Musar על אסתר ב:7

או יאמר כי הוכיח שבאדר שני אין מזל כלל ולכך גם הכשפים לא יצליחו כי לולי כן איך ימות בירח שנולד כי אז מזלו גבוה ואיך יתכן שימות בו ואמר במדרש עמלק בלחמו עם ישראל לקח כל מי שנולד באותו חודש כי אז מזלו בגרם המעלות ואם כן איך יתכן שימות בו ולזה הוכיח בהכרח כי אין מזל כלל באדר שני אבל באמת שקר הוא כי באדר ראשון נולד משה כמבואר בגמ' דסוטה (יג) וצ"ל דהיו ג' חדשים מאדר ועד ניסן כי נולד באדר ראשון ומת באדר שני וזה שדייק והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' אדר נולד כי ז' אדר של המן אינו ז' אדר של הלידה כי היה בשני ירחים והבן ודע כי מלבד זה יש עוד פי' והוא כי וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה באה שמשו של צדיק אחר (קידושין עב) וכן אור נשמתו ושפעו בכל דור ודור בכל צדיק ולכך קאמר הגמ' (שבת קא ע"ב ביצה לח ע"ב סוכה לט חולין צג ועי' פירש"י בכל מקומות הללו) משה שפיר קאמרת ופירש"י לכל תלמיד חכם קרא משה ופי' האר"י ז"ל כי נשמת משה ניצוץ בו וזוהיא הכונה כי המן שמח שמת בו משה ואפס מגינם והוא לא ידע שבז' באדר מת אבל תיכף נולד משה כי זרח השמש וכו' ותמיד לישראל עזר ומגן ולכך נאמר נולד משה לאחר שאמר מת משה להורות כי אחר מותו תיכף נולד משה אחר כי לא אלמן ישראל מאלהים ותמיד משפיע וישלח לנו עזר וקדוש משמים להיות לנו למגן כמשה רבינו ע"ה והמקובלים אמרו כי מרדכי גלגול וניצוץ משה והמן איש מצרי שנהרג ממנו ולכך ביקש לנקום נקמתו ואסתר ניצוץ בתי' בת פרעה ולכך לקחה לכך מרדכי לו לבת (אסתר ב ז) ומלבד זה מבואר במדרש (אגדתא דאסתר מדרש פנים אחרים ע"פ איש יהודי) כל שאתה מוצא במשה אתה מוצא במרדכי ע"ש ועיין בראב"ע שכתב ודובר שלום לכל זרעו שהיה עניו גדול והענין כמאמר חז"ל (סוטה מז ב"ב צח) האי מאן דיהיר אפי' אאינשי ביתו לא מתקבל והוא כי הרגל נעשה טבע אם אדם מתנהג עם בני ביתו וזרעו בגאוה אף שהם בניו וחייבים בכבודו מ"מ אחר שיצא לחוץ וידבר עם אנשים אחרים גם עמהם יתנהג בגאוה ויהיה כל ימיו בגובה לב כי הרגל וכו' ולעומת זה כשמתנהג עמהם בענוה ושפל רוח ההרגל נעשה טבע שמתנהג כן עם כל אדם והוא עניו לכל אדם ולזאת כשמיניהו לראב"ע לנשיא אמר (ברכות כז ע"ב) איזיל ואמלך באנשי ביתי הטעם דהיו מעבירים לר"ג מנשיאותו בהיות הוא מתנהג ברמה נגד ר"י וחשב ראב"ע לנפשיה אולי גם הוא בטבעי גאה כי אין אדם מכיר עצמו וגאה שבגאים חושב נפשו לעניו כי כאשר שאלו לחכם מה הוא הנקל שבאדם ומה הוא הקשה שבאדם השיב הנקל שבאדם לרמות עצמו כי לרמות אחרים צריך רוב תחבולה ויגיעה ומרמה ולעצמו מטעה בכל שעה ורגע והקשה לאדם להכיר עצמו כי אדם מכיר חבירו ויודע כל מומין שיש בו מכף רגל ועד ראש ומום עצמו אינו רואה ומבחין כלל וחושב היותו תמים בלי מום ודופי כלל לכן רצה ראב"ע לעמוד על הבירור הנכון אמר איזיל ואמלך באנשי ביתי והם ידעו אם אני מתקבל להם הרי אני עניו ואם לאו הרי אני איש יהיר ח"ו ולכך במרדכי שהיתה מדתו ענוה כמשה אמר ודובר שלום לכל זרעו שאפילו עם זרעו היה מתנהג במדת ענוה ופותח בשלום תחלה ומזה יובנו דברי הגמ' דאמרינן (מגילה ד ע"ב) מגילה ברוח הקדש נאמרה שנאמר ויודע למרדכי מנא ידע אלא ברוח הקדש הדבר זה תמוה לכאורה וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוח הקדש פשיטא הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל כמבואר בגמ' ורש"י רק הספק הוא במגילה עצמה אם היא נכתבה ברוח הקדש בזה הלשון אשר היא לפנינו או לאו כי מה שהמחבר היה בעל רוח הקדש לא יחויב שנכתבה ברוח הקדש כמו שהיא לפנינו ושלמה היה ודאי בעל רוח הקדש כי שיר השירים ברוח הקדש נאמרה ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמרה ברוח הקדש וכן במגילה אך לפמ"ש ניחא דידוע (ילקוט ראובני ע"פ ויקרא) מ"ש בתורה ויקרא א' זעירא לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שקב"ה קרא לו ובא לאהל ואם כן אף דכתב במגילה ומרדכי ידע קשה מנא ידע וע"כ ברוח הקדש וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה שזה מפרסם היותו בעל רוח הקדש ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן אלא גלוי לכל העם דברוח הקדש נאמרה כל המגילה ולא עינה מלבו לכתוב רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד וא"ש:

ועל קישור ג' אלה הנ"ל, הקב"ה ותורה וישראל, יתבאר המאמר ריש מדרש רבה (א, א) רב אושיעא רבה פתח (משלי ח, ל), ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו' אמון פדגוג, אמון מכוסה, אמון מוצנע. ואית דאמרי אמון רבתא. אמון פדגוג, כמה דאת אמר (במדבר יא, יב) כאשר ישא האומן את היונק. אמון מכוסה, כמה דאת אמר (איכה ד, ה) האמונים עלי תולע וגו'. אמון מוצנע, כמה דאת אמר (אסתר ב, ז) ויהי אומן את הדסה. אמון רבתא, כמה דתימא (נחום ג, ח) התטבי מנא אמון, ומתרגמינן האת טבא מאלכסנדריא רבתא דיתבא בין נהורתא, עד כאן:

סוד הבדלה, זה לשון תולעת יעקב, והבשמים שצריך להריח בהם במוצאי שבת, למצוה מן המובחר הוא הדס, לרמוז אל מקום הנשמות שממנו יוצאים לדור עם ישראל בשבת, ואליו חוזרים, וממנו קיומם. והאילן ההוא שממנה פורחות הנשמות נקרא הדס, שנאמר (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים, ועל שמו נקראת אסתר המלכה (אסתר ב, ז) הדסה: