Musar על בראשית 32:8

וכבר ידעת כי המנורה שהיא רומזת אל החכמה היתה מונחת בדרום והשלחן ששם לחם הפנים ומשם באה הפרנסה והשובע לכל העולם היה בצפון ודרום וצפון שתי רוחות מכוונות זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו. וזה להורות שא"א שתתקיים החכמה בעולם גופני הזה רק על הפרנסה והספוק לכך אמר שכן ארץ כלומר שתתעסק בעניני הארץ במשא ומתן עם הבריות באשר תוכל להתפרנס, ורעה אמונה אע"פ שהתרתי לך שתתבטל מן המעשה הטוב לבקש טרפך ומחייתך אל תאמר א"כ ארויח כל מה שאוכל להרויח כדי שאתפרנס בין במשפט בין שלא במשפט לכך אמר ורעה אמונה כלו' שתשכון בארץ ותתחבר עם הבריות במשאך ומתנך (תתחבר) עם האמונה. ואל תחשוב לקבץ הון שלא במשפט שכך אמר הנביא (ירמיה טז) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל. ואמר שלמה (משלי י״ג:י״א) הון מהבל ימעט כלומר הון הבא מהבל וגזל ימעט ואמר ימעט כנגד מחשבת המקבץ כי הוא חושב שירבה וע"כ ימעט כי ידבק בו החסרון. ומלת ורעה מלשון ריע ועמית ויאמר מאחר שאתה מתחבר באמונה נמצא שאין אתה מתבטל מן המעשה הטוב אפי' שעה אחת שהרי אתה מקיים מצות האמונה שאתה כולל בה כל התורה כולה. וכמו שדרשו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' (חבקוק ב׳:ד׳) וצדיק באמונתו יחיה. וכבר הזכרתי למעלה מדת האמונה והוספתי תת כחה לך באות אל"ף. ומה שהתחיל הכתוב בבטחון וסיים באמונה הנה זה לבאר כי מדת האמונה נכללת במדת הבטחון שהרי ידוע כי כל הבוטח הוא מאמין שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא את שאלתו, והמאמין יתכן שלא יהיה בוטח כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא או שמא קבל שכר על מעשיו הטובים בנסים שעשה לו הקב"ה וממה שהוא מוצא את עצמו רשע וחוטא ופושע כנגד חסדי השי"ת אינו נושא לנפשו שיבטח בו שיצילהו מצרתו או שיתן לו שאלתו ועל כן ישתדל בנוהג שבעולם שינצל מצרתו או שישיג שאלתו. ולולא היראה שירא שמא יגרום החטא היה החסרון באמונתו אם היה משתדל להנצל אפי' על ידי נוהג שבעולם שכבר מצינו פסוק מלא (תהילים ל״ז:כ״ה) ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. וידוע כי אף הלל ורבי חנינא בן דוסא וכיוצא בהן שהיו מעטי ממון ביותר לא היו נעזבים לפי שלא קנו נכסים מעולם שאין לשון עזיבה נופל אלא על מי שהיה סמוך מתחלה ואח"כ נעזב אבל מי שלא היה סמוך מעולם אין זה נעזב, ואין העזיבה חנם אלא הכל במשפט על כן לא יתכן שיירא מי שבטוח בעצמו שלא חטא מעולם. אבל הירא מן החטא יתכן שיירא שלא תבא עליו צרה מצד אותו חטא שכן מצינו ביעקב ע"ה שהיה ירא שמא יגרום החטא והיה מיצר ומתיירא מעשו אחיו שנאמר (בראשית ל״ב:ח׳) ויירא יעקב מאד ויצר לו וכיון שהקב"ה הבטיחו ואמר לו (שם כח) והנה אנכי עמך למה היה מתיירא אלא שמא יגרום החטא וכן מצינו בדוד שאמר (תהילים כ״ז:י״ג) לולא האמנתי לראות בטוב ה' ודרז"ל בפירקא קמא דברכות (דף ד) למה נקוד על לולא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מובטח אני בך שאתה עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו, וכיון שהיה קורא עצמו חסיד שנאמר (תהלים פו) שמרה נפשי כי חסיד אני מה היה מסופק אם יהיה לו חלק עם הצדיקים אם לאו אלא שמא יגרום החטא, וכל מי שיש בו מדת הבטחון בידוע שיש בו מדת האמונה כי הבטחון כדמיון פרי האילן והאמונה כמו האילן וכמו שהפרי הוא אות על האילן או על העשב הגדל בו ואין האילן אות על פרי כי יש כמה אילנות שאינן עושין פירות כמו אילני סרק כך הבטחון אות על האמונה ואין האמונה אות על הבטחון, וכן תמצא במדות החכמה והחסידות כי מי שיש בו מדת חסידות היא אות על החכמה כי לא הגיע למעלת החסידות אלא בכח החכמה וכמו שאמרו ז"ל אין עם הארץ חסיד ומי שיש בו חכמה אינו אות על החסידות שאפשר שיהיה חכם ורשע כגון מנשה וחביריו:

ולולא ה' צבאות היה חוזר ממדת פרענות למדה טובה הן גוענו אבדנו, חס ושלום, וכל דבר טוב שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אפלו על תנאי אינו חוזר. ונהי דאשכחן דכתיב (בראשית לב ח) ויירא יעקב מאד, ואמרו רבותינו ז''ל (ברכות ד, א) שאפלו שאמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך (שם כח טו) ירא שמא יגרם החטא. וכן אמרו רבותינו ז''ל (שבת לג, א) שכל המנבל את פיו אפלו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. והכי נמי אשכחן בחרבן בית המקדש שחזר בו ואמר (יחזקאל ט ו) וממקדשי תחלו, ממקדשי תחלו (שבת נה, א). פשר דבר, שלעולם לטובה אינו חוזר ודבר אלקינו אשר דבר טוב על ישראל יקום לעולם, ואת הטוב נקבל בלי שום ספק בעולם שכלו טוב, ולפום שעתא גורם החטא שיהפך עליו לרעה להנאתו ולטובתו, וכל דעבד רחמנא לטב עבד, דטב לה לאדם עבדי לה, כי יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד, יז), וכל כי הא אם יראה לו לאדם שבעשותו הטובה שדבר לעשות לחברו יהיה נזק לחברו מצד אחר או לאדם אחר אין הכי נמי שנתנה רשות שיחזר בו דהוי לה כמו לרעה שחוזר:

וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: וּמָרְדֳּכַי יָדַע. רָצָה לוֹמַר, שֶׁיָּדַע תֹּכֶן הַדָּבָר, שֶׁהַגְּזֵרָה בָּאָה עַל יְדֵי הַפְּגָם הַגָּדוֹל שֶׁפָּגְמוּ בַּשְּׁכִינָה, עֲבוּר שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נֶהֱנִין מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע. וְלָכֵן: וַיִּלְבַּשׁ מָרְדֳּכַי שַׂק וָאֵפֶר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְּדוֹלָה וּמָרָה. וַיִּלְבַּשׁ שַׂק — לְכַפֵּר עַל חֵטְא זֶה וּלְהַתִּישׁ כֹּחַ שֶׁל אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, שֶׁהָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִם עֵשָׂו הָרָשָׁע בְּבוֹאוֹ לְיַעֲקֹב אָחִיו. וְלָכֵן: וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד — מֵהַנֵּי אַרְבַּע מֵאוֹת קְלִפּוֹת וּמַשְׁחִיתִים, שֶׁהָיוּ עִם עֵשָׂו, וְלָכֵן לָבַשׁ שַׂק, כִּי 'שַׂק' הוּא גִּימַטְרִיָּא אַרְבַּע מֵאוֹת, כְּדֵי לְהַתִּישׁ כֹּחַ שֶׁל עֵשָׂו הָרָשָׁע. וּמָרְדֳּכַי הוֹדִיעַ לְאֶסְתֵּר גֹּדֶל הַפְּגָם, הַנַּעֲשָׂה בַּסְּעוּדָה שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וּמִיָּד כְּתִיב: וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת — שֶׁלָּבְשָׁה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנָתְנָה עֵצָה לָצוּם שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת, כְּדֵי לְבַטֵּל הַזֻּהֲמָא שֶׁהִטִּיל הָמָן וַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בִּסְעוּדָתָן, וּבָזֶה יֻתַּשׁ כֹּחַ הַזֻּהֲמָא, הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה הַהוּא, וְעַל יְדֵי הַצּוֹם הִתִּישׁ כֹּחַ הַזֻּהֲמָא, וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הֵאִירָה כְּבָרִאשׁוֹנָה.