Musar על משלי 14:23

ביאור שכרן. והוא שהמניח תפלין בטוח הוא שלא יחטא שכן דרז"ל (מנחות דף מג:) רבי אלעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ותפלין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא שנאמר (קהלת ד׳:י״ב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וראינו מקצת חכמים מחכמי התלמוד שהיו מתפארין בעצמם בהנחת תפלין, והוא שמצינו (שבת דף קיח:) רב ששת שהיה מגדוליהם שהיה אומר תיתי לי דקיימתי מצות תפלין. וכן קצת מהם שהיו שמחים שמחה גדולה באותו יום שהיו מניחין בו תפלין, והוא שאמרו (ברכות דף לה) ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא חזייהו דהוה קא בדח טובא אמר ליה לא סבר לה מר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר א"ל אנא תפלין מנחנא, וכן קצת מהם שהיו מתפללים להקב"ה שיהא חלקם לחיי העולם הבא עם אותן שמניחין תפלין, הוא שאמרו אמר רבי יוסי יהא חלקי עם קושרי תפלין ומתעטפין בציצית וקורין קריאת שמע ביראה, ועוד אמרו (מנחות דף מד) כל הרגיל בתפלין מאריך ימים שנאמר (ישעיהו ל״ח:ט״ז) ה' עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני:

השמחה. המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו – בזה יהיה לו שמחה תדיר. ומי שיש בו שמחה תדיר – יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה". ומן השמחה יבוא שחוק לאדם. ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתף דעה קלה, כמו שנאמר (קהלת ז ו): "כי כקול הסירים תחת הסיר – כן שחוק הכסיל". וכבר נאמר: מאותות השוטה ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמידות, מפני שאמרו: מי שרב שחקו – מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לכוון אחר שום יראת השם אלהים. וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביות, שאין יראת אלהים עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק, ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז"; וכתיב (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר".

אם גילה אדם חטאתך, אל תאמר: "כמו שגילה חטאתי, גם אני אגלה חטאתו", שנאמר (ויקרא יט יח): "לא תקום ולא תטור". וגם לא תתפאר: "אף על פי שהוא גילה עלי, אני לא אגלה עליו", כי בזה הדיבור גילית החצי. וזה הדבר עיקר גדול ביראת שמים. ואם החוטא אינו ירא שמים, כמו הפורק עול מעליו ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל בני עירו יודעים שהיא עבירה – מצוה לספר בגנותו, לגלות חטאיו ולהבאיש לבעלי עבירות בעיני בני אדם, בעבור שישמעו העם וימאסו בו, וירחיקו עצמן מן העבירות, שנאמר (משלי כט כד): "תועבת צדיקים איש עול". ונאמר (שם ח יג): "יראת יי שנאת רע". ואמרו (סנהדרין נב א): רשע בן צדיק – מותר לקרותו "רשע בן רשע"; צדיק בן רשע – מותר לקרותו "צדיק בן צדיק". ודווקא על דרך זה מותר להכלימו לשם שמים. אבל מי שמתקוטט עמו, ומכוון לחרפו להנאתו לבד ולא לשם שמים – אין לו לגלות חטאתו. וכן אם המגלה הזה הוא חוטא – אין לו לגלות פשע של חוטא אחר, כי בוודאי אין מגלה מסתריו לטובה; "ודבר שפתים אך למחסור" (משלי יד כג).