Musar על משלי 1:7

השער הראשון: נדבר בו על מידת הגאווה. ומה טוב שנזדמן תחילה לכל השערים, מפני חיוב האדם להיבדל ממנה, כי היא פתח לרעות רבות, ולא ראינו כזאת לרעה בכל המידות. לכן צריך האדם להתחכם ולהנהיגה אל המנהג הראוי, ולדחות אותה במקום שאינה ראויה בו.

וזאת היא גאוות הגוף שהיא טובה: שמא יאמר האדם: הואיל והגאווה היא מידה רעה כל כך, אפרוש ממנה ביותר – עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר, וקרועים ומלוכלכים; ומשתמש בכלים מלוכלכים ומאוסים, ולא ירחץ פניו ידיו ורגליו עד שישחיר תארו משאר אנשים. וכל זה כדי שיתרחק מן הגאווה, עד שלא יוכל להתרחק יותר.

זה הפסוק אמרו שלמה המלך, והוא היה חכם מכל האדם, והיה מלך על התחתונים ועל העליונים (מגילה יא ב). ואחר שראה כל המעשים, וניסה כל הדברים, והודיע לעולם כמה חכמות, חתם כל דבריו ואמר: סוף של כל דבר הוא יראת השם. וכן התחיל במשלי (משלי א ז): "יראת יי ראשית דעת"; וסיים (משלי לא ל): "אשה יראת יי היא תתהלל". ואילו אדם אחר היה מזהיר אותנו על יראת שמים – לא היו דבריו מקובלים על העולם, כי העולם היו אומרים: עבור שאין לו עניין אחר, והוא פנוי – לכך מזהיר על יראת השם.