Chasidut על בראשית 32:8

וכדי ליישב כל זה, אקדים דהנה אמרו רז"ל (ברכות ל"ג.) במעשה דערוד בר' חנינא בן דוסא, שהציג רגלו על החור ונשכו ומת הערוד, ואמר ראו שאין הערוד ממית אלא החטא ממית, עד כאן. ותמהתי איך ר' חנינא בן דוסא בטח בנפשו שאין לו שום חטא, הלא זה דרכן של הצדיקים לחשוד את עצמן, וכמו שמצינו ביעקב שהיה ירא שמא יגרום החטא (ברכות ד' ע"א), ושגיאות מי יבין. והנ"ל בזה על דרך משל באחד שבא לתוך חורבה, ומצא אדם אחד וחרבו שלופה בידו והרג את חבירו, וכראות זה הבא את המעשה הרע, חישב מה לעשות אם אלך ואעיד, הלא עד אחד אינו נאמן. ורץ לחוץ וצעק בקול גדול שיבואו אנשים ויראו, וכראות הרוצח כי כלתה אליו הרעה יצא גם הוא לחוץ וצעק גם כן. ויהי כי נשמע זעקתם ובאו האנשים, זה צועק אני מצאתי זה בחרב שלופה בידו שרצח אדם בהחורבה, והנה ההרוג מונח עדיין בפניהם, וזה צועק להיפך, והנה נתפסו שניהם. ויהי כי ישב המלך לשפוט אותם וחקרו אותם, כל אחד עמד בשלו, ויועץ המלך מה לעשות, וה' נתן עצה בלבו ויצו להביא שניהם שיתווכחו בפניו, ובעוד שהם מתווכחים וכל אחד אומר לחבירו אתה הרוצח, אמר המלך הלא יש לי אחד שהוא נביא אמת, וכבר נבחן כמה פעמים כל דבריו ולא נפל מדבריו ארצה, ובודאי הוא יגיד האמת מי הרוצח ומי הוא הנקי, והנקי יפטר והרוצח יהרג. והנה באמת אין אתו נביא יודע עד מה, אך עשה זה בערמה. ויצו בבהילו את עבדיו המשכילים להביא את פלוני בן פלוני הנביא בדבר המלך, והנה הם רצים ודחופים ויצאו עד מחוץ לפלטין ושהו שם זמן מה, ואחר זה בא אחד ופתח הפתח ואמר אדוני המלך הנה בא הנביא והוא עומד בחוץ, ויאמר המלך יבא, ובתוך כך הביט המלך בפניהם, והנה הנקי לא פחד ופניו לא נפלו כי אמר בלבו הן לו יהיה כן שיש בכאן נמצא נביא אמת, הלא מכל מקום אפטר מהעונש כי הלא באמת נקי אני. והרוצח נחרד מאד באמרו בלבו אולי באמת יש כאן נביא וסר אלי מר המות, ועל ידי זה הכרת פניו ענתה בו דאזיל סומקא ואתי חיורי. וכראות המלך שזה לא נחרד ולא נרתע וזה נחרד מאד, אמר תפסו את זה שזה הוא הרוצח מכיון שנחרד, ואת זה פטרו כיון שנתאמת אצל המלך שבודאי הוא הנקי, עד כאן המשל. והנמשל הוא כי הנה העידו רז"ל (ברכות דף ס'.) מאן דמפחד חטאה הוא, דאף על גב דלא ידע האדם בעצמו אם הוא חוטא, העידו דלב יודע וגו'. ואמרו עוד האי מאן דאיבעת וכו', אף על גב דאיהו לא חזי, מזליה חזי (מגילה דף ג'.), ועיין מה שפירש האלשיך (בפרשת וישלח, בראשית לב ח) בוירא ויצר, ובאמת פחדו היה על ששלח מנחה, שנאמר (ירמיה יג כא) למדת עליך להיות אלופים לראש, ועיין שם באלשיך. ועל פי זה פירשתי הפסוק (תהלים וא"ו) רפאני ה' כי נבהלו עצמי, (תהלים ו ד) ונפשי נבהלה מאד. ואם כן לא קשה מידי על ר' חנינא בן דוסא, כיון שראה שאין עליו שום פחד מהערוד, ידע כי ודאי נפשו יודע האמת שה' עמו, והבן. ועל פי זה יתבארו הפסוקים, כי הנה בלק מנסיכי מדין היה כמבואר במדרש רבה ריש פרשה דילן (במ"ר פ"כ ד'), והוא צור, אלא באותה שעה המליכוהו עליהם. ויתכן שהיה אז בעת שאמרו מואב לזקני מדין מ"ש בתורה הק', אז המלכיהו עליהם נסיכם. ולפי זה יהיה מראש הפרשה מאמר אחד עד וישלח מלאכים, דהיינו לומר שכל זה ראה נצחונם של ישראל, וגם ראה כי יראו מואב, וזה מופת כי יבש קצירם נגד ישראל, ומהיכן ידע יראתם, בשלמא הנצחון נראה בפועל, לזה אמר ויאמר מואב אל זקני מדין וגו', ומזה ידע יראתם. והשתא אתי שפיר למה ויאמר מואב ולא בלק, ואז אחר אמירתם המליכו אותו, והיינו ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא, ר"ל בעת ההוא ממש אחר אמירתם ולא קודם, וגם במדרש שלא היה כדאי למלוכה, ומזה נראה גודל יראתם. וכל זה הבין בלק כי ישראל שעתם עומדת להם מאד, ואם כן הוי זה בכלל ראייתו והבן, וצריך לתחבולות גדולות ועשתונות משתנות, לכך וישלח אל בלעם, והותרו בזה ד' שאלותי, והבן.

ונחזור לענינינו דאמרינן דסברת חוץ הוא רק דאיצטרך וחי בהם, כי היכי דלא נילף מרוצח ונערה המאורסה, והנה גם על זה קשה הא מרוצח ליכא למילף, דהא סברא היא התם מה חזית וכו', והא דילפינן מיניה נערה המאורסה, היינו משום דאתקש ואין משיבין על ההיקש, וראיה לדבר דלא ילפינן מרוצח, דהא גם בבן נח בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור משום האי סברא דמאי חזית וכו', כמ"ש הפרשת דרכים ליישב דברי המזרחי בבפרשת וישלח בפסוק (בראשית לב ח) ויירא יעקב מאד ויצר, שכתב ואם תאמר הא עשו גברא אלמא הוי, ואולי אנס הד' מאות איש. תירץ הא בשפיכות דמים יהרג ועל יעבור, והקשו הא בן נח אין מצווה על קידוש השם לפי המסקנא לשיטת התוספת. ותירץ הפרשת דרכים דשפיכות דמים שאני, דהסברא הנ"ל הוא גם בבני נח, עד כאן. ואם כן לפי זה גם בבן נח יכול למילף מרוצח אי הוי ילפינן מיניה, וגם מנערה המאורסה לא מצינו למילף דקל מחמור לא ילפינן, וגילוי עריות הוא החמורה שבחמורות, ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה דוחי בהם בישראל למה, הלא סברא הוא שיבטל מצוה אחת כדי שיקיים מצות הרבה כמ"ש המזרחי לענין בני נח. ולכאורה היינו דברי רבי שמעון בן מנסיא שם ביומא (פ"ה ע"ב) דאמר אמרה תורה חלל שבת אחת וכו'. אך זה אינו, דגם רבי שמעון בן מנסיא לא מצד הסברא קאמר, דאם כן מה זה דאמר אמר קרא וכן הא דאמר אמרה תורה, רק הוה ליה למימר סברא הוא, אלא ודאי דמקרא יליף וכמו שפירש בספר תוספת יום הכיפורים הילפותא דהכי קאמר (שמות לא טז) ושמרו בני ישראל את השבת באופן לעשות את השבת, היינו שיקיים שבתות הרבה, אבל לא על אופן על ידי השמירה (יבטל) משבתות הרבה, ואם כן הקושיא קאי אדוכתיה דקרא למה.

ונקדים עוד הנפקא מינה שיש בזה שנתכהן תיכף בדבורו של הקב"ה, דהא מכל מקום לא נתחנך אז, על פי המבואר בגמרא ברכות (דף ד' ע"א) דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח טו) והנה אנכי עמך וגו', וכתיב (בראשית לב ח) וירא יעקב מאד. ומשני אמר שמא יגרום החטא, ועיין ברמב"ם בהקדמה לסדר זרעים בפירוש המשניות מ"ש בזה. ועיין בעקדה (שער צ"ו), ועיין במזרחי בפרשת וישלח מ"ש על הרש"י (ד"ה ויירא) וירא שמא יהרג, עיין שם. ועיין במהרש"א בחדושי אגדות שם בברכות. והנה המבואר דיש במציאות חזרה מהטובה.