Musar על בראשית 25:26

שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא ראשון אף אני אחרון (שם מח). העיקר הראשון מעיקרי אמונת התורה הוא להאמין במציאות השי"ת כי זה כל האדם. ולכך נוצר שיאמין שיש בעולם נמצא בורא יחיד קדמון ראשית לכל ראשית ואחרון לכל אחרית, והוא יתברך מחויב המציאות מה שאין כן בשאר כלם כי הם נבראו ומעשה ידיו ומציאותם אפשר, לא מחויב כמציאותו יתברך, וזה ביאור השם הנאמר למשה בסנה אהיה כי לשון הויה מורה על מציאות, וענינו הנמצא אשר הוא נמצא כלומר ראוי להמצא אשר לא היה נעדר ולא יהיה נעדר כמו שפירש הרמב"ם ז"ל, והעיקר הזה היא המצוה הראשונה מן השתים ששמענו בסיני מפי הגבורה אשר היו כל ישראל בשתיהן נביאים כמשה רבינו, והוא מה שהזכיר אנכי ה' אלהיך והוא מצות עשה שבתורה שנאמין במציאותו כי הוא הנמצא ית' אשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים, והביא מופת על מה שראינו בעינינו מן האותות והמופתים הגדולים ההם הנמשכים אחר ההוצאה ההיא. ובכלל העיקר הראשון הזה שהוא אמונת מציאותו יתברך הוא שנאמין על שולטנותו בשלשה זמנים היה הוה ויהיה, וכדי להורות על זה תמצא בפרשת הסנה שהזכיר לו הקב"ה למשה בפסוק אחד ג' פעמים אהיה לקבוע בלב אמונה זאת כי הוא יתברך שליט בשלשה זמנים העבר וההוה והעתיד, ועל כן הזכיר ישעיה ואמר בכאן שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני ראשון ואני אחרון, הזכירם בשני השמות יעקב וישראל כי כן במתן תורה ששם קבלו העיקר הזה באמונת מציאות השי"ת ואלהותו כתוב שם שתי שמות אלו, והוא שאמר (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. והענין מפני ששם יעקב נאמר על עניני הגוף כי הוא מלשון (בראשית כ״ה:כ״ו) וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב, וכיון שנקרא לו השם הזה על הענין הגופני לכך מייחס הכתוב שם יעקב אצל הדברים הגופניים, והוא דבר הנביא שאמר (ישעיהו מ״ג:א׳) כה אמר ה' בוראך יעקב ויוצרך ישראל, הזכיר יעקב אצל הבריאה והזכיר ישראל אצל היצירה וכן כתיב (שם מה) יוצר אור ובורא חושך, והזכיר חשך אצל הבריאה והזכיר אור אצל היצירה לבאר כי בריאה נאמר על ענין גופני והיצירה על ענין שכלי. וכן מה שהזכיר במתן תורה (שמות י״ט:ג׳) כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. הזכיר יעקב אצל הנשים וישראל אצל האנשים. וזה ביאור הכתוב (ישעיהו מ״ג:כ״ב) ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. יאמר כשאתה נמשך אחר החומר והדברים הגופניים לא אותי קראת יעקב. אבל כי יגעת בי ואתה נמשך אחר הדברים השכליים אתה ישראל. וכן הזכיר הנביא שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא אני ראשון ואני אחרון. הזכיר יעקב שהוא השם שקראוהו אביו ואמו והזכיר ישראל שהוא השם שקרא לו הקב"ה ועל זה אמר מקוראי כלומר שם שקראתיו אני שנאמר (בראשית ל״ה:י׳) ויקרא את שמו ישראל:

ודע כי ענין יצר טוב ויצה"ר הוא כדמות יעקב ועשו. שלפי הנגלה עשו הוא הבכור, מאחר שיצא ראשון. אבל באמת יעקב הוא הבכור הטיפה ראשונה, כמו שפירש רש"י פרשת תולדות (בראשית כה, כו), ועשו שיצא ראשונה הוא הקליפה הקודם לפרי שהוא יעקב. כן באמת הנשמה קדמה לגוף, כי הנשמות נבראו כבר בבריאת עולם, וגם קודם שנולד משביעין אותו שילך בדרך הטוב כמו שאמרו רז"ל (נדה ל, ב) על פסוק (ישעיה מה, כג) תשבע כל לשון. וגם תינוק בזמן שהוא במעי אמו שנר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, כדאיתא בפרק המפלת (נדה שם), והנר משל האור הבהיר שהנפש מתלבשת בו ונכללת ממנו, אשר מתוכו צופה ומביט, והיא ההשגה והידיעה בייחוד האל שהוא מסוף העולם ועד סופו ראשית המחשבה וסופה, ומזה עומד על סתרי התורה והטעמים המופלאים וכמו שאמרו שם ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי. ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), עד אחר זמן בהגיעו לגדלות פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראות עין נראה כי היצה"ר יותר זקן מיצר הטוב, ולו משפט הבכורה. אבל באמת הוא להפך:

הביטו נא וראו כמה עמקו מחשבות הבורא וכמה יש לאדם להנצל מעבירה ולהודות לה' שהרבה רחמיו לקבלו בתשובה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו ממקום קבלתו וה' ברוב רחמיו פותח לו פתח מיוחד והוא אחד מניסים שעשה הקב"ה עם בריותיו וכמאמר דוד (תהלים קי"ח כ"ב) אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה מוסב על בעלי תשובה שכולם מאסו אותו אפילו מלאכי השרת והיה לראש שנשגבה מעלתו יותר מצדיקים וקאמר (שם פסוק כ"ג) מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו דהיא אחת מפלאות ה' שמפליא לעשות עם בני אדם וזהו מאמר ישעיה (ישעיה נ"ה ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וכו' שלא תאמר הא ראינו צדיק אובד בצדקו ורשע מאריך ברעתו וזהו לאות על סילוק השגחה מבני אדם כמ"ש לעיל בטענת איוב וע"ז משיב כמש"ל בטענת צופר ואליהוא בן ברכאל כי אין לשער ידיעתנו עם ידיעתו ולא כמחשבתו מחשבותינו כו' ולא דרכינו דרכיו וכו' וגם כי מדרך השכל אין התשובה מועילה להחוטא ולכך הרשע אמר כבר חטאתי ומה לעשות עוד אבל הקרא אומר הרשע יעזוב דרכו דרך רשעים כי התשובה מועילה בדרך ניסי וזה אומרו לא מחשבותי כמחשבותיו וכו' כי הקדוש ברוך הוא לרוב רחמיו חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח חוץ לשורת הדין וחוץ לגדר עולם להטיב בעלי תשובה בתשובה עד שאפילו מלאכי השרת לא השיגו אותו כלל ובאמת אילו בני אדם אינם כפויי טובה לא היה עולה בלבם לעשות דבר רע כמש"ל הוא אשר נתן לו בגד איך יגמול למולו להמרות דבריו מבלי לעשות ציצית כראוי וכן בכל דברים אם אין אדם כפוי טובה לא יעבור בקל מצות ה' כי איך יעשה תחבולות רשע ה' חונן בחמלתו הרבה ליתן לו דעה ובינה ואיך יגמול שבדיעה שחנן לו יחשוב מחשבת רשע ה' נתן לו לשון מדברת ואמירה נעימה איך יגמול לדבר דברים אשר לא כדת ליצנות לשון הרע שקר חנופה נבול פה מסירה וכדומה ולכן הנזהר מבלי להיות כפוי טובה לא במהרה יחטא וזהו כוונת המדרש (שמו"ר פ"א ח) אשר לא ידע את יוסף היום לא ידע את יוסף ולמחר לא ידע את ה' והיינו כמ"ש כיון דהיה כפוי טובה כ"כ ועשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף מה שהיה מחיה ממש כל מצרים ולולי הוא כבר ספו תמו בזלעפות רעב וקיבץ כל כסף העולה למצרים והוא כפוי טובה לעשות עצמו כלא ידע וא"כ המדה הרעה הזו תגרום שסופו יכפור בה' ולא יכיר כי ממנו כל החסדים היותו כפוי טובה וישכח עושהו ויאמר לי יאורי ואני עשיתי וא"ש דלבסוף אמר מי ה' אשר אשמע בקולו וכן אורחות כל הולכי עקלקלות שסופם לכפור בה' ובאמת מידה זו להיות כפוי טובה מסתעפת ג"כ משורש גאוה כי מי שלבו רם ודעתו גבוהה בוש מלומר שיקבל טובה מזולתו ובלבו אומר אין לי צורך לשום אדם וחכמתי וכחי ועוצם ידי יעשו לי הכל ולכך הוא כפוי טובה אין לך מדה מגונה שאין מעורב בה גסות רוח בניי חדלו מזה אל יאמר אדם הואיל ואני פרנס ומנהיג ורב ומורה לי נאה להתגאות ח"ו יותר כשהוא מושל על עם ה' יותר נאות להיות שפל רוח צא ולמד במה שאמרו (יבמות ע"ו ע"ב) ויהי כראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלישתי וכו' פריך הגמרא ולא הוי ידע ליה וכו' אלא הכי קפריך אי מפרץ קאתי מלכא הוי אי מזרח קאתי שאלני אי מותר לבוא בקהל ע"ש אבל יש להבין למה דוקא מלכא הוי אי מפרץ ולא מזרח נראה דאמרו בגמרא דיומא (דף כ"ב ע"ב) דלכך לא נמשכה מלכות שאול להיותו בלתי דופי שמא תזוח דעתו עליו אבל דוד שבא מקופה של שרצים היינו מואב הוכשר למלך לבל תזח דעתו ומזה הטעם נבחר שבט יהודה למלכות היותם באים מן תמר כמבואר במדרש (רו"ר ח' א) בפסוק רגזו ואל תחטאו שאמר דוד כשהיו אומרים לו שבא ממשפחת בזויה מואב והשיב דוד וכי לא כל שבט יהודה באים מתמר ולכך נבחר יהודה למלכות אך יש להבין מה זה חשש פגם בלידת יהודה מן תמר הלא אז היתה מצות יבום נוהגת באבי המת קודם שניתנה תורה ונתחדשה הלכה שיהיה דוקא האח מיבם ועיין במדרש ורמב"ן לתורה (בראשית ל"ח ח ד"ה ויבם אותה) ומהר"י אברבנאל שכולם הסכימו שיהודה קיים מצות יבום בנשואי תמר וא"כ מה זה לידה בפגם אדרבה מצוה רבה היתה שנולד ע"י מצות יבום בנשואי תמר ונראה לפמ"ש בגמרא דיבמות (דף כ ע"ב) גזרה ביאה שניה אטו ביאה ראשונה (צ"ל גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה) דעיקר מצות יבום רק בביאה ראשונה אבל אח"כ אין שום מצוה מובחרת דכבר קיים מצות יבום ונהנה לתאותו וחמדתו מן איסור ע"ש בתוספות (דף כ ד"ה יבא) דהקשו הא אין מתעברים מביאה הראשונה ע"ש אבל בתמר דמיעכה באצבע ודאי דעיקר מצות יבום בביאה ראשונה להקים זרע למת ולא יותר והנה כבר הסכימו הטבעיים דאי אפשר לאשה להתעבר תאומים מביאה אחת רק משתי ביאות וכ"כ רש"י (בראשית כ"ה כו ד"ה ואחרי) גבי יעקב ועשו דמשל לשפופרת נכנס ראשון יצא אחרון וע"כ דסבירא ליה משתי ביאות נתעברה דאי מטיפה אחת לא שייך נכנס ראשון וזהו פשוט וא"כ תמר שהולידה תאומים נראה להדיא דב' ביאות הוי וא"כ ביאה ראשונה ודאי דלית ביה שמץ פקפוק וכולה קודש אבל ביאה שניה בזו יש חשש לפקפק דכבר נתקיימה המצות יבום בביאה ראשונה ולפ"ז הנולד מביאה ראשונה אין בו פקפוק וחשש פגם ולו נאות המלוכה דאין בו דופי אבל הנולד מביאה שניה בזה יש חשש פגם והוא בכלל יש בו דופי ואין ראוי למלוכה ולכך זרח דיצא ראשון וע"כ דנכנס אחרון כמ"ש רש"י לעיל ביעקב וא"כ יש בהריונו דופי ואינו ראוי למלוכה משא"כ פרץ דיצא אחרון וזה שאלת שאול אי מפרץ אי מזרח קאתי וע"ז השיב לו שפיר דואג אתה שואל על משפחה בזויה כנ"ל הלא פסול לבוא בקהל וא"ש הביטו נא וראו כמה הקפידה תורה על גסות רוח אף שראוי למלך מבלי למחול על כבודו מ"מ הקפיד לבל ירום לבבו ומינהו מקופה של שרצים ומכ"ש שיש לאדם שפל אנשים שישים ללבו מבלי יתגאה בעו"ה כשאדם ממשפחה רמה מתגאה למאוד וכבר אמרו בגמרא מנחות (דף נג) אי בר אבוהן יאי בר אוריין יאי כי העיקר במעשה אדם: