנא חזי אי מקריבין כו' בהדי דקאתא שדא ליה מומא בניב שפתים ואמרי ליה בדוקין שבעין ונ"ל דאלו ואלו דברי אלהים חיים כי מכח שהיו בעלי לשון הרע לכן ס"ל שדא מומא בניב שפתים וגם היו בעלי עין הרע מ"ה שדא ביה מומא בדוקים שבעין וזהו כוונת המדרש כל דור שאין ב"ה נבנה בימיו דהיינו שאוחזים במדות של בית שני מ"ה מעלה עליו כאלו חרב ב"ה בימיו. ואם אדבר מחטא לשון הרע שמצויה בינינו והן הן אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבו' לשונ' ואלו דיו כל ימי וכל מי כנישותא ודיירי ארעא רשמי רשוותא לגלות עונש שלהם וי להם וי לנשמותיהם הלא המה בכתובים בתלמוד ובזוהר מפורש עונשם שהם מרים יותר מראש ולענה בקצור על האנשים החטאיים האלה בנפשותם קורא אני המקרא וטוב אשר עדן לא היה כי יותר טובים היו שלא נברא וכי יקל בעיניהם מאמר חז"ל (מכות יא, א) קללת חכם אפילו על תנאי וכו' כל שכן וק"ו קללת דוד המלך ע"ה שכל דבריו נאמרו ברוח הקודש ואמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' שפתי חלקות ומי יעמוד באלה וקללה זאת ומה יתרון לבעל הלשון אם לא מתוך רוע לבבו וקנאת איש מרעהו ומי שרואה מעלה בחבירו מיד מכה אותו בשבט פיו וברוח טמא שפתים מבאיש ריחו ומטיל מום בקדשים ולא נעלם מארז"ל (עב, ב) כל הפוסל במומו פוסל וזהו תירוץ לאריכות גלותינו שתכפו רעות עלינו וכמה תלאות עברו ראשינו אוי גם לנו כי חטאנו שמדה הרעה לא תסור ממנו. עד כי יעיר רוח י"י עלינו. למחות אשמינו. וברחמיו ירחמנו. ישלח לנו מנחם לנחמנו. וכ"ש המורדים והפושעים העומדים לגלות סתרינו. בפני מתקוממינו. העומדים עלינו לכלותינו ונותן חרב בידם להרגנו. וכמעט אנחנו גוענו כלנו אבדנו בעונינו. ועליהם אני אומר אוי ואבוי ורעה תבוא אליהם אשר הם מבני עמינו ועומדים עלינו לשוטנינו. ואין לנו אלא לתפוס אומנות אבותינו. לחלות ולחנן פני י"י אדונינו ונופת תטופנה שפתותינו. שישגיח י"י ממכון שבתו לרחמנו. וביום קראנו יענינו. ובתורתו יחכמנו. כי הוא חיינו ואורך ימינו. ואגב באתי לגלות מעלת המוכיח לשם שמים ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים קטן כמוני היום שדברתי מתוכחות מוסר השייכים לששה עמודים האלה כי בילקוט (רמז קנז) מביא בשם רבתי הגירסא בלשוןה זה ואף יעקב ביקש לגלות הקץ שנאמר (בראשית מט, א) האספו ואגידה משל למלך שהאמינו לעבד על כל אשר לו נטה אותו עבד למות וקרא לבניו וביקש לעשותן בן חורין ולומר להן היכן היא דייתיקי שלהן ואוני שלהן נשא עבד עיניו וראה המלך והפליג הדבר שהיה מבקש לגלות להן התחיל לומר בני עבדיו של מלך אתם היו מכבדין אותו כדרך שכבדתי אותו וכו' כך יעקב ביקש לגלות הקץ לבניו מיד נגלה עליו הקב"ה וא"ל לבניך אתה קורא ולי אי אתה קורא כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר בבקשה כבדו את הקב"ה כמו שכבדתיו אני ואבותי והנה קשה בזה הענין התחיל להוכיחם ראובן בכורי כו' פחד כמים כו' שמעון ולוי וגומר כלי חמס מכירתיהם כו' וקשה מה היה ענין התוכחה בכאן הענין הוא ע"ד הגמרא דיומא (ט, ב) ר' יוחנן ור' אליעזר אמרי תרווייהו ראשונים שנתגלו עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נגתהל קיצם ופירש"י בית שני רשעים היו בסתר מ"ה לא נתגלה קיצם כי ע"י שחטאו בסתר לא היה יכולין להוכיחם אותם כמו הראשונים וזה הוא הענין יעקב רצה לגלות הקץ וכאשר ראה שרוח הקודש נסתלק ממנו רצה לעשות פעולה שיחזור ויגלה הקץ והתחיל להוכיחם ולגלות עונם. כמבואר בפסוקים וכשנתגלה עונם יתגלה קיצם כך אמר יעקב בלבו אבל באמת (ישעיה סג, ד) כי יום נקם בלבי אמר י' עד שיקויים בנו (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה יי' אחד" ושמו אחד" ס"ת דוד וע"ז נראה לי לבאר פסוקים בדברי הימים (א ב, טו) דויד הוא השביעי ופירש בעל אילה שלוחה שצריך לנהוג כבוד מ"ה כתיב ביו"ד ובדברי הימים התחלתו מהמקרא דויד הוא השביעי כאן הוא התחלה ומשם ואילך מזכירו דוד ביו"ד עד גמירא ולא לחנם שבכאן הוא התחלה שהתחיל לכתוב דוד ביו"ד ויראה שיש פלוגתא אם משיח שיבוא במהרה בימינו הוא דוד בעצמו או בן דוד ובעל הטורים (ויקרא כה, מט) נתן סימן או דוד או בן דודי יגאלנו אבל הפייטן הסכים שהוא דוד וזה לשונו קול למה איש צמח שמו הוא דוד בעצמו מבשר ואומר ולכן מרומז במקרא זה כשמזכיר אצלו שהוא השביעי התחיל להזכיר דוד ביו"ד להורות לחלק לו כבוד שיתלה ביאת הגאולה שתביא במהרה בימינו בדוד עצמו וצריךש תדע מה שכתב הטור א"ח סימן קט"ו בסדר הברכות של י"ח עד שבא לומר ברכה שביעי ראה נא בעניינו ומה ראה לומר גאולה בשביעית כי היה לומר רפאנו אחר סלח לנו כסדר הפסוק (תהלים קג, ג) הסולח לכל עיניכי הרופאה לכל תחלואיכי אלא אמר ר' חייא בר אבא מתוך שאנו עתידין ליגאל בשביעית קבעוהו בשביעית אף על גב דבששית קולות בשביעית מלחמות במוצאי שביעית בן דוד בא מלחמות אתחלתא דגאולה היא ע"כ והנה משמע שקבעוה חז"ל גאולה בברכה שביעית משום שגאולה תהיה בשביעית וזהו חולק כבוד לדויד ביו"ד שהיא יהיה משיח במהרה בימינו ולא בן דוד וראיה דוד הוא השביעי ולמה היה הוא השביעי מכח שהוא רמז על הגאולה עתידה שתהיה בשביעית במהרה בימינו אמן. נחזור לענין פתח דברינו מה שהתחלנו בהקדמתנו להודיע מעלת הספר הנכבד של אבא מורי זצ"ל שהוא כולו מלא חכמה ודעת ויראת י"י וכבר בקשתי שאל יקרא אדם בספר הזה ברהיטי רק בעיון בתר עיון ואז יגיע למבוקשו ומה מאוד תפלתי להדפיס פירוש הסידור של א"א ז"ל שעשה ע"פ הקבלה אך קשה עלי בעת הזאת ומעתה אני מבקש רחמים את פני הקורא גם מי שקורא בתורה בספרי הקטן שחברתי שם העמודים האלה שיעיין היטב כי מקומות מקומות יש עיון הן בשכל והן במראה מקום מוצא מקור הדינים מה שחדשתי ולא להיות מחרפת על שפני הספר רק בדקדוק רב כי לא עשיתי מהדורא בתרא מאפיסת הפנאי לכבוד אדוני אבי למהר להדפיס ספרי ויי אשר היה אתי לגמור זה יזכני לגמור שארי חבורים שלי הן מאיסור והיתר והן מעניינים השייכים לגמרא פי' תוספות וביאור על התורה יי יהיה בעזרתי להוציא לפעולה מה שבמחשבתי ויזכור לי זכות אבותי לעולם אמן ואמן. ואברך את יי' אשר אליו אנחנו מודים. ולשבחו על שעזרני עד כה לסיים ששה עמודים ויצמח אור לישרים וידידים. וששון ושמחה ויקר ליהודים: